newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שמאלנים – ראוס. כך נשארתי מחוץ לאירוע תרבות ישראלי בברלין

המאבטחים בכניסה לאירוע תרבות של שגרירות ישראל בברלין אסרו על הילה עמית, ישראלית שחיה בעיר, להיכנס. הנימוק: "סיבות ביטחוניות". "רוצים שנשב בבית ונפחד, כמו הפלסטינים", היא כותבת. משרד החוץ: זו היתה פרובוקציה מכוונת

מאת:

ביום חמישי האחרון, על אדמת גרמניה, הרחק מאוד מהבית שעזבתי לפני שש שנים, נמנעה כניסתי לאירוע שארגנה שגרירות ישראל בברלין. מדוע? "סיבות ביטחוניות". הסיבה האמיתית? אינני יודעת. ככל הנראה, דעותי הפוליטיות, שבוטאו בסך הכל כפוסט או שניים בעמוד פייסבוק שלי. לא השתתפתי בשום הפגנה כבר איזה ארבע שנים. הייאוש, בברלין, הרבה יותר נוח.

פרטי המקרה פשוטים: לקראת שבוע הגאווה בברלין מארגנת השגרירות הישראלית בעיר אירועים רבים. בין השאר: משאית וביתן במצעד הגאווה, וערב סרטים להט"ביים ישראליים. היוצרים הלהטב"ים, השנה יאיר קידר ומיכל ויניק, מגיעים להקרין  את יצירותיהם ולשוחח עם הקהל. מאז שעזבתי את ישראל לא יצא לי ללכת לפסטיבל הסרטים הגאה בסינמטק או לפסטיבל הסרטים "לסבית קטלנית". כלסבית, שמאוד אהבה את שני האירועים האלו בלוח השנה הישראלי, וכסופרת שסיפוריה שאובים הרבה מחיי הקהילה בארץ, רציתי מאוד לצפות בשלושת הסרטים שהוקרנו באירוע. כן, אפילו אם מדובר באירוע "פינק וושינג".

כדי לצפות בסרטים צריך היה להירשם מראש – לשלוח שם ושם משפחה לכתובת אימייל שפורסמה באירוע בפייסבוק. לא מספר דרכון, שום דבר רציני. רשמתי את עצמי ואת אישתי. קיבלתי מייל תשובה, בגרמנית, שאמר "ווילקומן" – ברוכות הבאות. שליחת המייל וקבלת התשובה חלפו מעלי כמו אלף ואחד המיילים שאני כותבת ומקבלת. להמון אירועים כאן בברלין נרשמים מראש. בדרך כלל כדי שהמארגנים יידעו פחות או יותר כמה קהל צפוי. הנחתי שזה מה שקרה גם הפעם, כאשר האירוע עבר מקולנוע קטן, בשכונת קרויצברג, לקולנוע הגדול "בבילון" שבמרכז העיר.

בערב האירוע, יום חם מאוד בברלין, עמדנו אני ואישתי, וזוג חברים טובים שלנו, הומואים מישראל שגרים פה גם, בכניסה לקולנוע. ביקשו מאיתנו להציג תעודות זהות, כדי שיבדקו את השמות. האם אנחנו ברשימה. היינו ברשימה כמובן. הרי קיבלתי מייל אישור.

שלא כמו פלסטיניות, הגשתי לאיש בקבלה את תעודת הזהות שלי בנונשלנטיות הפריבילגית השמורה ליהודים-ישראלים. אנחנו, שמחייכים למאבטח בכניסה לנתב"ג, זורקים "ערב טוב" בחיוך, לרגע לא חוששים שיעצרו את הרכב שלנו. אף פעם לא מבקשים מאיתנו תעודות זהות. אנחנו, יהודים, לא מהווים איום בעיני המדינה שלנו, מדינת הלאום היהודי.

שגרירות ישראל בברלין. המאבטחים הסבירו שהקרנת הסרטים שארגנה השגרירות היא "אירוע פרטי". (צילוםFridolin freudenfett (Peter Kuley): Creative Commons Attribution-Share Alike 3.0 Unported

שגרירות ישראל בברלין. המאבטחים הסבירו שהקרנת הסרטים שארגנה השגרירות היא "אירוע פרטי". (צילום Fridolin freudenfett (Peter Kuley): Creative Commons Attribution-Share Alike 3.0 Unported

האיש בקבלה העיף מבט ברשימה. השם שלי היה שָם. גם שמה של אישתי. אבל ליד השם שלי היה איזשהו סימון. נקודה שחורה. הבחור אמר לי "רק רגע", וניגש לחדר אחר, הרשימה בידו. מהחדר השני יצא מאבטח, חמוש כולו ברצינות ומסר לי בפשטות: "את לא נכנסת לאירוע". שאלתי אותו "מה זאת אומרת? הרי נרשמתי מראש וקיבלתי אישור". הוא ענה שיפה מאוד שנרשמתי, אבל להיכנס היום אני לא אכנס, וביקש ממני לצאת החוצה, אני מעכבת את הקהל. כמה אנשים מאחורינו ששמעו את תשובת המאבטח הרימו גבה. שאלתי מפורשות: למה אני לא יכולה להיכנס? הוא ענה, במילים אלו: סיבות ביטחוניות. ביקשתי לראות את מי שממונה עליו. הרמתי את ידי באוויר ומסרתי שאני מוכנה לעבור חיפוש ביטחוני. לא היה לי תיק. לבשתי שמלה. אני חושבת שברגעים הראשונים עוד לא לגמרי הבנתי מה הולך.

הילה עמית מסבירה לקהל מה קרה, אחרי שסורבה כניסה לאירוע

אחר כך הסתובבתי לקהל, שהמתין בתור לבידוק השמות, ואמרתי בקול רם, שמי הילה, אני לסבית, אזרחית ישראל, ולא נותנים לי להיכנס, ולא מוסרים לי סיבה. כמה גרמנים שאלו את המאבטח והאיש בקבלה למה לא נותנים לי להיכנס. נאמר להם שמדובר באירוע פרטי, ושלשגרירות מותר להחליט מי ייכנס ומי לא. המאבטח ביקש ממני לעזוב את המקום. סירבתי. אמרתי שאני לא עוזבת כי זה לא הגיוני. אני לא מהווה איום על אף אחד. אמרתי שאין עלי נשק, ושבכלל כל האירוע הזה בעצם מאורגן בשביל אנשים כמוני, זה אירוע למעני, למען הקהילה שלי – להט"בים ישראלים שחיים בברלין. המשכתי לדבר ברצף, בקול רם, באנגלית, בעברית, בגרמנית רצוצה. השגרירות הזמינה משטרה. חמישה שוטרים, גרמנים, שלפו אותי החוצה, לקחו ממני את תעודת הזהות שלי, וייתכן ואקבל קנס. הגרמנית שלי לא מספיק טובה להבין על מה בדיוק הקנס. סוג של הפרת סדר. אלף יורו, אחד השוטרים אמר לאישתי.

הדבר הראשון שחשבתי עליו זה "אבל למה? מה עשיתי?" בשנים שעבדתי ב"רופאים לזכויות אדם" שמעתי את השאלות האלו כל יום. אמא שלא אושר לה ללוות את בנה חולה הסרטן הייתה שואלת אותי "למה? לא עשיתי כלום, למה אני?"

הדבר הראשון שחשבתי עליו, כשהמשטרה הוציאה אותי החוצה, זה "אבל למה? מה עשיתי?" בשנים שעבדתי ב"רופאים לזכויות אדם" שמעתי את השאלות האלו כל יום. אמא שלא אושר לה ללוות את בנה חולה הסרטן לבית החולים הייתה שואלת אותי בטלפון "למה? לא עשיתי כלום, למה אני?". סטודנט לרפואה שהיה מנוע מלהיכנס להתמחות בהדסה שאל אותי פעם "למה? דוד שלי היה פעם בכלא, זה בגלל זה?". זו טקטיקה, אסטרטגיה מוצלחת – המדינה רוצה שפלסטינים יישבו בבתיהן בשקט, באימה, ויבזבזו את האנרגיה שלהם במחשבות מה הם עשו לא בסדר, מה הם יכולים לעשות כדי שייתנו להם לעבור פעם הבאה.

אבל התשובה הפשוטה לשאלה הזו היא שלא עשיתי כלום. וגם רוב הפלסטינים שאני מכירה שחוו משהו דומה מעולם לא עשו כלום. מעולם לא עשיתי שום דבר בניגוד לחוק. לא הישראלי, ולא הגרמני. האמת? בעיקר בגלל שאני מפחדת. כן. מפחידה אותי משטרה. מפחיד אותי לחשוב על בית כלא. ובוודאי וודאי שמפחיד אותי לחשוב על חשבון הבנק שלי אם חס וחלילה אצטרך לשכור שירותים של עורכת דין פלילית. לא. לא עשיתי שום דבר. אולי כתבתי בפייסבוק, אחת לשנה, שאני בסולידריות עם נשות עזה. שאני תומכת באנשי הרצועה, שעבדתי איתם שלוש שנים, שהכרתי, באופן אישי, מהצד שלהם, את רגעי הסירוב ואיך הם מרגישים.

אני מספרת את הסיפור הזה לא כי זה אירוע גדול, לא כי קרה פה משהו מיוחד. בדיוק ההיפך מכך. אני אישה צעירה, סופרת, לסבית, מהגרת, שמדי פעם אומרת את דעתי הפוליטית בפלטפורמות ציבוריות כמו הפייסבוק. אני לא מנכל"ית שלום עכשיו, אינני עובדת ב"בצלם". לעזאזל, אני אפילו לא גרה בארץ בשביל להשתתף באיזשהו אירוע או הפגנה פוליטית.

אני מספרת את הסיפור הזה כי הגיע הרגע שבו יהודים ויהודיות עומדות בפני מערכת הביטחון הקפקאית של מדינת ישראל בדיוק כמו פלסטינים. הגיע הרגע שדעות פוליטיות מונעות מאיתנו, יהודיות, להשתתף באירוע תרבות שנעשה למעננו. ואנחנו, היהודיות, שבשמנו הוקמו מערכות הביטחון הללו, אנחנו הקורבנות הבאים. ולכן דווקא אנחנו, ולא הפלסטינים, צריכים לקום ולהילחם נגד המערכת הזאת.

משרד החוץ: הצעירה רצתה מראש להפריע

ממשרד החוץ נמסר בתגובה: לשגרירות ישראל בברלין היה ידוע כי קומץ פעילי bds מתכננים להפריע לאירוע שארגנו. כל הסימנים בכניסה לאירוע העידו על כך שהפונה הגיעה למקום למטרות פרובוקציה ולא כמשתתפת מן המניין באירוע. על כך אף מעידה הפונה בעצמה בפוסט בפייסבוק שפרסמה לאחר מכן, בו כתבה כי התכוונה במקור להשתתף בהפגנה כנגד האירוע ולא לצפות בסרטים. לאחר שפנו אליה הסדרנים בכניסה בשאלות בירור בעניין זה החלה לצעוק ולהשתולל, מה שאכן מחזק את הסבירות שכוונתה היתה לעורר פרובוקציה.

אין אנו עוקבים אחר חשבונות פייסבוק של אזרחים ישראלים, אך אנו מודעים היטב לכך שגורמים מסוימים בסביבתנו, ביניהם גם ישראלים, פועלים ומארגנים פעולות פרובוקציה ומחאות החורגות מן מהאופן המותר בחוק. ונעשה הכל על מנת לא לאפשר להם זאת בארועים שלנו.

דר הילה עמית, סופרת לסבית-מזרחית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf