newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"היום הבנות שלי הן לא איום ביטחוני לישראל – מחר כן?"

אתמול, ביום השני של חג הקורבן, חוף הים של דרום תל אביב התמלא בחוגגים פלסטינים מהגדה המערבית שקיבלו אישורים ליום אחד להיכנס לישראל. לרגע אחד אפשר היה לדמיין מציאות של חיים ללא הפרדה  

מאת:

ערבית. זו היתה השפה העיקרית שאפשר היה לשמוע אתמול בחוף הים של תל אביב, מדרום לדולפינריום. אתמול היה היום השני של חג הקורבן, ואלפי פלסטינים מהגדה המערבית, ממזרח ירושלים וגם מתוך ישראל ניצלו אותו כדי לבלות בים. בשביל רבים מהם, אלה שחיים בגדה המערבית, זו הזדמנות כמעט חד-פעמית לקבל אישור להיכנס לישראל.

על הגבול בין תל אביב ליפו, אני פוגש משפחה מאזור שכם. למרות ששירותי ההצלה כבר הסתיימו, הילדים מתעקשים לבלות במים, אולי משום שלא ברור מתי יוכלו לחזור שוב. אב המשפחה, נאסר, הוא במקור ביפו, והתחתן עם פלסטינית מאזור שכם. הוא לא מבין למה דווקא בחג, השלטונות הישראלים נותנים למשפחתו אישור להיכנס לישראל, בעוד בדרך כלל קשה מאוד להשיג אישורים לעבודה, לביקור ואפילו לצרכים רפואיים. "מה ההבדל בין היום לכל יום אחר?", הוא שואל ומצביע על הילדות הקטנות שלו, "היום הן לא מסוכנות לישראל ומחר הן איום ביטחוני? מיום שאנחנו נולדים ועד שאנחנו מתים, הם (השלטון הישראלי א.ז) יודעים כל דבר שאנחנו עושים, אז מה הבעיה שיתנו למי שרוצה להיכנס?". נאסר מספר שיש לו אזרחות ישראלית. "אם הייתי מתחתן עם אזרחית זרה, היו נותנים לה לבוא לפה", הוא אומר, "אבל לאשתי ולילדים שלי אין אישור. הם יכולים לבוא לראות את עיר הולדתי, את יפו, רק בחגים, ורק ליום אחד". שתי בנותיו הקטנות, שלא בילו בים מאז החג הקודם, מסרבות לעזוב גם כשהחושך יורד.

פלסטינים מבלים בחג הקורבן בחוף בתל אביב. לא רצו לצאת מהמים (צילום: אורן זיו/ אקטיבסטילס)

פלסטינים מבלים בחג הקורבן בחוף בתל אביב. לא רצו לצאת מהמים (צילום: אורן זיו/ אקטיבסטילס)

רבים ממי ששוחחתי איתם על החוף סיפרו, שהמינהל האזרחי הנפיק להם אישור רק ליום אחד, יום רביעי.

ליד בית האצ"ל, אני פוגש את מוחמד, בן 11 בחברון. הוא מספר שהיה כבר מספר פעמים בתל אביב בחגים קודמים. "אני אוהב את האורות של העיר", הוא אומר ומצביע על שורת בתי המלון שעל החוף. אני שואל אותו אם גם החברים שלו לכיתה ביקרו בתל אביב או בישראל באופן כללי. "יש לי הרבה חברים בכיתה שאף פעם לא היו כאן", אומר מוחמד, "לחלקם לא נתנו אישורים, אבל חלקם לא רוצים לבוא ולא הולכים להוציא  אישור".

מוחמד משקף מגמה בציבור הפלסטיני. בשנים האחרונות רבים מוותרים על האפשרות לבקש אישור מישראל כדי להיכנס לחג. גם סוחרים רבים בגדה הביעו את זעמם על כך שהחוגגים הפלסטינים עושים את הקניות לחג בקניונים הישראלים.

פלסטינים חוגגים בחג הקורבן בחוף הים של תל אביב (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

חג הקורבן בחוף הים של תל אביב (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

חוף הים של תל אביב פתאום דיבר ערבית. חוגגים פלסטינים בחג הקורבן (צילומים: אורן זיו / אקטיבסטילס)

חוף הים של תל אביב פתאום דיבר ערבית. חוגגים פלסטינים בחג הקורבן (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

לקראת השקיעה, רבים עדיין מבלים בים. אחרים הולכים על הטיילת, עוברים בין דוכני מזון וצעצועים שהוקמו לרגל החג. ליד בית האצ"ל אני מבחין בתור של עשרות אנשים המתגודדים ליד דוכן מאולתר. שני ישראלים, שזיהו את הפוטנציאל העסקי, פתחו דוכן צילום. הם מצלמים ומוכרים תמונות מנוילנות של החוגגים על רקע השקיעה בים תמורת עשרה שקלים. בשביל מי שמגיע לים לעיתים רחוקות, זוהי מזכרת נדירה. רבים מצלמים לבדם את עצמם עם החברים והמשפחה, אבל רבים עומדים בתור למרות שהשקיעה הסתיימה. הצלם מנסה להסביר להם בעברית, שהצילום יצא חשוך ובלי הרקע של הים.

קשה לתאר את ההרגשה על החוף שהתמלא ליום אחד בפלסטינים מהגדה. עצוב להבין שאנשים וילדים, שגרים במרחק שעה או שעתיים נסיעה מהים, יכולים לבלות בים רק פעם או פעמיים בשנה. מצד שני, זהו אחד הרגעים היחידים בשנה שבהם ניתן לראות פיזית, ולא רק לדמיין, מציאות אחרת של חיים בלי הפרדה. על הכביש הראשי חונים עשרות מיניבוסים והנהגים צועקים "מעבר קלנדיה", "בית לחם", "חברון". לרגע אפשר לשכוח שרוב השנה הפלסטינים שחיים שם כלואים מאחורי חומת ההפרדה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf