דווקא בבירה של יהוד הגליל, יהודים וערבים בנו שותפות פוליטית

ב-1 במארס 1976, השלים ישראל קניג, אז הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, כתיבת מסמך מדיניות. כבר אז, הערבים היוו קרוב ל-50 אחוז מאוכלוסיית המחוז, וקניג היה מודאג. גם מ"הפרת האיזון הדמוגרפי", וגם מ"פריקת העול" מצד ההנהגה הפוליטית הערבית החדשה. כדי להתמודד עם הבעיה המליץ קניג, לצד המלצות רבות אחרות, "להרחיב ולהעמיק את ההתיישבות היהודית באיזורים בהם רציפות האוכלוסייה הערבית בולטת… ובדיקת אפשרות דילול ריכוזי אוכלוסייה ערבית קיימת".

ההמלצות במסמך, שזכה אחרי פרסומו לתואר "מסמך קניג", כבר יושמו בשטח באותו זמן ממש. באותם ימים הופקעו כ-7000 דונם מאדמות הכפרים עראבה, סח'נין ודיר חנא לטובת הרחבת העיר כרמיאל, שהוקמה 12 שנים מוקדם יותר גם כן על אדמות שהופקעו מכפרים ערבים בסביבתה כחלק מהתוכנית ל"ייהוד הגליל" שעליה עבדו ממשלות ישראל השונות מאז שנות ה-50. הפגנות "יום האדמה" הראשון, שנערכו בסוף החודש שבו השלים קניג את המסמך שלו, באו במחאה על הפקעת האדמות לטובת הרחבת כרמיאל. ששה מפגינים נהרגו מאש המשטרה והצבא. הטראומה נשארה עד היום.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לכן, קשה לא לראות סמליות בכך שקצת יותר מארבעים שנה מאוחר יותר, רצה רשימה ערבית-יהודית למועצת העיר כרמיאל, "קשת כרמיאל לצדק חברתי", ומאחדת בתוכה פעילים מחד"ש, ממרצ, מבל"ד ופעילים לא-מפלגתיים. "בטוח שיש כאן סמליות", אומר עו"ד ניזר בכרי, מספר אחד ברשימה, איש חד"ש, "אבל לא זה מה שגרם לנו להקים את הרשימה. האג'נדה שלנו היא קודם כל חברתית. הדחף המרכזי הוא אוכלוסייה ערבית שלא מקבלת הרבה מהזכויות הבסיסיות, ויחד עם יהודים אנחנו מאמינים בדו קיום, בקידום מרקם החיים היפה פה, כדי שנקבל את הזכויות שלנו בזכות ולא בחסד".

.עיריית כרמיאל. כל המועמדים התחייבו לשמור על "הצביון היהודי" של העיר (צילום: יעקב כהן / פלאש 90)

זו לא הפעם הראשונה שרשימת "קשת" רצה למועצת העיר. דב קולר, איש מרצ ומספר שתיים ברשימה, היה שותף להקמת הרשימה היהודית-ערבית המשותפת בבחירות הקודמות ב-2013. הקרדיט, אומר קולר, מגיע לאיברהים שעבאן, תושב העיר שניסה לרוץ למועצה ברשימה עצמאית כבר ב-2008. שעבאן גייס את קולר, ויחד הם השיגו 567 קולות. ההערכה היא שכדי להכניס נציג למועצת העיר, המונה 17 חברים, צריך כ-1000 קולות. קולר ושאר החברים לרשימה מאמינים שהפעם זה אפשרי.

המספר המדויק של הערבים החיים בכרמיאל הוא "סוד שמור", אומר קולר. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בכרמיאל רשומים כ-1000 ערבים, כ-2.8 אחוז מהאוכלוסייה. אבל ההערכות הן שהמספר גבוה בהרבה, לפי מחקר שערכה דנה שבח, דוקטורנטית מאוניברסיטת חיפה, בכרמיאל חיות היום כ-500 עד 700 משפחות ערביות, כ-6% מאוכלוסיית העיר. על פי סקר שערך בנק ישראל, כבר ב-2008 עמד מספר תושבי העיר הערבים על כ-6000 איש. ב"קשת כרמיאל" פנו לעירייה בבקשה לקבל נתונים מדויקים. הם מקווים לקבל תשובה בימים הקרובים, אבל ההערכה שלהם שבעיר חיים כ-1500 אזרחים ערבים שיש להם זכות בחירה למועצה.

"זו דיאלקטיקה של המציאות", אומר קולר, יליד קיבוץ כפר גלעדי שהגיע לכרמיאל ב-2009 אחרי שכבר היה מעורב במאבקים לזכויות אזרח במקומות שונים בארץ כאיש שמאל, "העיר נועדה להיות עיר יהודית בלבד. אבל בפועל יש פסיקות שמאפשרות ללא-יהודים לגור בה. זה קורה בכל הגליל, אבל לא מדברים על זה. ליהודים יש מסורת של הכחשת המציאות".

היפא אסעד עוואד, מספר שלוש ברשימה ופעילה בבל"ד, מודעת כמובן לכך שכרמיאל הוקמה כחלק מפרויקט "יהוד הגליל". אבל הפרויקט הזה, היא אומרת, דינו להיכשל. "אתה לא יכול לייהד את הגליל אם שמונים אחוז מהתושבים באזור הם ערבים", אומרת אסעד, שהגיעה לכרמיאל מעראבה ב-2006, "לאיפה יילכו השמונים אחוז האלה? הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אנחנו נמשיך לחיות כאן."

כשאסעד אומרת "הם", היא מתכוונת בין השאר ליתר הרשימות למועצה והמועמדים לראשות העיר. בשאלון שהפנה המקומון "כרמיאלי" לחמשת המועמדים לראשות העיר, ארבעה מהם אמרו שישמרו על כרמיאל עיר יהודית או ישמרו על "הצביון היהודי" שלה והביעו מחויבות לחזון "ייהוד הגליל". רינה גרינברג, סגנית ראש העיר הנוכחית וחברה במפלגת "ישראל ביתנו" של ליברמן, דווקא אמרה שכרמיאל "לעולם לא תפלה אדם בשל מינו, דתו או מוצאו", אבל בעבר הצהירה שלעולם לא יקום בכרמיאל "מסגד, בית ספר או מתנ"ס ערבי".

"הרוב נגדנו", אומר קולר בכנות. "הרשימות האחרות מתחרות מי יתקוף אותנו יותר. בדרך כלל אלימות מילולית, אבל לפעמים גם פיזית. אומרים לי: 'אנחנו לא גזענים, אבל שיגורו בכפרים שלהם'".

"אני מכיר אישית חלק מהמתמודדים", אומר בכרי, "הם לא כאלה, אבל במסגרת הניסיונות להשיג קולות, הם מעלים את הקול הגזעני." ההפחדה מפני מסגד בכרמיאל, אומר בכרי, היא קלף חזק בידי "הגזענים" שתוקפים את הרשימה. "זו לא בושה לבקש מסגד, זו זכות," מסביר בכרי, אבל זה לא הצורך הכי בוער של האזרחים הערבים בכרמיאל, "אין לנו מסגרות חינוך, אין פעולות תרבות, כרמיאל היא כמו בית מלון בשבילנו".

"אנחנו משלמים את החובות, אבל לא מקבלים את הזכויות", אומרת אסעד. "אין פקיד בעירייה שמדבר ערבית, אין משפחתון, אין גן. ניסינו להקים גן דו-לשוני אבל לא הצלחנו. חשוב לנו מאוד שהילדים ישמרו על שפת האם הערבית שלהם." מעטים מהערבים בכרמיאל שולחים את ילדיהם לבתי הספר בעיר. רובם שולחים אותם, על חשבונם, לבתי ספר בכפרים הערבים מסביב או אפילו רחוק יותר. העירייה לא מממנת את ההסעות.

היפא אסעד, ניזאר בכרי ודב קולר (מימין לשמאל), מועמדי רשימת "קשת כרמיאל". לא שוכחים את ההיסטוריה של המקום

הרבה יותר ממסגד, גן ובית ספר דו-לשוני הם התביעות הכי חשובות מבחינת "קשת כרמיאל". כשגרתי בירושלים", מספר דר מורשד פרחאת, היום תושב כרמיאל ובמקור מהכפר בענה, "הבן שלי למד בדו-לשוני. אין שום סיבה שלא יהיה בכרמיאל בית ספר כזה. זה לא רק לטובת הערבים, זה לטובת היהודים."

פרחאת, כמו תומכים ופעילים אחרים ברשימה, לא שוכח את ההיסטוריה הקרובה של העיר. "אח שלי קנה את הבית שלו בשכונת רם, על אדמות שהיו שייכות למשפחת פרחאת. היתה שם מחצבה של המשפחה. הוא קנה את הבית כאילו הוא עולה חדש." אבל זה לא משפיע על החיים היומיומיים שלו. "כשיש לי בעיה, אני פונה לשכן היהודי שלי, לא לאח שלי שגר במקום אחר בעיר."

במסמכים ראשוניים שנדונו סביב הקמת רשימת "קשת כרמיאל", דובר על מתן העדפה במגורים בעיר לתושבים שאדמותיהם הופקעו לטובת הקמתה, אבל בסוף הוחלט לוותר על הסעיף הזה. במקום הם מדברים על הידוק הקשר עם הישובים הערבים שמסביב לכרמיאל. "קשה היום לדבר על הכלכלה בכרמיאל, בלי לדבר על הערבים", אומר פרחאת. "הם כוח כלכלי עצום, במרכזי המסחר, בכל מקום. זה בא בטבעיות".

פרחאת מאמין שרוב הערבים שהגיעו לכרמיאל באו משום שהם מעדיפים לחיות בעיר מפותחת, ברווחה. "בכפר, מי שלא משתלב – לא טוב לו", הוא אומר. בעיר זה אחרת. אחרים באו בגלל מצוקת הדיור. "בכפרים חסרים לנו שטחים לבנייה, תשתיות ומסגרת טובה לגדל ילדים", אומרת אסעד. זו גם הסיבה, סבור פרחאת, שרוב הערבים נטמעים בכרמיאל, ולא בהכרח יודעים אחד על קיומו של השני. "אני לא יודע אם גר עוד ערבי ברחוב שלי", מסביר פרחאת.

קולר מאמין שזו גם אחת הסיבות לכך שבכרמיאל הצליחו במה שלא הצליחו בערים מעורבות אחרות – להקים רשימה יהודית-ערבית משותפת. "יש פה שילוב של כמה זרמי עומק", מסביר קולר. "מצד אחד, כרמיאל היא מוקד משיכה ל(ערבים – מ.ר.) בעלי יכולת שיכולים להרשות לעצמם, אנשים עם ראש פתוח. מצד שני, גם בכרמיאל וגם בגוש משגב גרים אנשי שמאל יהודים שחיפשו איכות חיים." ומעבר לזה, אומר קולר, צריך כמובן כמה "משוגעים" שמאמינים בשותפות יהודית-ערבית.

"יצרנו דינמיקה של שיתוף פעולה", אומר קולר. "זה לא פשוט. היו תקופות שזה הלך קשה או לא הלך בכלל. אצל יהודים, היום להיות שמאל זו בושה. אצל הפלסטינים, יש סוג של 'הלם קרב'. הם רואים איך הורגים את האחים שלהם. אז הם נמצאים בעמדה של התחפרות. במצב הזה, באווירה של גזענות שיורדת מהממשלה, זה לא קל לפעול."

"בכרמיאל אנחנו לא מפלגתיים", אומרת לי אסעד, המזוהה עם בל"ד, איך היא מוכנה לשתף פעולה עם קולר ממרצ (שאומר שהוא לא "אנטי ציוני אבל יש לי ביקורת על האופן שבו הציונות פועלת") או פעילים מחד"ש. "כולנו יד אחת, על זה אנחנו נלחמים. יש יהודים שמאמינים בזכויות שלנו, ואני עובדת עם כל מי שמאמין בשוויון זכויות". מועמדים נוספים ברשימה, השומרת על איזון בין יהודים וערבים ובין גברים נשים הן דורית ינאי, אמינה מוחסין והדר לנדר.

כרמיאל לא לבד בהתמודדות שלה עם התוצאות "הדיאלקטיות" – על פי דבריו של קולר – של "יהוד הגליל". בנצרת עילית, שהוקמה לפניה כדי לייהד את אזור נצרת, שיעור הערבים כבר עבר את עשרים האחוזים. פרופ' ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה, נביא הזעם של "האיום הדמוגרפי" הערבי, מעריך שעד 2030 יהיה בה רוב ערבי. בזמן שקניג כתב את המסמך שלו, שיעור היהודים במחוז הצפון עמד על 53 אחוז. היום הוא עומד על 43 אחוז. במרכז הגליל, באזור כרמיאל, שיעור היהודים עומד על 20 אחוז בלבד, לפי הערכתו של סופר. בקיצור, פרויקט "יהוד הגליל" פשוט נכשל.

אסעד לא משוכנעת שמה שהם עושים בכרמיאל, השותפות היהודית-ערבית, בין ציונים נוסח קולר ללא-ציונים או אנטי-ציונים כמוה וכמו אנשי הרשימה המשותפת, יש לה משמעות נרחבת יותר. קולר מאמין שכן. "במצב של מדינה שסועה, אנחנו מנסים לבנות מודל של שיתוף פעולה", הוא אומר. הוא מסתמך גם על הניסיון מערים בעולם, מסן פרנסיסקו עד ברצלונה, שהשותפות שנוצרה בהן בין אוכלוסיות שונות השפיעה על כלל החברה.

"זה אפשרי גם בגליל", טוען קולר. "באופן אקראי, לא מאורגן, מכורח המציאות, יש שיתופי פעולה בכלכלה, בלימודים, בספורט. כל הזמן קיים גם נרטיב אלטרנטיבי, שקט, שאומר: 'אנחנו נחיה פה ביחד, יש לנו מה לתת אחד לשני'. זה מה שאנחנו רוצים לקדם." בהודעה שלהם לעיתונות הם מדברים על ההשראה שקיבלו מגופים יהודים-ערבים כמו "ברית שלום" ועד "לוחמים לשלום".

"ברור שזה לא מובן מאליו, זה מאוד אמיץ", מסכם ראש הרשימה בכרי. "אולי בשנים הקרובות זה יהיה מודל לחיקוי. צריך להתאחד. אנחנו קשת, לא כולנו מאותו רקע, לא כולנו מאותה מפלגה, אבל הצלחנו לגשר. זה מבורך".