איימן עודה: אין מדינה, אין משטרה, אין ביטחון לערבים בישראל

עם 18 נרצחים מאז תחילת השנה, ושבעים נרצחים ב-2017 ביישובים ובשכונות הערביות בישראל, אין כמעט ספק ששאלת האלימות, הנשק והביטחון האישי היא הנושא שהכי מטריד היום את האזרחים הפלסטינים בישראל. על פי מחקר מקיף שארגון "יוזמות קרן אברהם" יציג מחר בכנסת, לשליש מהאזרחים הפלסטינים אין תחושת ביטחון אישית, כמעט מחצית מהם מצהירים שיש בעיה של ירי ונשק בישוב שלהם, אבל רק שליש מהם מאמינים שהמשטרה יכולה לספק להם ביטחון. במלים אחרות, האלימות משתוללת, אבל האזרחים הפלסטינים לא מרגישים שמישהו דואג להם. "אין מדינה, אין משטרה", כפי שאומר ח"כ איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת בשיחה ל"שיחה מקומית".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"הכרזנו על מצב חירום", אומר עודה, שהשתתף בשיירת המחאה שיצאה אתמול לירושלים מאום אלפאחם, שם לאחרונה אירעו כמה מקרי רצח, כולל אימאם שנרצח בכניסה למסגד בעיר. עודה מודה ששיש חובה לשנות את הייחס לנשק ולאלימות בתוך החברה הערבית, חלק מהעבודה – לדבריו – כבר נעשית על ידי הקמת "ועדות עממיות" במספר הולך וגדל של ישובים ערבים, אבל האחריות המרכזית מוטלת על המשטרה והמדינה.

הפגנת ראשי הציבור הערבי המחאה נגד האלימות. רצח יהודי מפענחים, רצח ערבי – לא (צילום: פלאש90/הדס פרוש)

קו הפרשת המים בנוגע למקרי הרצח בחברה הפלסטינית בישראל עובר בשנת 2000, על פי עודה. "לפני שנת 2000, כשמישהו נרצח, הרגשנו שהאוויר סביבנו נצבע שחור. אמרנו: איך זה יכול להיות. עכשיו זה הפך לדבר בשגרה. אסור להתרגל לזה", אומר עודה. "לפני שנת 2000, מי שהיה לו נשק, נתפס כסייען. אני זוכר שאם אמרו על ילד בבית ספר שלאבא שלו יש נשק, זה היה סימן שהוא עובד עם שב"כ או כוחות הביטחון. זו היתה בושה".

מאז שנת 2000, מספר עודה, אפשר למצוא נשק בכל מקום, מוכרים אותו כמעט בגלוי. הוא הפך מאמצעי שנמצא בידי משתפי פעולה לכלי פעולה של ארגוני פשיעה. אין גם ספק שמדובר בבעיה שנוגעת קודם כל לציבור הפלסטיני בתוך ישראל. ברשות הפלסטינית, אומר עודה, חיים כשלושה מיליון פלסטינים, ונרשמים בה פחות מעשרים מקרי רצח בשנה. מספר הפלסטינים בישראל קטן בחצי, ומספר מקרי הרצח גדול פי שלוש וחצי. "פגשתי את ראש הביטחון המסכל ברשות ושאלתי אותו כמה ממקרי הרצח מפוענחים. הוא אמר לי שכולם", אומר עודה.

בישראל המצב רחוק מאוד מכך. על פי נתונים שמסר ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת, רק באום אלפחם נפתחו בשנה שעברה 520 תיקים על שימוש בירי. רק ששה מקרים פוענחו. עודה טוען שלמשטרה איכפת רק אם מדובר ברצח של יהודים. "במשטרה אומרים לי שברוב המקרים הם יודעים מי הרוצח, אבל אין להם מספיק ראיות, ומשום שאנחנו מדינה דמוקרטית, הם לא עוצרים את הרוצחים. אבל למה כשערבי רוצח יהודי, מפענחים במאה אחוז מהמקרים?" שואל עודה. הוא נותן כדוגמה את כפר קאסם. עשרה אזרחים ערבים נרצחו שם ואף מקרה לא פוענח. "אבל כשיהודי נרצח בכפר לפני כמה חודשים, תוך זמן קצר מאוד תפסו את הרוצח", אומר עודה.

איבדו את ראש החמולה אבל לא מצאו את המדינה

לפי עודה, ששה-שבעה ארגוני פשע במגזר הערבי אחראים לחמישים אחוז ממקרי הרצח בישובים הערביים. "אם המשטרה היתה נכנסת ומכסחת אותם, היינו פותרים חצי מהבעיה", טוען עודה.

אתה לא מיתמם? ארגוני הפשע המאורגן האלה לא קשורים לפעמים לשלטון המקומי בחלק מהיישובים הערבים?

"אם יש פושעים, שיעצרו אותם. ראיתי שעוצרים ראשי ערים וסגני ראשי ערים. יש מדינות שבהן אפילו בוחרים עבריין לנשיא. זה לא נותן לו חסינות. בנתניה היה פשע מאורגן, ולפני כמה שנים המשטרה החליטה להיכנס בהם ולכסח אותם".

אתה מבקש מהמשטרה להתערב, אבל מהסקר של "קרן אברהם" עולה שרוב הציבור הערבי לא סומך על המשטרה (וסומך בעיקר על המשפחה: 32% מהנשאלים בציבור הפלסטיני בישראל אמרו שהם רואים בהורים ובמשפחה מקור לביטחון לעומת אחוז אחד בלבד אצל הנשאלים היהודים – מ.ר.). איך המשטרה יכולה לפעול בלי שיתוף פעולה?

"ועדת ממלכתית, ועדת אור – לא אני – קבעה המשטרה בישראל מתייחסת לערבים כמו אויב, ואני מניח שחברי הוועדה לא היו חברים ברשימה המשותפת. מאז שנת 2000, 55 אזרחים ערבים נהרגו מאש המשטרה, ורק במקרה אחד שוטר הועמד לדין. קח לדוגמה את המקרה של נשאת מילחם. אני מתנגד כמובן למה שהוא עשה, הוא רצח שני יהודים וערבי אחד. אבל מאות שוטרים הקיפו את הבית שלו והרגו אותו. אפשר אולי היה לתפוס אותו ולהעמיד אותו לדין. זה יוצר אצל הציבור הערבי תחושה שהמשטרה לא נוהגת כלפיו בהגינות".

אוקיי, נאמר שאני מסכים שהמשטרה עושה איפה ואיפה בין נרצח ערבי לנרצח יהודי. אבל מה השתבש בחברה הערבית שמאפשר שטף כזה של מעשי רצח?

"האוכלוסייה הערבית עברה מהתקופה השמרנית למודרניזציה. הם איבדו את ראש החמולה שאפשר היה ללכת אליו, והוא היה אומר: תעשו ככה וככה, תתפסו את האיש הזה או האחר. אבל אחרי שאיבדו את ראש החמולה, הם לא מצאו מדינה להישען עליה. אין מדינה. אין משטרה.

"יש עוד דבר. בעשור האחרון חלה התפתחות כלכלית בתוך הישובים הערביים: מסעדות, בתי קפה, קניונים, לרשתות עולמיות יש סניפים בישובים הערבים. כשזה נמצא, נמצא גם שוק שחור ואפור. כמעט בכל רשות מקומית, העסקים משלמים פרוטקשן (לפי הסקר של "קרן אברהם", שיעור האזרחים הערבים המתלוננים על תופעת דמי חסות – ח'אווה – גבוה בהרבה מאשר אצל היהודים – מ.ר.). בעלי העסקים לא מרגישים בטוחים להתלונן, כי הם לא מרגישים שהמשטרה מגינה עליהם, והם פוחדים שאם יתלוננו, יפגעו בהם."

הנושא הכי דחוף, מבחינת עודה, הוא איסוף הנשק "הרע הזה" מהישובים הערביים. "אני קורא למשטרה להיכנס ולאסוף את כל הנשק הפושע הזה. אגיד לך את האמת: אני חושש מעוד אוקטובר 2000 כשיש כמות כזו של נשק אצלנו."

אבל היו מבצעים לאיסוף נשק, והמשטרה אומרת שאיש לא בא

"נדרשת כאן החלטה היסטורית של המשטרה. הציבור הערבי לא יתנגד. היו כמה מקרים של החרמת נשק ולא ראיתי שהיתה מחאה".

אין משטרה, אין מדינה. מה הציבור הערבי צריך לעשות בינתיים?

"צריך להחרים חברתית את חברי כנופיות הפשע. צריך גם להקים "ועדות עממיות" בכל היישובים. במחצית הישובים יש כבר ועדות כאלה, אנחנו רוצים שהן יקומו בכל היישובים. הן פועלות ברמה החינוכית, מגבירות את השייכות של אנשים ליישובים שלהם,קוראים לא להשתתף בחתונות שיורים בהם. יכול להיות שייקח שנים עד שנראה את הפירות, אבל חייבים להתחיל. זה מצב חירום".