newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסכם השלום לא מבטיח לאריתראים שיבה בטוחה הביתה

אחרי 20 שנה של סכסוך, אתיופיה ואריתריאה חתמו על הסכם שלום מפתיע. בעוד באתיופיה ההסכם הוא תוצאה של שינוי פוליטי, באריתריאה לא קדם להסכם שינוי כזה. לאנשי הימין שממהרים לדרוש את גירוש מבקשי המקלט האריתראים כדאי להקשיב מה יש להם להגיד

מאת:

לפני כשלושה שבועות, ב-9 ליולי, חתמו אתיופיה ואריתריאה על הסכם שלום שאמור להביא לסיומו של סכסוך בן עשרים שנה, והתגובות בישראל לא איחרו לבוא. פוליטיקאים מהימין – מאיילת שקד עד נפתלי בנט וגדעון סער – מיהרו להכריז שבקרוב ניתן יהיה לגרש את מבקשי המקלט האריתראים חזרה למולדתם, במיוחד לאחר שנפוצו שמועות שאריתריאה תגביל את משך השירות הלאומי והצבאי, שכיום אינו מוגבל בזמן.

אבל מבקשי המקלט בישראל לא ממהרים להתלהב מהטענה שהסכם השלום יביא שינוי. "תמיד מכריזים כאן על מדיניות חדשה למרר את חייהם של מבקש המקלט", אומר ל"שיחה מקומית" בולוץ איאסו, מנהיג תנועת האופוזיציה "אריתראים מאוחדים לצדק" הפועלת בישראל. "עכשיו הם יגידו שאם יש שלום בין המדינות, לאריתראים אין יותר בעיות ואפשר לגרש אותם. אבל אנחנו לא ברחנו בגלל מלחמת הגבולות, אלא בגלל הדיקטטורה. כל עוד המצב נשאר אותו הדבר, אנחנו לא יכולים לחזור. אם המדינה שלי תהיה דמוקרטית והנשיא יעביר את הכוח לאנשים, למה שאשאר כאן? אני צריך לחזור למדינה שלי. אבל בינתיים זה נראה שאיסאיאס (אפוורקי, נשיא אריתריאה) משחק משחק, ומדובר בסוג של אשליה".

על רקע זה הפגינה התנועה מול השגרירות האתיופית בתל אביב במטרה להסב את תשומת הלב של הידידה החדשה של אריתריאה למצוקת זכויות האדם במדינה. "אנחנו תמיד אומרים כן לשלום", אומר איאסו, "אבל הגבול מעולם לא היה הבעיה, אלא תירוץ של אריתריאה לפתוח במלחמה. באריתריאה יש לנו המון אסירים פוליטיים – מאמינים דתיים, עריקים מהצבא, אנשים שניסו לחצות את הגבול, עיתונאים, פוליטיקאים. עכשיו אנחנו מתמקדים באנשים האלה".

התגובה הזו אופיינית לרבים מהאריתראים ששוחחתי איתם – כאלה החיים בישראל, או בגלות במקומות אחרים. גם בצד האתיופי עוד מנסים לעכל את השינויים המתרחשים במדינה, לאחר כמה שנים קשות של מחאה פוליטית.

מבקשי מקלט מאריתריאה בהפגנה מול שגרירות האיחוד האירופי ברמת גן. החשש הוא שהסכם השלום יתן לגיטימציה לדיקטטורה באריתריאה (תומר נויברג / פלאש90)

מבקשי מקלט מאריתריאה בהפגנה מול שגרירות האיחוד האירופי ברמת גן. החשש הוא שהסכם השלום יתן לגיטימציה לדיקטטורה באריתריאה (תומר נויברג / פלאש90)

את השינוי הדרמטי ביחסים בין אתיופיה ואריתריאה קידם ראש הממשלה החדש של אתיופיה, אביי אחמד עלי. שלושה חודשים אחרי שנכנס לתפקיד, בחודש אפריל, חתמו המדינות על הסכם שלום ששם קץ למצב מלחמה שנמשך עשרים שנה. שתי האויבות לשעבר הכריזו על פתיחה מחדש של השגרירויות ועל הסדרת היחסים הדיפלומטיים ביניהן. בתהליך מזורז נפתחו קווי הטלפון בין המדינות והחלו טיסות ישירות מבירת אתיופיה אדיס אבבה לבירת אריתריאה אסמרה. הרשתות החברתיות הוצפו בדיווחים על אתיופים שיצרו קשרים טלפוניים אקראיים עם אריתראים ובתמונות מרגשות של בני משפחה שהתראו לראשונה מאז נותקו היחסים בין המדינות.

עדיין קשה לתת תשובה מלאה מה גרם לשינויים המהירים האלה, שהפתיעו את העולם, אבל כבר עכשיו אפשר לחלק את התשובה לשניים. היא טמונה בשינויים הפנימיים בתוך אתיופיה ובשילובם עם אינטרסים בינלאומיים באזור. בהקשר הפנימי, ראוי לציין קודם כל את דמותו המפייסת של אחמד, שעלה לשלטון אחרי מחאה ארוכה שהביאה להתפטרותו של ראש הממשלה הקודם. בהקשר הבינלאומי עוד רב הנסתר על הגלוי, אולם ראוי להזכיר את המעורבות של איחוד האמירויות. איחוד האמירויות תיווך מאחורי הקלעים של ההסכם, כיוון שהאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלו בשתי המדינות כרוכים בשיתוף הפעולה ביניהן. בין היתר, מדובר באפשרות של אתיופיה החסומה לים להשתמש בנמל עסב באריתריאה, שאיחוד האמירויות השקיע בו.

אתיופיה ואריתריאה: עבר משותף – ומסובך

אתיופיה ואריתריאה חולקות מאפיינים אתניים, תרבותיים ופוליטיים וכן תהליכים היסטוריים משותפים רבים. ב-1890 כבשה איטליה את אזור אריתריאה והפכה אותה למושבה קולוניאלית בגבולות הנוכחיים, מה שתרם להתפתחות לאומיות אריתראית נפרדת. למרות זאת, האו"ם החליט בשנות החמישים שאריתריאה תהיה מחוז אוטונומי באתיופיה, למורת רוחם של אריתראים רבים. השאיפה של הקיסר היילה סלאסי לספח את אריתריאה באופן מלא הניעה באריתריאה מאבק לעצמאות, שהתחיל בשנות השישים ונמשך שלושים שנה. בשנות השבעים, במהלך המאבק נגד הדיקטטורה הצבאית של מנגיסטו היילמרים, שהפיל את הקייסר היילה סלאסי, נוצרה שותפות בין תנועות השחרור באתיופיה ובאריתריאה. לאחר השחרור מהדיקטטורה ב-1991, יצאה אריתריאה לעצמאות תחת הנשיא איסאיאס אפוורקי, מנהיג המורדים האריתראים.

שנים ספורות לאחר עצמאות אריתריאה, הידרדרו יחסי המדינות על רקע כלכלי ואידיאולוגי, עד שהסלימו לכדי מלחמה הרסנית ב-1998. אריתריאה פתחה בה בטענה כי אתיופיה חרגה מהגבולות שנקבעו בזמן הקולוניאליזם האיטלקי ואחזה באזור בדמה (Badme) שאינו שייך לה. על פי ההערכות השונות, במלחמה זו נהרגו כ-70 אלף בני אדם, והיא הביאה לעקירתם של מאות אלפי אנשים מאדמותיהם. המלחמה נחתמה ב"אמנת השלום של אלג'יר" בשנת 2000, שלא יושמה בפועל. האו"ם פעל לא הועיל במשך השנים ליישוב הסכסוך בין המדינות ומדי פעם פרצו ביניהן סכסוכים מזוינים. על הרקע הזה, אימוץ הסכם השלום הוא בהחלט מאורע היסטורי חשוב ומפתיע.

בשנות התשעים, המשטרים הצעירים גם באתיופיה וגם באריתריאה התפתחו בכיוון בלתי-דמוקרטי. למרות שהקואליציה של תנועות השחרור באתיופיה הבטיחה דמוקרטיה וחירות, היא יישמה בפועל משטר דכאני, שהחליף הגמוניה אתנית ישנה (האמהרים) בחדשה (התיגרים) – אף שהתיגרים מהווים רק כ-6% ממאה מיליון תושבי אתיופיה. מפלגתו של ראש הממשלה מלס זינאווי (תפל"פ) שלטה למעשה שלטון יחידי בשיתוף פעולה עם אליטות מצומצמות בקואליציית אפרד"פ, המורכבת מעוד שלוש מפלגות על בסיס אתני: האורומו, האמהרים ועמי הדרום.

ההשקעות הגדולות ותקציבי הפיתוח האדירים שהגיעו מהמערב וגם מסין זרמו בעיקר לידי אנשי השלטון ולמעגלים הקרובים. אתיופיה אמנם חוותה צמיחה כלכלית ותנופת פיתוח, אך רבים נותרו מודרים מפירותיהן. לאחר מותו של זנאווי ממחלה פתאומית ב-2012, מונה במקומו היילמרים דסלן. אף שדסלן הגיע מבני העמים הדרומיים של אתיופיה – אוכלוסייה מדוכאת על ידי השלטון – הוא נתפס כמי שנועד לשנות את תדמית המשטר המדכא למראית עין, ללא שינוי אמיתי לעבר כיבוד זכויות אדם ולצדק חלוקתי ופוליטי.

המחאות אילצו את ראש ממשלת אתיופיה להתפטר

מאז 2014 חוותה אתיופיה גלים של מחאה עממית, שהחריפה ככל שעבר הזמן, מצד הקבוצות שחשו מודרות מהמשחק הפוליטי, ובפרט אלו שחוו נישול מאדמות במסגרת תכניות הפיתוח של המשטר; המרכזיות שבהן היו האורומו והאמהרה, שמהוות כ-34 אחוזים ו-27 אחוזים בהתאמה. המשטר ניסה לדכא את ההפגנות באלימות, תוך הרג של מאות מפגינים ופעילים, אך ללא הצלחה. בפברואר נאלץ דסלן להתפטר, פעם ראשונה שמנהיג המדינה באתיופיה עושה זאת.

נתניהו עם ראש הממשלה הקודם מסלן בביקור באדיס אבבה. לישראל אינטרסים גם באתיופיה וגם באריתריאה (צילום: קובי גדעון/ לע"ם)

נתניהו עם ראש הממשלה הקודם דסלן בביקור באדיס אבבה. לישראל אינטרסים גם באתיופיה וגם באריתריאה (צילום: קובי גדעון/ לע"ם)

הקואליציה, שאילצה את דסלן לרדת מכסאו, בחרה באביי אחמד הצעיר (בן 41) כמי שנועד לענות לבקשות לשינוי. אחמד שייך למפלגת האורומו, איש צבא לשעבר, בעל דוקטורט בלימודי שלום וביטחון באוניברסיטת אדיס אבבה והאיש שאחראי בין היתר על פיתוח ביטחון הסייבר במדינה. כבן הקבוצה האתנית הגדולה והמנושלת, המגיע ממשפחה נוצרית-מוסלמית, הוא נתפס כמי שיכול בו-זמנית לפייס את האורומו, לסמן שינוי כוחות צודק יחסית, להוות גורם המאחד את האוכלוסייה ולהוביל רפורמות אמיתיות.

במובנים רבים, אחמד מספק עד כה את הסחורה. בחודשים שעברו מאז נכנס לתפקיד, הוא ביטל את תקנות מצב החירום הקשות ואת המגבלות החמורות על חופש העיתונות והמידע; הוא הורה לשחרר אלפי אסירים פוליטיים, הסיר את התיוג כ"תנועת טרור" משלוש תנועות אופוזיציה חמושות מרכזיות, ואף נפגש עם נציגיהן. צעדים משמעותיים אלו כבר מביאים לחזרתם, או לפחות לביקורם, של גולים אתיופים רבים. בזירה הכלכלית הוא הכריז על שבירת מונופולים בשליטת המדינה ופתיחת ענפים רבים להשקעות פרטיות. הסכם השלום עם אריתריאה הוא חלק מהרוח החדשה הזו.

לא כולם מרוצים מהמהלכים של אחמד. על כך מעיד הפיגוע שהתרחש במהלך עצרת תמיכה ענקית בו, שהתקיימה בסוף יוני באדיס אבבה, ונכחו בה עשרות אלפי אנשים נרגשים. החשד הוא שתומכים קיצונים של מפלגתו של ראש הממשלה לשעבר זנאווי אחראים לפיגוע. רבים מתושבי אזור תגראי בולטים באי-שביעות רצונם מהשינויים במדינה, אבל התחושה הכללית באתיופיה היא של אופטימיות זהירה.

תספאי נגוס, אקדמאי מאדיס אבבה, אומר שהעתיד של אתיופיה נראה חיובי, אך ישנם תנאים שצריכים להתממש כדי שתיבנה דמוקרטיה אמיתית ויציבה. "קואליציית השלטון צריכה להשיג אחדות אמיתית ולשקם את הדמוקרטיה הפנימית המוחלשת, שהן חשובות מאוד לעתידנו. בינתיים, נראה שזה עוד רחוק מלהתקיים".

מג'י תפרה, עובד סוציאלי מעיר הבירה, מעיד כי הוא המום מהשינויים בחודשים האחרונים. כמי שראה את האנשים מתים ברחובות בתקופת המחאה, וחווה את דיכוי החירות הפוליטית והתקשורתית, הוא מרוצה מהחופש שניתן עכשיו לאזרחים לדבר ולפעול וחושב שיבואו על אתיופיה זמנים טובים. הוא מברך על הסכם השלום עם אריתריאה, וטוען כי הייתה זו דרישה שהביעו אזרחים רבים. לדבריו, אחת המטרות היא "להעלות את הכלכלות הלא-יציבות של שתי המדינות לרמה חדשה באמצעות שימוש בנמל של אריתריאה".

תפרה מתייחס גם לאתגרים הניצבים בפני אתיופיה. הוא מדגיש בין היתר את בעיית השחיתות הקשה, ומציין כי אחד האתגרים הגדולים הוא קיומם של סכסוכים על רקע אתני ודתי. המבנה של אתיופיה כרפובליקה פדרלית מבוססת אתניות, מזמן חזונות מתחרים לגבי אופיים של המחוזות השונים. לדעתו, "השינויים יהיו ברי קיימא אם נצליח להגיע להבנה משותפת ולקבל את האחדות של אתיופיה כמקור לכוח כלכלי. זה יניע את המדינה שלנו קדימה".

הגולים האריתראים לא מאמינים לאפוורקי

גם אם רבות מהבעיות של אתיופיה עוד רחוקות מלבוא על פתרונן, האתיופים עדים למאמצים של ראש הממשלה שלהם להציב אלטרנטיבה לדיכוי פוליטי. לעומת זאת, אריתראים רבים מטילים ספק באפשרות שהנשיא שלהם, אפוורקי, ישנה את פניו בעקבות השלום עם אתיופיה. יואל קירוס, פעיל נגד המשטר המתגורר באירופה, מציין: "אפוורקי גרם נזק רב, ועכשיו כבר מאוחר מדי בשבילו. הוא שולט בפוליטיקה האריתראית יותר מארבעים שנה בצורה רעה מאוד. גם אם ישחרר את כל האסירים הפוליטיים ויקרא לקיום בחירות, אף אחד לא יבטח בו. כל עוד הוא בשלטון, רק רפורמות שוליות הן אפשריות".

אייסאיס אפוורקי. הגולים האריתאים לא מאמינים שהוא מסוגל להביא שינוי (צילום: הלן סטיקל, משרד ההגנה האמריקאי)

אייסאיס אפוורקי. הגולים האריתאים לא מאמינים שהוא מסוגל להביא שינוי (צילום: הלן סטיקל, משרד ההגנה האמריקאי)

למרות שאריתראים רבים תומכים בתהליך השלום, הם מביעים חשדנות ואף חרדה מההשלכות שלו על מעמדו הבינלאומי של אפוורקי. כך, לדוגמה, הצהירו באו"ם כי ייתכן שבקרוב יוסרו הסנקציות הביטחוניות על אריתריאה מטעם מועצת הביטחון. הפעילים האריתראים מודאגים משינוי היחס בעולם כלפי מצב זכויות האדם בארצם וכלפי אלפי הפליטים הנמלטים ממנה מדי שנה. "מבחינה בינלאומית זה עשוי לשמש תירוץ לדחייה של מבקשי מקלט", אומר קירוס.

"אפוורקי גרם נזק רב, ועכשיו כבר מאוחר מדי בשבילו", אומר יואל קירוס, פעיל נגד המשטר המתגורר באירופה. "הוא "גם אם ישחרר את כל האסירים הפוליטיים הרבים במדינה, אף אחד לא יבטח בו"

השאלה המרכזית בהקשר הזה היא שירות החובה הצבאי והלאומי. באמצע שנות התשעים, הנהיגה אריתריאה שירות חובה על גברים בני 18 עד 40, ולתקופה של 18 חודשים. כבר מההתחלה, המגויסים לשירות הזה זכו ליחס דכאני קשה וסבלו עונשים אכזריים ובלתי-מידתיים. לאורך השנים ביקש המשטר לבסס את הגיוס לשירות הלאומי ואת התעמולה סביבו על הרגש האנטי-קולוניאלי כלפי אתיופיה, שרווח בתקופת המאבק לעצמאות. לאחר מלחמת הגבולות ב-1998, השירות הפך בלתי מוגבל בזמן, כביכול בשם ה"צרכים הלאומיים" להגנה מול אתיופיה. המגויסים לא קיבלו שחרור גם כשהגיעו לגיל ארבעים, וצעירים רבים נחטפו מבתי הספר לצבא. בפועל, השירות הצבאי והלאומי האכזרי הזה מקיים למעשה את הכלכלה המתבודדת של אריתריאה, הנסמכת על המגויסים ככוח עבודה בכפייה ואף בתנאי עבדות. העונשים על המשתמטים והעריקים הם כבדים במיוחד, כולל עונש מוות.

נוכח החיבור שעשתה אריתריאה בין השירות הלאומי האכזרי לסכסוך עם אתיופיה, מיהרו פרשנים וגורמים שונים להעריך כי כעת הוא ישוב לפרק הזמן שהוגדר לו בהתחלה, כלומר 18 חודשים. דיווחים בנושא כבר פורסמו ברשתות החברתיות ובסוכנויות הידיעות, אולם עד כה לא פורסמה כל הכרזה רשמית. ייתכן שהעמימות הזאת משרתת את המשטר. מצד אחד היא מעוררת תקוות בקרב גורמים בינלאומיים שרוצים לראות שינוי מהיר באריתריאה, בפרט על רקע היותה מדינה שממנה ברחו פליטים רבים. מצד שני, היא נמנעת מהתחייבות מפורשת לקצר את השירות.

עוד שאלה בלתי פתורה היא מה יעלה בגורלם של הפליטים האריתריאים הרבים בשטחה של אתיופיה, ובפרט פעילי אופוזיציה נגד המשטר של אפוורקי. "חצי מהאנשים שלנו נמצאים באתיופיה כפליטים", אומרת תימנית גברמסקל, אריתראית המתגוררת בארצות הברית מאז שנות התשעים. "ראש הממשלה האתיופי לא ביקר אותם אפילו פעם אחת. איך אפשר לעשות שלום עם מישהו שלא אכפת לו מהפליטים שברחו מהמדינה שלך? שום דבר לא השתנה באריתריאה, ולמעשה, אם הם יפתחו את הגבולות, רק נראה יותר פליטים זורמים החוצה לאתיופיה".

שלט אזהרה ממוקשים מחוץ למחנה פליטים על גבול אריתריאה (Roberto Maldeno CC BY-NC-ND 2.0)

גם שאלת הגבול בין שתי המדינות, ששימש כתירוץ למלחמה לפני עשרים שנה, מטרידה אריתראים רבים. "בעבר הצהירה ממשלת אריתריאה כי לא יתקיימו שיחות שלום עד שאתיופיה תוציא את כוחותיה הצבאיים מהאזורים השנויים במחלוקת", אומרת גברמסקל. "הצבא האתיופי עדיין שם, אבל עד עכשיו לא שמענו ממנה אף מילה על כך. כאילו כל החיים שאבדו במהלך הסכסוך היו לשווא". מבקש מקלט אריתראי בישראל ששוחחתי אתו אומר שההסכם מעורר חשש בקרב קהילות שמוצאן באזור צורונה שעל הגבול, שחלק ממנו יועבר לידי אתיופיה. לאור ניסיון העבר והיכרות עם המשטר, הוא טוען שאותם אנשים שנעקרו מאדמתם לא יזכו לתגמול או לפתרון.

לאור משקעי העבר, פעילים אריתראים גם חוששים שההסכם יקשה עליהם לשמור על הזהות הלאומית האריתראית כנבדלת מאתיופיה. ההסכם, שאמור לאפשר לאתיופיה להשתמש בנמלים של אריתריאה, נתפס ככרסום בריבונות שעבורה הם נלחמו עשרות שנים. החשש הזה מתחזק לנוכח העובדה שמנהיגי שתי המדינות, במיוחד בצד האתיופי, מדברים על "התאחדות" בין אתיופיה ואריתריאה, או "הצטרפות" של אריתריאה לשכנתה. המונח האמהרי "מֶדֶמֶר" (חיבור או תוספת), שבלט בשיח על גורלה של אריתריאה בשנות החמישים, חוזר עכשיו לכותרות. אז היתה השאלה האם אריתריאה, שנשלטה על ידי הבריטים, תלך לאתיופיה, לסודאן או לעצמאות.

"השכנים שלנו (מאתיופיה) זוכים ליחס טוב יותר מאשר האזרחים שלנו (באריתריאה)", אומרת גברמסקל. "הם יכולים להתפלל באריתריאה, בזמן שהמנהיגים הדתיים שלנו בכלא. הם יכולים לנפוש בחוף של מסווע, בזמן שהצעירים שלנו לא יכולים לנוע מעיר אחת לאחרת ללא אישור מיוחד. העם האריתריאי קיבל את אביי אחמד בזרועות פתוחות במחשבה שהם מקבלים שלום וייצוב של הגבולות, אבל הם מתחילים להבין שבעצם אנחנו לא צריכים גבולות, כי כולנו ישות אחת".

הפעילים האריתריאים חוששים שהציבור באתיופיה לא מבין את הלך הרוח האריתריאי סביב סוגיית הריבונות. "בכל ההפגנות שהתקיימו עד כה באתיופיה לתמיכה בשלום, ראינו הרבה שלטים שלא מכבדים אותנו", אומר קירוס. "הניפו שלטים עם המפה הישנה של אתיופיה, הכוללת את אריתריאה, הניפו שלטים עם תמונות של מנגיסטו היילמרים או של אפוורקי". על רקע זה בלט בסוף השבוע שלט שהונף בהפגנה במחוז תגראי באתיופיה, שקרא "אנחנו רוצים את האחווה עמכם, ולא את הים שלכם". ייתכן כי בכל זאת יש אתיופים  שמוכנים להקשיב.

קשה לדעת מה יעלה בגורלו של הסכם השלום הפתאומי. מדובר במצב חדש ומורכב, המשפיע בצורה כזאת או אחרת על חייהם של יותר ממאה מיליון איש. ההתפתחויות האלה משפיעות גם על ישראל, המושקעת גם באתיופיה וגם באריתריאה, וחיים בה מבקשי מקלט משתי המדינות – בראש ובראשונה כ-26 אלף אריתראים. דווקא בגלל האינטרסים של ישראל באריתריאה, היא מסרבת בעקשנות להכיר באריתראים כפליטים.

מרבית הפליטים האריתראים בישראל הם פטריוטים והמצב בארצם מעסיק אותם כל העת. האמירות החוזרות והנשנות שלהם ולפיהן הם מחכים בכיליון עיניים ליום בו יוכלו לחזור למדינתם – אינן מצוצות מהאצבע. אבל היום הזה עוד לא הגיע. קל ומפתה עכשיו לישראל להיאחז בהתפתחויות שמובילה אתיופיה כעילה לגירוש הפליטים האריתראים, ובפרט כשאפשר לגרוף מכך הון פוליטי בזירה הפנימית. ובכל זאת, מוטב שמקבלי ההחלטות יתאזרו בסבלנות, עד שיוכלו האריתראים באמת לשוב מרצון, ובביטחון, אל הבית שהם מתגעגעים אליו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf