newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדכאים אותך כי אתה פלסטיני? היאבק כפלסטיני!

אי אפשר להיאבק בחוק הלאום ובמה שהוא מייצג תוך כדי התעלמות מתפיסות העומק שעומדות ביסודו. הדגל הפלסטיני הוא מה שנותן משמעות והקשר לדרישה שלנו לשוויון. בין אם נניף אותו ובין אם לאו, מחנה "הציונות הליברלית" ימשיך לדבוק בתפיסותיו הבסיסיות

מאת:

במעין רפלקס מותנה שנשלף באוטומט ושאינו מצריך, כביכול, מחשבה יתרה, הציבה ועדת המעקב – הגוף שנועד להוות את המסגרת הפוליטית העליונה של האזרחים הפלסטינים – את ביטולו של חוק הלאום כמטרת המאבק נגד החוק. כך, השאלה המסורתית 'מה לעשות' הצטמצמה שוב לכדי דיון נקודתי בפרטי פעולות המחאה השונות, מבלי שהתקיים דיון ממשי במשמעות הפוליטית הרחבה של האתגר שניצב בפנינו כעת.

ייתכן שמה שעומד בבסיס הקושי לקיים דיון מהותי יותר בוועדת המעקב הוא החשש מהתמודדות עם כמה מהשאלות הקשות שעולות בהקשר המידי של חוק הלאום, והנטייה הטיפוסית להתעלם מהצורך הגובר בדיון פוליטי מקיף על המציאות המטרידה שחוק הלאום מייצג. סיבה אפשרית נוספת היא האינרציה הפרוצדורלית של הוועדה, ששבויה בדפוס הנצחי של פעולה-תגובה. הדפוסים הקבועים האלה מייצרים מתח גובר והולך מול תפישתה של ועדת המעקב כפלטפורמה החשובה ביותר של הייצוג הפוליטי הפלסטיני בשטחי 48'.

. אי אפשר להיאבק בחוק הלאום כאשר אנחנו מחשיבים כל ביטוי פוליטי של זהותנו וחזוננו הרעיוני כ'מכשול בדרך לביטול החוק'. (הפגנה נגד ההרג בעזה, אפריל 2018. צילום: תומר ניוברג/פלאש90)

חוק הלאום הוא הזדמנות מעולה עבורנו לקיים דיון מהותי על המצב ולבחון את גישתנו לאתגרים. נכון, יש בכך כדי להביך אותנו, ההנהגות הפוליטיות, היות והדרישה הציבורית הזו עולה כלפינו מלמטה ולא באה מיזמתנו, מה שמצריך אותנו להסביר מדוע התחמקנו מאחריות ונמנענו מלקדם את הדיון הציבורי בנושא. נכון הוא שלפעמים, במידה וממש מתעקשים, אפשר להוסיף ולהתחמק מדיון ציבורי, אבל גם אם זה המצב – עדיף שלא להמשיך לעשות זאת.

נראה שקשה לנו גם להסביר למה אנחנו עדיין ממשיכים להיאבק בהתפשטות פרויקט הטיהור והעקירה באמצעות אותם הכלים שהסתמכנו עליהם עד כה, ומדוע אנחנו דבקים באותה רטוריקה פוליטית. הרי האיום שאנחנו מתמודדים איתו הוא קיומי במהותו עוד לפני שהוא חוקתי, משפטי או מדיני; יש משהו שמזה 70 שנה מונע מהחברה הישראלית 'להבין' שזו ארץ מולדתנו, שבה אנו דוברים את שפתנו, מקיימים את תרבותנו ושומרים על זהותנו בתנאים מורכבים ולא פשוטים. לעתים נדמה שיש אצלנו איזו התעקשות שלא לגמרי להפנים את מהות ה"משהו" הזה בחברה הישראלית.

חשוב לדעתי להבין קודם כל שחוק הלאום מייצג בדיוק את אותו "משהו", אשר חורג בהרבה מעבר לחקיקת חוק כזה או אחר, או לאיזה ניסיון סמלי לעגן את האמונה במיתוסים היסטוריים ולבצר את שכתוב העבר. לא בכך מדובר, אלא בתוצר מובהק של תפישה תודעתית, פוליטית, אידאולוגית וערכית כוללת, שמבססת בשיטתיות ובהתמדה את המציאות שנקבעת בשטח ומייצרת תהליכי עומק מתמשכים.

הדגל הפלסטיני הוא מה שנותן תוקף, משמעות והקשר לכרזה שעליה כתוב 'שוויון' ומונפת בהפגנה בתל-אביב, והוא שיוצק בה תוכן מהותי ששומר עליה מהפיכתה לאקט חלול של ישראליזציה. אחרת, וגם אם (נניח) יבוטל החוק עצמו, נעמוד בפני מצב של 'הניתוח הצליח, אבל החולה מת'.

אל מול תפישה זו עלינו להתייצב עם אלטרנטיבה ברורה ועם תפיסה מוסרית וערכית מובחנת שמחדדת את מסריה לנוכח חוק הלאום והשיח שהוא מזמן. אחרת, התפישה שאותה מייצג חוק הלאום תיוותר השחקן היחידי במגרש. כל הניסיונות 'לבטל את החוק' מבלי להציב אלטרנטיבה רעיונית ופוליטית למה שהוא מייצג, כושלים בהבנת האתגר הבסיסי שאותו עלינו לצלוח.

משמעות המאבק באותו "משהו" שמתגלם כעת בטקסט חוקתי, היא שעלינו להיאבק לא רק לביטול החוק, אלא לשינוי כל התפישות שעליהן הוא מתבסס ושאותן הוא בא להעצים ולקדם. הסכנה החמורה שמייצג החוק לא טמונה רק בו עצמו, אלא בקרחון שהוא מהווה רק את קצה קצהו. לכן עלינו לגונן בדבקות על כל מה שחוק הלאום מאיים לערער, להכחיש, לבטל, לדכא ולרמוס: שייכותנו הלאומית, הזהות שלנו והדגל שלנו צריכים לעמוד במרכז המאבק. מדכאים אותך כי אתה פלסטיני? היאבק כפלסטיני, והבא את הפלסטיניוּת איתך למאבק.

החוק מבקש גם לקעקע את הלגיטימיות של תפישת האזרחות המלאה, ולכן על חזון האזרחות המלאה לעמוד גם כן בלב המאבק. כנגד חזון האזרחות המלאה מציג החוק ללא כחל ושרק את פרויקט המדינה היהודית. על כן אין כל טעם שנשתוק בעניין זה או נצניע את עמדתנו ביחס למדינה היהודית – עלינו להציב אף את העמדה הזו בחזית המאבק שלנו בחוק.

אי אפשר להיאבק בחוק הלאום ובמה שהוא מייצג תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מתפיסות העומק שעומדות ביסודו, או כאשר אנחנו מחשיבים כל ביטוי פוליטי של זהותנו וחזוננו הרעיוני כ'מכשול בדרך לביטול החוק'. למאבק שלנו לא תהיה תוחלת אם לא נשכיל לשלב בין הנכחת ההיבט הלאומי להנכחת תפישת האזרחות המלאה ולהציב אותם יחדיו במרכז המאבק.

הדגל הפלסטיני הוא מה שנותן תוקף, משמעות והקשר לכרזה שעליה כתוב 'שוויון' ומונפת בהפגנה בתל-אביב, והוא שיוצק בה תוכן מהותי ששומר עליה מהפיכתה לאקט חלול של ישראליזציה. אחרת, וגם אם (נניח) יבוטל החוק עצמו, נעמוד בפני מצב של 'הניתוח הצליח, אבל החולה מת'. כלומר גם אם אכן נביא במקרה כזה לביטול החוק, זה יהיה במחיר ההפנמה של תכני החוק שמטרתם היא להפריד בין זכויותינו במולדת לבין האזרחות שלנו, וההצלחה תהיה אז כל כולה של מחוקקי החוק.

הדחיקה הטקטית של הזהות למען שרידי האזרחות, במחשבה שאולי יהיה בכך כדי לבטל את החוק – אינה אלא טיפוח גס של האשליה לפיה יש לנו שליטה ממשית כלשהי על המהלך של "הרחבת ההבנות" עם "הציונות הליברלית". בלב אשליה זו טמון למעשה זלזול משווע, הן בנו עצמנו והן באותה "ציונות ליברלית".

כאשר אנחנו מתעדפים את הרגישויות של גורמים ציוניים אלו על חשבון הצורך המהותי בחידוד השיח שלנו ובשמירה על עצמאותו – אנחנו מזלזלים בעצמנו. וכאשר אנחנו מתפתים לשכנע את עצמנו שלאותם כוחות פוליטיים ציוניים אין באמת רעיונות מגובשים משלהם ושהם אינם מסוגלים לתפוש כלל את מהות ההתנגדות העמוקה שעומדת בבסיס מאבקנו נגד חוק הלאום, יש בכך משום זלזול עמוק גם באותה "ציונות ליברלית".

דגל ישראל ודגלי פלסטין בהפגנה נגד חוק הלאום בתל אביב (חגי מטר)

הדגל הפלסטיני הוא מה שנותן תוקף, משמעות והקשר לכרזה שעליה כתוב 'שוויון' ומונפת בהפגנה בתל-אביב. (דגל ישראל ודגלי פלסטין בהפגנה נגד חוק הלאום בתל אביב. צילום: חגי מטר)

ציפי לבני למשל עמדה על הסתירה הזאת (בצורה כלשהי) במאמר האחרון שלה בנושא. אבל עלינו להודות שלא רק היא, אלא כל הגורמים הפוליטיים הכלולים במונח 'ציונות ליברלית' מבינים למעשה את מהות התהום הפוליטית (והתודעתית, והקיומית, והמוסרית) העמוקה שמפרידה בין ההתנגדות שלנו לחוק הלאום ולכל מה שהוא מייצג, לבין עמדתם הממסדית נגדו.

לא רק שההסתייגות של "הציונות הליברלית" מחוק הלאום שונה בתכלית מהתנגדותנו שלנו, אלא שהיא למעשה קרובה יותר לחוק הלאום עצמו מאשר לעמדתנו. "הציונות הליברלית" לא רוצה הרי כלל לבטל את עיקרי החוק או להיאבק בתפישות שעומדות ביסודו, אלא אך ורק להכניס בו קצת תיקונים ועריכות כדי לדייק את האיזון התיאטרלי הרצוי מבחינתם בין יהודית לדמוקרטית.

אם נניף את הדגל ואם לאו, מחנה "הציונות הליברלית" ימשיך לדבוק בתפיסותיו הבסיסיות, בלי הרבה קשר להתנהלותנו הפוליטית. על כן גם עלינו מוטלת החובה להקפיד על עצמאותנו הפוליטית ולסמן באמצעות הנפת הדגל כי דרישתנו לאזרחות מלאה לא באה על חשבון הזהות הברורה שלנו. שאם לא כן, נשליך את עצמנו במו ידינו אל תוך ההגדרות של המחנה הציוני-ליברלי את מושג האזרחות, ובכך נקבל עלינו מבלי משים את עיקרי החוק שבו יצאנו להיאבק.

והדגל הוא שומר הסף שלנו מפני תהליך כזה.

המאבק חייב לצאת בעת ובעונה אחת הן נגד חוק הלאום והן נגד מהותו ותפישות העומק שאותן הוא מייצג. שום מאבק, נגד אף חוק, לא יכול להתנהל מתוך אדישות מהותית לקרבנות החוק עצמם ואגב התעלמות בוטה מזהותם וסמליהם. הבהירות והכנות הפוליטית הן תמיד הטקטיקה היעילה ביותר.

המאמר פורסם במקור באתר arab48 ותורגם על ידי נדב פרנקוביץ'.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf