שמאלנים, אין באמת דילמה בעקבות דברי נתניהו

בנימין נתניהו הגיב אתמול לדבריו של דונלד טראמפ בעניין פתרון שתי המדינות באופן הבא: "כל אחד מגדיר את המונח 'מדינה' אחרת. אני מוכן שלפלסטינים יהיו הסמכויות לשלוט על עצמם בלי הסמכות לפגוע בנו".

אי אפשר לנתק בין מה שנראה לרגע חולף ככיוון חדש-ישן ברטוריקה של נתניהו בעניין הכיבוש, מעיין חזרה לנאום בר אילן הנשכח, לבין ההקשר, שבו נתניהו מרגיש שהוא חייב לרצות את טראמפ ולא לצאת לגמרי נגדו. נזכור שרק לפני חודש אמר ראש הממשלה שמבחינתו "אין דחיפות" בקידום תוכנית שלום כלשהי, וכן ש"שלום עושים עם חזקים" – מה שבטח אי אפשר להגיד על מצבם הפוליטי של הפלסטינים כרגע.

אבל אפילו אם נבחר לצורך הדיון להאמין לנתניהו של אתמול בניו יורק ולא לנסיון המצטבר מרוב הקריירה הפוליטית שלו, שהוקדשה להורדת פתרון שתי המדינות מהשולחן (וראו את "יומני אוסלו" כדי לרענן את הזיכרון), ואפילו אם נתעלם מכך שנתניהו הקפיד מאוד אתמול שלא לדבר על הקמת מדינה פלסטינית, ואפילו אם נשכח לרגע שהדברים נאמרו ביחס לתוכנית טראמפ הנרקמת בלי ירושלים ובלי פליטים – חשוב להתייחס ישירות לדברי נתניהו בעניין שימור השליטה הבטחונית של ישראל בכל השטח מערבית לירדן.

הביטוי הזה חשוב מאוד, קודם כל כי הוא לא חדש לנתניהו. כבר שנים מדגיש ראש הממשלה שבכל פתרון שלא יהיה – מבחינתו ישראל תשמור על האחריות הביטחונית על כל הארץ. וזה חשוב גם כי הנסיון לימד אותנו הרבה על האופן שבו ישראל מגדירה את המשמעות של שליטה בטחונית בשטחים שהם לכאורה בשליטה עצמית פלסטינית. הנה רק כמה דוגמאות לאופן שבו השליטה הזו מיושמת כיום. קראו אותן, וחשבו האם מתווה כזה יכול להוביל להסכם שלום עם הפלסטינים.

שליטה מוחלטת בגבולות: תקדים עזה מראה לנו כמה רחוק ישראל מוכנה ללכת בשם מה שמציג את עצמו כשיקולי ביטחון, ולמעשה הוא בעיקר ענישה קולקטיבית של מליוני פלסטינים על פעולות השלטון שלהם. השליטה הישראלית בגבולות, שבמקרה של הגדה המערבית תהיה קיצונית יותר מאשר בעזה אם נתניהו יבטיח שליטה ישראלית מלאה בבקעת הירדן, כוללת מגבלת קשות על ייבוא, ובכך בפועל חונקת תעשיות שלמות החיוניות לתשתיות ולפיתוח הכלכלה; במשך שנים היא מנעה באופן כמעט מוחלט, וכיום באופן חלקי, ייצוא של מוצרי תעשייה ושל סחורה חקלאית ובכך היא חונקת את הכלכלה של הרצועה עוד יותר; ישראל שולטת לצד מצרים בשאלה מי יוכל להכנס או לצאת מעזה לצרכי לימודים, מסחר, איחוד משפחות או סתם נופש – ובגדה המערבית היא שולטת בתנועה פנימה והחוצה באופן מוחלט. כל הדברים האלה נעשים בשם הביטחון, אבל הופכים את ישראל לשליטה העליונה שמכתיבה את כל תחומי החיים בשטחים הכבושים.

שליטה בתנועה בין חלקי המדינה הפלסטינית: עוד בעילה ביטחונית, ישראל מגבילה יותר ויותר כבר במשך כמעט שלושים שנה (כפי שעמירה הס מיטיבה להראות) את התנועה והמעבר בין הגדה המערבית לרצועת עזה – שאמורות להרכיב ביחד את שטחה של המדינה הפלסטינית. אנשים לא יכולים לעבוד, לנסוע לקבל טיפול רפואי, להתחתן או להקים משפחות בין שני האזורים ללא אישור ישראלי, שכמעט ולא ניתן. (וזה עוד בהנחה של רציפות טריטוריאלית פלסטינית בגדה המערבית. מי אמר שמבחינת נתניהו שליטה בטחונית לא כוללת גם מחסומים בתוך הגדה?)

פגיעה בפרנסה באזורי הגבול הרחבים: כחלק מהמצור על עזה, ישראל משמידה גידולים חקלאיים בריסוס מהאוויר (הרבה לפני שהפלסטינים התחילו לעשות זאת עם עפיפוני תבערה) ויורה על חקלאים, ומונעת מדייגים דיג חופשי, לרבות החרמת סירות דיג וירי קטלני לפעמים. בגדה המערבית ההגנה על אזור החומה כוללת משטר היתרים שההנמקה שלו היא בטחונית, והתוצאה שלו היא דחיקה הדרגתית של חקלאים מאדמתם.

פלישות ליליות ומעצרים: הסכמי אוסלו קבעו שחיילים יוכלו להכנס לערי הגדה המערבית ולבצע מעצרים רק במסגרת מרדף חם אחרי מי שביצע או ניסה לבצע פיגוע. בפועל, מדי לילה פולשים חיילים לערי וכפרי הגדה המערבית, שולפים עשרות אנשים ממיטותיהם ועוצרים אותם – מאות מהם במעצר מנהלי. מעצרים אלה כוללים חברי פרלמנט, גברים ונשים, מבוגרים וילדים. והכל בשם הביטחון. הם גם כוללים סגירה של כלי תקשורת, החרמת ציוד ומעצר של עיתונאים – הכל בטענות של שמירה על הביטחון.

הריסות בתים: בשנים האחרונות חזרה ישראל לנוהג ישן של ענישה קולקטיבית באמצעות הריסות בתים של קרובי משפחה של פלסטינים שהרגו ישראלים. בשם הביטחון מחריבים את ביתם ומרכז חייהם של אנשים שלא נטען כלל שהיה להם חלק בפגיעה בישראלים.

ענישה על בסיס שם: עוד דוגמא לענישה קולקטיבית "ביטחונית" היא ההחלטה הישראלית למנוע מפלסטינים בגדה המערבית כניסה לישראל לעבודה, ללימודים או לכל צורך אחר אם שם המשפחה שלהם זהה לזה של מי שהרג ישראלים. המשמעות היא שאלפי אנשים מאבדים את האישורים שלהם רק בגלל שהם חולקים שם אחד (ושווה לראות את הכתבה של הטלוויזיה החברתית בעניין, להלן:).

אי העברת כספים: השליטה של ישראל בגבולות, והסכמי פריז שנחתמו עם הפלסטינים, מובילים לכך שישראל גובה מסים ומכסים עבור הרשות הפלסטינית. כשהיא רוצה, בשם המאבק בטרור וכדי למנוע העברת כספים למשפחות של אסירים (או מסיבות אחרות), ישראל מונעת העברה של מאות מליוני שקלים לרשות הפלסטינית ומחמירה את המצוקה הכלכלית בשטחים.

הקמת פארק לישראלים: ודוגמא אחרונה, קטנה, למה שנעשה בשם שיקולי הביטחון. בימים אלה מזיזה ישראל בכמה מאות מטרים את המחסום שמפריד בין הכפר ואלג'ה לבין ירושלים. הסיבה הרשמית: צרכי ביטחון. הסיבה האמיתית: לכפר ואלג'ה יש טרסות מהממות ומעיין נובע שמהווה נקודת בילוי למשפחות הכפר. עיריית ירושלים החליטה להפוך את השטח הזה לפארק עבור ישראלים, והזזת המחסום תאפשר לנעול את הפלסטינים בכפרם ולמנוע מהם גישה למעיין שלהם. זה ממש לא דרמטי כמו שאר הדוגמאות, אבל הסיפור של ואלג'ה הוא אחד מסיפורי היום-יום הקטנים של מה שנעשה בשם הביטחון.

אלה הן רק כמה דוגמאות, ויש עוד. אם נתניהו באמת יתקדם איכשהו עם תוכנית ה"מדינה מינוס" שלו – תזכרו מה המשמעות של שליטה בטחונית ישראלית בשטחים, ולמה הפלסטינים עשויים להתנגד לזה.

כל האמור לא בא לבטל את הצורך של אזרחי ישראל בביטחון. אין שאלה בכלל לגבי כך שכל פתרון לכיבוש חייב להבטיח שלום, ביטחון, שוויון וחירות לכל יושבי הארץ. כל דבר פחות מזה לא יהיה פתרון בכלל, ובטח שלא פתרון שמאלי. אבל הסדרי ביטחון ניתן לרקום בין שתי מדיניות אמיתיות וריבוניות באופן שיגן על האינטרסים של שתיהן, ולא רק על אחת מהן, וצריך לוודא במסגרתם שאף אחד לא משתמש במילה "ביטחון" כדי להסתיר דברים אחרים.

מי שלא מעוניין בקיומה של מדינה פלסטינית עצמאית חייב לשקול את החלופה, של מדינה דמוקרטית אחת בכל רחבי הארץ, כולל הגדה המערבית ורצועת עזה, עם אזרחות שווה לכולם. גם זו אפשרות לגיטימית לפתרון המצב הבלתי אפשרי, שבו הישראלים (וספציפית: היהודים בישראל) שולטים במליוני פלסטינים באמצעות מערכת חוקים כפולה, משטר צבאי וללא זכויות אזרח בסיסיות.

שמפניה בשוקן

והערה אחרונה לסיום: נראה שהחדשות מניו יורק הובילו לחגיגה קטנה, קצת מוקדמת וקצת מוגזמת ברחוב שוקן. לאור כל האמור כאן, לא ברור מה השתנה במסרים של נתניהו, או מה הוא חזון שתי המדינות והשלום שלו ושל טראמפ שעשה כזה קמבק שמצריך לפתוח את בקבוקי השמפניה, שבועותיה כמו מרצדות מעל דפי "הארץ" הבוקר. במיוחד מפתיע ומאכזב לראות איך בן רגע, במחי קריצה של טראמפ וחצי קריצה של נתניהו, מגמד עורך העיתון, אלוף בן, את פרשות השחיתות והרס התקשורת של"הארץ" היה חלק חשוב מאוד בחשיפתן, והופך אותן לעלילות עבשות מהעבר – ל"שמפניה וסיגרים" ו"סעודות שף" – שצריך להתעלם מהן בהשוואה לגדולת הרגע. טוב שלא כתב "חמגשיות".