newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במקום לכותל, לך לעיסאוויה, סע לגטאות מאחורי הגדר בירושלים

רגע לפני שארצות הברית פותחת את שגרירותה בירושלים, מנכלית עיר עמים שולחת מכתב פתוח לשגריר דיויד פרידמן עם המלצות לראות איך "הדו קיום המרשים" שהוא מדבר עליו נראה באמת

מאת:

יהודית אופנהיימר

מר פרידמן היקר,

מאז נכנסת לתפקידך אתה מגלה עניין רב בירושלים ואין ספק שהדבר מעיד על אהבתך לעיר. אך כמו שאנחנו יודעים אהבה לבדה אינה ערובה לקשר בריא. גילוי נאות: ביחד עם שכניך לעתיד משכונת ארנונה הגשנו, עמותת עיר עמים, עתירה נגד הכיפוף הבוטה של חוק התכנון והבנייה שנועד לזרז את מעבר השגרירות האמריקאית  לשכונה ב-14 במאי.

השגריר האמריקאי דיוויד פירדמן ליד הכותל. הפלסטינים בירושלים הוא הקבוצה הכי מופלה וענייה, למעט עזה (צילום: רוב גוסט/פלאש90)

השגריר האמריקאי דיוויד פרידמן ליד הכותל. הפלסטינים בירושלים הוא הקבוצה הכי מופלה וענייה, למעט עזה (צילום: רוב גוסט/פלאש90)

אנו מאמינים בשכנות טובה והאופן שבו העברת השגרירות מתנהלת לא ממש תורם לה. שכניך לעתיד מוחים על הפגיעה הגורפת בסביבה ועל החומה שתקום מול עיניהם מבלי שניתנה להם ההזדמנות החוקית להתנגד ולהציע חלופות. כך, עוד בטרם תיכנס השגרירות למעונה החדש, היא תגרום נזק סביבתי, תקומם עליה גם את שכניה הישראלים ותשתמש באמצעים כוחניים כדי לקבוע עובדות בשטח. זו לא רק התחלה גרועה, זה סימפטום של בעיה גדולה הרבה יותר.

מר פרידמן היקר, אנחנו בירושלים מודאגים מאוד מיחסי שכנות ונדמה לנו שהבאים מבחוץ לא תמיד מבינים זאת. לאחרונה הכרזת שתחת השלטון הישראלי בירושלים יש מודל מרשים של דו קיום. סלח לי אבל זוהי אמירה טיפוסית לתייר שזה מקרוב בא. מי שמכיר את העיר מבפנים יאמץ נקודת מבט מורכבת יותר.

ברשותך, אציע לך כי בסיורך הבא בעיר תחרוג מהמסלול התיירותי המקובל של צילום על רקע מגדל דוד, פתק בכותל ושופינג בעיר העתיקה. לך לעיסאוויה, לא-טור ולסוואחרה, או בקר את שכניך לעתיד בצור באהר ובג'בל מוכבר. אם לא דרכה רגלך במקומות האלה, אינך לבד. רוב המדברים גבוהה-גבוהה על ירושלים, לא היו במקומות האלה מעולם. כך תגלה שלאחר 50 שנות שלטון ישראלי, תושבי מזרח ירושלים הם אחד הציבורים העניים ביותר בכל המרחב הישראלי והפלסטיני, להוציא את עזה.

בקר את שכניך לעתיד בצור באהר ובג'בל מוכבר. אם לא דרכה רגלך במקומות האלה, אינך לבד. רוב המדברים גבוהה-גבוהה על ירושלים, לא היו במקומות האלה מעולם.

מצבם של תושבי שכונות אלה עוד טוב בהשוואה ל-120,000 תושבי השכונות המזרח-ירושלמיות, שהגדר הפרידה מהעיר וכלאה בגטאות של הפקרה והזנחה כשכל תנועה שלהם אל העיר ובחזרה עוברת דרך מחסומים. כזכור לך בוודאי, תושבי מזרח ירושלים, המהווים כמעט 40% מאוכלוסיית העיר, הם תושבים ללא מעמד אזרחי, שעל פי חוק אינם משתייכים לקהילה הפוליטית השלטת. כך, אפילו החופש האזרחי שיש לשכניך בארנונה להיאבק על זכויותיהם ולהתנגד ללא פחד למהלכים פוגעניים, אינו מובן מאליו לתושבים שאינם נהנים מייצוג פוליטי ושהחוק אינו מספק להם הגנה ראויה מפני רודנות השלטון. ואגב הליכי תכנון, אם תבדוק את ההקצאה למגורים ולמבני ציבור ולעומתם הריסות הבתים, בשני חלקי העיר, תגלה את אחד התחומים המפלים ביותר בין אזרחים ישראלים לתושבים פלסטינים.

כל אלה, מר פרידמן, אינם מתכון לדו קיום. אם טרם הבחנת בכך זה משום שבניגוד לדימוי הרווח, הירושלמים ברובם אינם קיצוניים. אנו מודעים לחיינו על פתחו של הר געש ומשתדלים לשמור על תנאים מינימליים של חיו ותנו לחיות. אכן לפעמים המרחב המשוגע שלנו מייצר חיבורים מרגשים אבל זה למרות ולא בגלל המציאות שנגזרה עלינו.

מציאות זו תלויה באיזונים עדינים מאוד, ולצערי, הממשל שאתה מייצג לא ממש תורם להם. כשהנשיא טראמפ נימק את החלטתו להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים בצורך להכיר במציאות, לאיזו מציאות בדיוק הוא התכוון? הכרה במציאות כל כך לא מאוזנת מקצינה את חוסר האיזון ומתקפת אותו. ודווקא בתנאים של חוסר איזון קיצוני, להחלטות בעלות חשיבות סימבולית כמו הכרה בריבונות ישראלית בירושלים והעברת השגרירות יש משמעות עצומה. ועוד בחרתם בתאריך, 14 במאי, שאינו מובן אלא כהתגרות נוספת בתושבים הפלסטינים. אני מבינה שהרחקתי לכת, אבל אנא הרשה לי להוסיף עוד עצה קטנה בין שכנים: אם יש שיעור שהעיר הזו מלמדת הוא  פרק בסבלנות. אם אתה באמת אוהב את ירושלים, אנא כבד את חוקי המקום, החל במינהל התקין וכלה במהות העמוקה של העיר, שהינה ותמיד תהיה ביתם ובירתם של שני עמים.

יהודית אופנהיימר היא מנכ"לית עמותת עיר עמים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf