newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האשמת הערבים בישראל באדישות לאומית ופוליטית חוטאת למציאות

השלטון הצבאי אכן ניסה לייצר את "הערבי הטוב" המנותק בזהותו הלאומית מהעם הפלסטיני, אך הקביעה כי הצליח בכך שגויה מן היסוד. הבנת הקיום הפלסטיני בישראל כ"מיעוט במלכוד" בין עמו לבין מדינתו מחייבת הבנת מורכבות יותר של המציאות. תגובה ליאסר אבו ערישה

מאת:

כותב אורח: אמיר פאח'ורי

במאמרו מתאריך 7.4.2018 העלה יאסר אבו ערישה סוגיה חשובה העוסקת בתמיכה הפוליטית ובסולידריות של המיעוט (האזרחי) הפלסטיני בישראל עם הפלסטינים הנצורים ברצועת עזה. אבו ערישה ביטא תסכול רב ממה שהוא אבחן כנטישה, או לכל הפחות אדישות של הפלסטינים אזרחי ישראל, לצעדות השיבה המקיימים הפלסטינים מרצועת עזה לאורך ה"גבול" עם ישראל. אבחון זה הוביל את אבו ערישה להצהיר על מסקנתו מרחיקת הלכת לפיה "שבעים שנות דיכוי והנהגה פוליטית כושלת ומסוכסכת הצמיחו בישראל דור של אזרחים ערבים שלא מתעניינים בפוליטיקה הגדולה. פטריוטיות פלסטינית? נאמנותו של האזרח הערבי נתונה בעיקר לרכוש ולמשפחה".

אולם עם  כל הסימפטיה והרגישות המתבקשת לדאגות ולתסכול של אבו ערישה, והרי שני אלה קיימים אצל מי שאכפת להם מהעניין, אלא שהתזה שהוצגה ע"י אבו ערישה עומדת על יסודות רעועים ברמת ההנחות, האבחנות והמסקנות.

​שתי הערות לפני התייחסות לגופו של עניין: ראשית, הסוגיה שלפנינו קשורה לשאלות תיאורטיות על לאומיות ופעולה קולקטיבית. היא גם מצריכה ניתוח עומק של המאפיינים האתנו-לאומיים של המיעוט הפלסטיני בישראל. אלה נושאים כבדים ומורכבים שכמעט לא אפשרי למצות אותם במאמר מסוג זה. כך שהדברים שאכתוב כאן הם הזמנה למחשבה ביקורתית שונה על המצב מבלי שום יומרה למצות את התשובה לסוגיה שבפנינו. שנית, בבואנו לתת הסבר לסוגיה הנבחנת יש להכיר בקושי להסביר היעדר-תופעה או מחדל, שכן המבוקש כאן הוא הסבר לדבר שלא קרה ויכול היה לקרות או, באופן מסובך אף יותר, דבר שלא קרה ואמור (על בסיס תפיסות נורמטיביות רווחות) לקרות.​ הסברים לתופעות או ליתר דיוק היעדר תופעות הוא קשה ומחייב מידה של צניעות והקדמת הערת אזהרה לכל ניתוח העוסק בכך.

אבו ערישה מייחס את ההסבר לתופעה שהוא עוסק בה להשלטת השלטון הצבאי על המיעוט הפלסטיני בשנים הראשונות של המדינה ועד שנת 1966. לשיטתו, שלטון זה הוליד שני דורות (מבלי להגדיר מה הכוונה בדור) של "פלסטינים רעבים" המחפשים להתפרנס בלי להתעסק ב'פוליטיקה גדולה' או לסכן את "ביטחון המדינה", כלשון הכותב.

בעודי כותב שורות אלה נודע לי כי התארגנות לפעולות תמיכה קורמות עור גידים, מה שמחזק את הקביעה שמדובר באירוע מתגלגל. צעדת השיבה, עזה, 13.4.2018 (חאלד אל-עזאייזה/בצלם)

פסיבי? ממש להיפך

דא עקא, הפלסטינים הצעירים היום הם דור שלישי לנכבה ולשלטון הצבאי כך שההסבר של אבו ערישה אינו רלוונטי לגביהם וכנראה שאפשר לטעון כי עמדותיו וזהותו של דור זה שזכה לתיאור "הדור הזקוף" רחוקות מהפסיביות ו"פטריוטיזם הרכוש" שאותו מייחס להם הכותב.

לגבי הדור של הנכבה שהוטל תחת שלטון צבאי והדור של בניו, הרי ההסבר של אבו ערישה לא מחזיק מים נוכח העובדה כי אותם דורות "פסיביים" ייצרו את "יום האדמה" (שצעדת השיבה הראשונה בעזה התרחשה לרגל ציון 42 שנים ליום הזה), הביעו במהלך האינתיפאדה הראשונה תמיכה והזדהות אקטיבית (לא אלימה) עם עמם החי תחת כיבוש, יצאו להפגין במה שהפך ל"אירועי אוקטובר", יצאו לרחובות כתמיכה בפלסטינים בכל מערכת צבאית ישראלית נגד תושבי עזה, עצרו את "תוכנית פראוור" ויצאו בהמוניהם להזדהות עם ההרוג יעקוב אבו אל חיראן ועם אום אל חיראן.  אף תהלוכות השיבה ("מסירת אל עאוודה") השנתיות המתקיימות זה מכבר משנת 1997 ובהם משתתפים רבבות שומטת את הקרקע מתחת האבחנה של אבו ערישה. והיריעה קצרה מלהכיל דוגמאות רבות נוספות.

מצד שני, צודק אבו ערישה בכך שהשלטון הצבאי אכן ניסה ליצור את היצירה הידועה לשמצה של "הערבי טוב". בכלל, אין להקל ראש במטריציית השליטה של המוסדות הישראלים על הערבים. שליטה, העומדת על קואופטציה, מדיניות הפרד ומשול וטיפוח יחסי תלות.

אך כידוע מהרבה מקומות בעולם והרבה מקרים מההיסטוריה, כוחה של המדינה לאכוף סכימות סיווגיות על אזרחיה כדי לקבוע בשבילם ובמקומם מי הוא מי, מה הוא מה ומי זכאי למה ממנה מוגבלת היא. כוח מדינתי מוגבל זה מתבטא כהוגן במקרה שלנו, שכן לאחר 70 שנות ניסיונות למחוק או לרוקן את הזהות הפלסטינית של האזרחים הערבים תוך כדי טיפוח זהויות אחרות, דתיות או מקומיות, מהולות עם היטמעות מוגבלת בזהות הישראלית נכשל. הפעולות הקולקטיביות שמניתי לעיל, העובדה שהזהות הפלסטינית היא זהות מודגשת בקרב המפלגות הפועלות ברחוב הערבי וכן העובדה שזהות זו הנה עדיין חלק ברור מרפרטואר הזהויות של הקבוצה כפי שמראים אין ספור סקרים שנתיים מחזקת מסקנה זו.

אותם דורות "פסיביים" ייצרו את "יום האדמה", יצאו להפגין במה שהפך ל"אירועי אוקטובר", יצאו לרחובות בתמיכה בפלסטינים בכל מערכת צבאית ישראלית נגד תושבי עזה, עצרו את "תוכנית פראוור" ויצאו בהמוניהם להזדהות עם אום אל חיראן

לצד אבחנה שגויה של פסיביות המוצגת כעל-זמנית ואף מהותנית בכך שאינה תלויה בהקשר ובנסיבות חיצונית משתנות, נדמה כי התבלבלו היוצרות על אבו ערישה והוא נכשל בלהבחין בין פוליטיזציה של הזהות הפלסטינית המדריכה התנהגות קולקטיבית, לרבות תמיכה בחלק של עמם הרובץ תחת כיבוש ומצור, לבין הבחירה לאיים  על "ביטחון המדינה". שזירת שתי תופעות אלה ביחד והצגתן כאחת היא חלק מהאג'נדה של הימין הפשיסטי בישראל ועדיף אפוא היה להימנע ממנה.  קונצנזוס עמוק הוא בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל כי חתירתם ליעדים פוליטיים צריכה להיעשות על בסיס התארגנות פוליטית כקולקטיבי אתנו-לאומי ערבי פלסטיני המצדיק ותובע את זכויותיו על בסיס זה, ובאמצעות המסגרת הדיסקורסיבית, הליגאלית, והפוליטית של האזרחות הישראלית (בהיותם ערים המגבלות האינהרנטיות והמבניות שבדבר).

פוליטיקה תלויית הקשר ונסיבות

אבו ערישה מבקש לגבות את התזה שלו בהתנהגויות נוספות כגון: אי התעניינות של הפלסטינים א"י ב"פוליטיקה הגדולה", הצבעה למח"ל בבחירות 2015, ותיירות כלכלית בגדה המערבית. עם כל הכבוד, אלה לא טענות רציניות. אחוז ההצבעה בקרב הערבים בבחירות 2015 הגיע לשיעור של 63 % שהוא שיעור גבוה יחסית ובטח גבוה משיעור ההצבעה בבחירות 2013 שעמד על 55 %. כמובן, יש לייחס עלייה זו לאיחוד הפוליטי של רוב המפלגות הפועלות ברחוב הערבי, דבר שמלמד כי התנהגותם הפוליטית של קבוצה זו רגישה להקשר ונסיבות ומקום. כשנראה כי קיימת תוחלת פוליטית גבוה יותר למעשיהם, הם נוטים להיות מעורבים יותר פוליטית. ככל שאכן 18,000 ערבים שלשלו לקלפי את הפתק מח"ל (והח"מ לא מצא שום סימוכין לכך!), הרי מדובר באחוז זניח מאד (!) שלבטח לא יכול לשאת בנטל ההוכחה עליו העמיס הכותב. הקביעה, כי הפלסטינים פוקדים את שוקי הגדה המערבית משיקולים כלכליים-אינסטרומנטליים גרידא חסרת כל בסיס כך שאינה אלא טענה בעלמא ולא יותר.

ראוי להעיר עוד, כי ההנחה הסמויה שעוברת כקו שני במאמרו של אבו ערישה ולפיה לאומיות הנה איזשהו התחייבות ל"הקרבה עצמית כלכלית" הנה למיטב הבנתי שגויה. אכן, מאחד המובנים הרווחים של זהות נגזרת ציפייה מהפרט לפעול באופן לא-אינסטרומנטלי, לא מכאני ולא תועלתני. אולם, רחוקה הדרך מכך כדי לגזור את המסקנה לפיה התחייבות לבסיס הזדהות לאומי כרוך מניה וביה במוכנות א-פרירות לוותר על רווחה כלכלית לטובת הפרויקט הלאומי. לדעתי, זו הבנה צרה ואף נאיבית ללאומיות כמושא להזדהות וכבסיס להתארגנות פוליטית. הפלסטינים, כמו כל עם אחר על פני האדמה הזו, מצפים כי פרויקט הלאומיות שלהם יטיב איתם ברמה האישית, הכלכלית, הרגשית, הביטחונית והסימבולית. לפיכך, היעדר מוכנות לספוג מחיר כלכלי אינו היעדר "פלסטיניות", אלא היעדר אמונה, תמיד אפיזודית נזילה ומשתנה, בתוחלתה של התנהגות פוליטית בזמן ובהקשר נתון.

עמדותיו וזהותו של דור זה שזכה לתיאור "הדור הזקוף" רחוקות מפסיביות ו"פטריוטיזם הרכוש". הפגנת המונים בוואדי ערה במחאה על הריסת בתים (צילום: באסל עווידאת/פלאש90)

מיעוט במלכוד

כנראה שאבו ערישה, כמו הרבה מאתנו, מתוסכל – ובצדק. אלה זמנים קשים להיות בהם חלק מהאומה הערבית וחלק מהעם הפלסטיני. אולם, לא נצלח זמנים אלה ע"י כיוון התסכול פנימה דרך הלקאה עצמאית. לעומת זאת, ביקורת עצמית לצורך הפקת לקחים והעצמה אישית חשובה מאין כמוה. מה שהציג אבו ערישה לא נמנה על כך.

הבנת המציאות הפלסטינית בישראל כ"מיעוט במלכוד" בין עמו לבין מדינתו מחייבת הבנת מורכבות המציאות וגם נזילותה והתמודדות עם כך. אין הסבר אחד לסוגיה הנבחנת, ובשלב זה אין אלא לשער, ולא להניח ובטח לא לנסות להוכיח, כי המאבק בין חמאס לבין פת"ח, עלייתו של טראמפ, העובדה שמדובר באירוע מתגלגל שתחולתו הפוליטית טרם קיבלה צורה סופית, תחושת הדיכאון הכללי שלאחר "האביב הערבי", מנגנוני השליטה וגביית המחיר של המוסדות הישראליים ואי אמונה בתוחלת המאבק הפוליטי מהווים ביחד ו/או לחוד במידה זו או אחרת הסברים לסוגיה הנבחנת. שוב, אין כאן יומרה למצות את ההסבר לשאלה כה מורכבת. בעודי כותב שורות אלה נודע לי כי התארגנות לפעולות תמיכה קורמות עור גידים, מה שמחזק את הקביעה שמדובר באירוע מתגלגל.

מה שברור בשלב זה הוא שאין לרוץ להסיק מסקנות. בטח גם שאין להכריז תוך התעלמות ממסלול לאומי עשיר של מאבק, על יציאת המיעוט הפלסטיני כאן מהקבוצה הפלסטינית וכניסתם לחיק הישראליות (הלא קיימת במובן הפוליטי-משפטי-פורמאלי). זה גם לא יהיה זה נכון או חכם להקל על התסכול שכולנו חווים כבני האומה הפלסטינית בהלקאה עצמית.

מעל הכול, יש להבין את נזילותה של המציאות ואת היותנו סוכנים בעלי עוצמה בה, כך שעדיף למנף את פרשנות המציאות לצורך שינויה ולא כהצגתה כסוף ההיסטוריה, מעין תחנה סופית בה נאמר דברי קינה. כחלק מהבנה זו על אלה שיש להם נגישות לתקשורת ההמונים מוטלת אחריות, שכן דבריהם הרבה פעמים מכוננים מציאות ולא רק מתארים אותה. לבסוף, עדיף להיות רגישים לתהליכים להם עמנו כה רגיש ולהציע לו את התקווה וההזדמנויות שיפליגו בו לחוף המבטחים של העצמאות, הכבוד, הרווחה, הצדק, השוויון וההגשמה העצמית לכל.

אמיר פאחורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf