newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הארץ" ונתניהו נגד שכירים שמשתכרים יותר ממינימום

העיסוק האובססיבי בתנאי השכר של הוועדים הגדולים, מנסה להעביר מסר כאילו יש משהו לא מוסרי בעובד שמרוויח שכר ראוי. המאבק של נתניהו והארץ הוא לא רק נגד "ועדי השאלטר" אלא נגד עבודה דמוקרטית

מאת:

רוח רעה מהלכת אימים על ישראל, אם נאמין למאמר המערכת של עיתון "הארץ" אתמול. תנאי פנסיה משופרים, קוראים לרוח הזו. אם הרפורמה בחברת חשמל, שאושרה השבוע בממשלה, אכן תצא לדרך, רוח הפרצים הזו עלולה לטלטל את המדינה. לא משום שהרפורמה כשלעצמה רעה. זה פחות חשוב. מה שחשוב הוא שהיא שומרת על כוחו של ועד חברת החשמל, שכמו ועדים גדולים אחרים במשק – רשות הנמלים, רשות שדות התעופה, רכבת ישראל, ארגוני המורים – דואגים לשערוריה המתמשכת של "תנאי פנסיה משופרים", כך לפי "הארץ".

גילוי נאות. אבא שלי עבד בחברת החשמל במשך יותר מחמישים שנה עד שיצא לפנסיה (זו לא טעות, הוא התחיל לעבוד שם בגיל 13). גם כשהגיע לדרגות ניהול בכירות מאוד, השכר שלו לא היה מרשים במיוחד. לא דומה למנהל בחברה פרטית בגודל הזה. אבל כל הנתונים מלמדים שהוא היה טוב יותר מאשר רוב השכירים במשק. כך בחברת החשמל, כך בנמלים, כך גם ברשות שדות התעופה. המורות (לשון נקבה כאן הכרחית) מקבלות הרבה פחות, אבל נכון שרובן מאוגדות בארגונים חזקים למדי.

לא ניכנס כאן לשאלה עד כמה חברת החשמל יעילה. כמעט כל כתבה על הנושא בעשורים האחרונים נפתחת בתיאור הבזבוז בחברת חשמל: שכר גבוה, פנסיות יפות, תנאי עבודה טובים, חשמל חינם, עודף עובדים. אבל מה שבטוח, עם כל ה"ביזבוז" הזה, היא מייצרת חשמל זול בהרבה מאשר ברוב מדינות המערב. מחיר קוט"ש (קילווט/שעה) בישראל עומד היום על 46 אגורות, כ-0.11 יורו, פחות מחצי מהממוצע האירופי, ומציב את ישראל במקום הלפני אחרון, מבחינת יוקר החשמל, בין כל מדינות האיחוד האירופי. בבריטניה, עם אוצרות הנפט והגז הטבעי שלה, מחיר החשמל גבוה בכ-50 אחוז מישראל.

בעד המעסיקים והרווחים שלהם, נגד העובדים. ראש הממשלה נתניהו (יונתן זינדל / פלאש90)

בעד המעסיקים והרווחים שלהם, נגד העובדים. ראש הממשלה נתניהו (יונתן זינדל / פלאש90)

אבל גם אם נניח שחברת החשמל אכן בזבזנית להפליא, והמשכורות בה גבוהות באופן לא פרופורציוני, השאלה היא מה יביא יותר תועלת לחברה הישראלית בכלל. השוואת תנאי כלל השכירים לתנאים שמקבלים השכירים בוועדים הגדולים והמאורגנים או הרעת התנאים שלהם כדי שיתאימו לממוצע השכר הנמוך להפליא של השכיר הישראלי.

המתקפות החוזרות ונשנות על התנאים המופלאים לכאורה של הוועדים האלה מעלות את החשד, שעצם העובדה שיש כמה עשרות אלפי שכירים המשתכרים שכר יפה באה לא טוב בעין להרבה אנשים. העיסוק האובססיבי בתנאי השכר של הוועדים הגדולים יוצר את הרושם כאילו יש משהו לא מוסרי בשכיר שמשתכר 15,000 שקל או אפילו 20,000 ברוטו לחודש. לפי הגישה הזו, שכירים שאינם עובדים בהייטק אמורים להרוויח קצת יותר משכר המינימום. מין חוק טבע שכזה.

קחו לדוגמה את נהגי האוטובוס. פעם להיות נהג ב"דן" או ב"אגד" היה פסגת החלומות של השכיר הישראלי. ביטחון כלכלי, קואופרטיב בלי בוסים. בינתיים חלק גדול מהקווים נמסרו לחברות פרטיות. התוצאה: חברת "מטרופולין", לדוגמה, עושה היום קמפיין חוצות שאמור לפתות נהגים לבוא לעבוד אצלה בשכר המסחרר של 46 שקל בשעה, כ-8500 שקל בחודש. זו כנראה המטרה שמתנגדי הוועדים מכוונים אליה: שהשכירים בחברת חשמל, בנמלים ובמקומות אחרים יחזיקו את הראש מעל המים, לא יותר. הם הרי שכירים אחרי הכל.

בואו נביט רגע על הפנסיה, אותה פנסיה ש"התנאים המשופרים" שלה מדאיגים כל כך את כותבי מאמר המערכת ב"הארץ". על פי נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים 2011-2012, ל-61 אחוז מבני ששים ויותר אין הסדר פנסיה. מבין מקבלי הקצבאות, 32 אחוז קיבלו קצבת פנסיה הנמוכה מ-4,000 ש“ח, 39 אחוז קיבלו קצבה חודשית שנעה בין 4000 ל-7500 שקלים, ואילו 22 אחוזים קיבלו יותר מ- 7,500 שקל. לפי נתונים שנאספו לפי בקשת הח"כית לשעבר זהבה גלאון ב-2016, הפנסיה הממוצעת לגברים עמדה על כ-6,820 שקל, בעוד הפנסיה לנשים עומדת על 3,790 שקלים בלבד. שיקלול של שניהם יוצר ממוצע של 5,290 שקל בחודש לפנסיה. אם הוועדים הגדולים האלה, אימת המשק, ירוסקו, סביר להניח שפנסיה של 5,000 שקל לחודש תיראה חלום רחוק. צבאות של זקנים עניים יצבאו על פתחי הביטוח הלאומי. האם זה יעשה את ישראל למקום טוב יותר?

נטרול העבודה המאורגנת

אבל העניין עמוק יותר משאלות של שכר ופנסיה. הוא נוגע לדמוקרטיה. כי דמוקרטיה היא לא רק הזכות להשפיע באמצעות הליכה לקלפי פעם בארבע שנים. היא גם הזכות להשפיע במקום שאנחנו מבלים בו את רוב חיינו – מקום העבודה שלנו. בלי ועד חזק, הסיכוי שלנו לעמוד מול הבוסים שלנו – בין אם במגזר הפרטי או במגזר הציבורי – הוא נמוך. לא כוחות. ועד פירושו לא רק דאגה לתשלום על שעות נוספות, קידום מקצועי, דמי הבראה, או שי לחג. ועד חזק יכול גם להיאבק על האופן שבו מקום העבודה שלנו יתנהל, על הסמכויות של ההנהלה מול הסמכויות של העובדים. להיאבק על איכות החיים, לא רק על רמת החיים.

עובדי חברת חשמל. נתניהו והארץ נגד העבודה המאורגנת (פלאש 90)

עובדי חברת חשמל. נתניהו והארץ נגד העבודה המאורגנת (פלאש 90)

קשה להגיד שהוועד של חברת חשמל ניצח ניצחון מוחץ. רחוק מכך. חלקים נכבדים ממשק החשמל יופרטו ו-2800 עובדים ייצאו לפנסיה מוקדמת, אבל האיום המיידי של פסיקה של בג"צ שתאסור על שביתות בחברה וב"שירותים חיוניים" אחרים ירד בינתיים מהפרק. עם דגש על בינתיים. איילת שקד עוד זוממת לחוקק חוק שימנע מעובדים לשבות נגד שינוי מבני שעושה הממשלה. אבל לכל הפחות, הוועד של חברת החשמל הצליח לתת פייט. כמו שעושים הוועדים בנמלים או עשה הוועד ברכבת מול המדינה. הוא התדיין עם המדינה, עם הבוס שלו, כשווה אל שווה. קשה להגיד שהוא ניצח במאבק על הרפורמה.

נכון, חלק מהוועדים האלה איבדו לפעמים את הרסן, סבלו משיכרון כוח. נכון, לפעמים הם עצמם לא קיימו דמוקרטיה פנימית מספיקה והדירו עובדים מדור ב' וג' וד'. אבל עדיין זה עדיף על פני מצב שבו לבוס – למדינה או לבעלים מהמגזר הפרטי – אין שום מגבלות, שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. זה חוסר איזון דמוקרטי מהמדרגה הראשונה.

זו בדיוק הסיבה שנתניהו מנסה לפרק את "ועדי השאלטר" כבר 22 שנה, לפי דבריו בישיבת הממשלה. ועדי העובדים, מבחינתו, הם אויבים ש"צריך להגן על האזרחים" מפניהם. נתניהו רוצה "שוק חופשי". חופשי למעסיקים לעשות מה שהם רוצים, חופשי מכוח לעובדים להחליט על גורלם. כי מי שייפגע מפירוק "ועדי השאלטר" לא יהיו רק עובדי חברת החשמל, הנמלים וכדומה, אלא גם כ-140 אלף המורות המורים, העובדים המאורגנים במפעלים קטנים, שלא לדבר על מאות אלפי העובדים שאינם מאורגנים כלל. בקיצור, כמו שנתניהו מנסה לנטרל את הזכויות הדמוקרטיות של האזרחים הפלסטינים או של ארגוני זכויות האדם, ככה הוא רוצה לנטרל את הזכויות הדמוקרטיות של העבודה המאורגנת בישראל. זה אולי לא נראה ככה, אבל זהו קרב על הדמוקרטיה. לא דמוקרטיה מופשטת, לא זו שלומדים בשיעורי אזרחות. אלא זו שחווים אותה בחיי היומיום. זה לא פחות חשוב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf