newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה שכל תוכניות סיום הכיבוש מפספסות

מאת:

מה פשר ההתעניינות המחודשת בתוכניות לסיום הכיבוש? למרות שנראה שאין סעיף נחות יותר על סדר היום הפוליטי בישראל, יש פתאום שפע של הגות – הספר "מלכוד 67'" של מיכה גודמן, הביקורת הנרחבת שפרסם עליו של אהוד ברק, סדרת כתבות במקור ראשון על פתרונות מדיניים, ועכשיו תוכנית הכמעט-מדינה-אחת של א.ב. יהושע ב"הארץ" – כל תוכנית והניואנסים שלה, כל אחת "מחוץ לקופסה", עשרות אלפי מילים, ולכולן היגיון משותף אחד – עבור מחבריהן הכיבוש הוא מעין משוואה מתמטית, שרק אם יימצא לה הפיתרון הנכון, הכל יבוא על מקומו בשלום.

במציאות, הבעיה אינה היעדר פתרון אלא היעדר רצון: הציבור היהודי בישראל תופס – במידה לא מעטה של היגיון – את הסטטוס קוו כמצב הטוב ביותר מבחינתו, או לפחות הכי פחות גרוע. כל השאר הוא פועל יוצא של העובדה הזו. כי זה לא משנה אם הרעיון הוא תושבות לפלסטינים או הקפאה מחוץ לגושים, פינוי-פיצוי או סיפוח-איזרוח, כל עוד המצב הנוכחי אטרקטיבי מספיק על מנת לשכנע רוב מכריע בציבור היהודי בנחיצותו. משום מה, על העובדה הבסיסית הזו כל התוכניות פשוט מדלגות.

לכן גם כל הוויכוחים בין הוגי התוכניות השונות מיותרים. אם היה אפשר לשכנע את אזרחי ישראל להעניק לפלסטינים תעודות תושב, כמו שבולי מציע, אפשר גם היה לשכנע אותם לחזק את הרצף בין שטחי איי, כמו שגודמן רוצה. בניגוד למשוואות מתמטיות, כשיש רצון פוליטי יש גם שלל פתרונות, ובאף אחד מהם ההצלחה אינה מובטחת בהכרח.

מי שרוצה להגיע ליום שבו כל המפות והתוכניות יהיו רלבנטיות צריך לנסות להיאבק בכיבוש. עד אז, כל הפטפטת הזאת מסגירה בעיקר את החרדה (המוצדקת) באליטה, לנוכח מציאות שעליה אין היא מסוגלת עוד להשפיע, גם כשהשלכותיה המחרידות כבר ברורות לכל.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf