בבחירות בנצרת, "המזרחים" ניצחו את "האשכנזים"

תוצאות הבחירות בנצרת היכו בהלם את הפוליטיקה הערבית בישראל. למרות שכל המפלגות הפוליטיות התאחדו נגדו, עלי סלאם זכה בניצחון מוחץ. את ההסבר צריך לחפש ב"מלחמות מעמדות" על הון תרבותי וסימבולי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מבחינת החברה הערבית, אין ספק שההתרחשות הכי מסעירה בבחירות המקומיות שנערכו השבוע היתה הניצחון הסוחף של עלי סלאם בבחירות בנצרת. למרות שכל המפלגות הפוליטיות בחברה הערבית יצאו נגדו, למרות שאיימן עודה וחנין זועבי, שהמפלגות שלהם לא תמיד מסכימות, הקליטו סרטוני תמיכה ביריבו וליד אל-עפיפי, סלאם זכה לניצחון סוחף – 65 אחוז מול 35 אחוז לאל-עפיפי, והשאיר יריביו הלומי קרב.

סלאם כבר הדהים את הפוליטיקה הערבית כאשר זכה בבחירות בפעם הראשונה ב-2013 וגזל את ראשות העיר הערבית הגדולה בישראל מידי חד"ש, שהחזיקה בה עשרות שנים והפכה אותה לבירה הפוליטית של הציבור הערבי. סלאם גם הרתיח את המעמד הפוליטי הערבי, כאשר יצא בגלוי נגד חברי הכנסת הערבים ש"חושבים שהתפקיד שלהם הוא לצעוק ולעורר מהומות", כפי שאמר בראיון ל"מקור ראשון", לא פחות, שבחר בו לאחד מאנשי השנה ב-2015, אחרי שתועד צועק על איימן עודה בכניסה לעיר: “לך תחפש לך עניינים במקום אחר, הרסתם לנו את העיר. לך, תעוף".

.ראש עיריית נצרת עלי סלאם. אוכלי "האורז והבשר" מול "אוכלי הסושי" (צילום: פלאש 90)

.ראש עיריית נצרת עלי סלאם. אוכלי "האורז והבשר" מול "אוכלי הסושי" (צילום: פלאש 90)

כמו ב-2013, גם הפעם מיד אחרי הלם התבוסה מתחילה "עונת ההסברים". חלק מהכאה על חטא או – לרוב – כחלק מתרפיה עצמית. יש מי שמסבירים לנו שהעניים ניצחו את העשירים, יש מי שאומרים, במפורש או במרומז, שהרוב המוסלמי בנצרת ניצח את המיעוט הנוצרי. אחרים מסתפקים בהסבר הזמין ביותר ולפיו "הרוב פשוט טיפש". גם את הטינה לחד"ש, הכוח הפוליטי העיקרי שעמד מאחורי המפסיד אל-עפיפי, מוציאים מהבוידעם כדי לתת תשובה לתעלומה. וכמובן, ההסבר הכמעט-אוטומטי בעידן זה: סלאם הוא מנהיג פופוליסטי, וזו שעתם היפה של מנהיגים מהסוג הזה.

ובכן, תושבי נצרת יודעים היטב שלסלאם ולקהל בוחריו הטיפוסי לא חסר כסף. הם יודעים גם שלא כל מצביעי עפיפי הם אנשים אמידים. גם ידוע שלא מעט נוצרים בעיר הצביעו בעד סלאם, אף שנכון שרוב הנוצרים תמכו בעפיפי. מה גם שאפילו יריביו של סלאם לא מאשימים אותו, לפחות לא ברצינות, שהוא מפלה לרעה את המיעוט הנוצרי בעיר, המונה היום כשלושים אחוז.

ברחוב הערבי סלאם נחשב לגרסה המקומית של טראמפ. הוא אף צוטט לא פעם מביע אהדה לנשיא האמריקאי ואף טוען - ברצינות או בהלצה, לא ברור - שטראמפ למד ממנו

הטענה ש"הרוב פשוט טיפש" מעידה בדרך כלל על הטיפשות של מי שטוען את הטענה הזו יותר מאשר על המציאות. אנשים הם לא טיפשים. הם לא בהכרח רציונליים, אבל זה לא אומר שהם טיפשים. לגבי הטינה לחד"ש, הסבר זה אולי היה יכול לעמוד בבחירות הקודמות ב-2013, אבל עכשיו, מול מועמד עצמאי כמו עפיפי, שנתמך אמנם על ידי חד"ש אבל גם על ידי כל המפלגות האחרות בעיר, ההסבר הזה פשוט לא מספיק.

לומר שסלאם נבחר משום שהוא פופוליסט זו עצלנות אינטלקטואלית, שכן מי שטוען טענה כזו צריך להסביר למה פופוליזם עובד טוב על רוב המצביעים במקום מסוים, אבל לא עובד עליהם במקום אחר. אין זה אומר שכל ההסברים שציטטתי שגויים לחלוטין, אלא שכל אחד מהם בנפרד, וגם כולם ביחד, לא מצליחים לספק תשובה משכנעת.

לפני שאציע השערה אלטרנטיבית, חשוב לציין שבשיח השגור ברחוב הערבי עלי סלאם נחשב לגרסה המקומית של טראמפ. הוא אף צוטט לא פעם מביע אהדה לנשיא האמריקאי ואף טוען – ברצינות או בהלצה, לא ברור – שטראמפ למד ממנו. שלא כמו ראש העירייה הקודם ראמז ג'ראייסי, שהפסיד לסלאם בבחירות 2013, את סלאם לא תשמעו מדבר בערבית סטנדרטית ("פוסחא" בעברית) ובוודאי שלא בערבית גבוהה. דיבורו פשוט, יש שיגידו אפילו עילג. סרטונים של סלאם פוצח בשירה בחתונות נתפסים על ידי הבוחרים שלו כהוכחה לחיבורו לעם.

לעומת סלאם, עפיפי, יריבו המפסיד, הוא ה"אשכנזי המחויט". השתייכותו למשפחה ותיקה ואמידה (אריסטוקרטית לפי תיאורו של סלאם) מחזקת, כמובן, את הפרופיל הזה. רוב הנצרתים לא יערערו על התיאור הזה. הם יחלקו אולי על המשמעות של ההתנהגות של עפיפי ושל סלאם, לא על עצם קיומה. כלומר, מה שנחשב לוולגרי ועילג בעיני האחד, נחשב כאותנטי ומחובר לעם על ידי השני. ומה שנחשב למאוזן, מנומס ומחושב בעיני השני, נחשב לפלצני, סנובי ומשעמם בעיני הראשון.

אני מבקש להציג כאן השערה אחרת לניצחון שומט הלסתות של סלאם – מאבק מעמדות. אני לא מתכוון ל"מעמד" במובן המרקסיסטי שלו, כלומר מעמד הנקבע לפי המרחק והיחס של האינדיבידואל כלפי אמצעי הייצור, אלא במובן הבורדייני (בייחוס לסוציולוג פייר בורדייה), המורכב והמתקדם יותר: שילוב בין הון תרבותי להון כלכלי-חומרי. המעמד במובן הזה מובחן על ידי אורח חיים המתבטא ונבדק בדפוסי צריכה של תרבות. במילים אחרות, "מעמד" הוא סטטוס, והמאבק בין מעמדות הוא מאבק על סטטוס גבוה יותר במרחב החברתי.

אותו מאבק מזמן מאבק נוסף על יצירת ערכים ועל אופן המדידה שלהם. מהו ערך? מי קובע מה הוא ערך חיובי או שלילי? בהקשר של שיח המוכר לחברה היהודית, למה לקרוא את צ'כוב נחשב למשהו טוב ולמה להאזין לאייל גולן נחשב למשהו פחות טוב? זה לא מאבק סימבולי בלבד. הוא קשור כמובן גם לחלוקת כסף, אדמות, מקומות עבודה ומשאבים "אמיתיים", שכן למי שיש סטטוס גבוה יותר, יש נגישות טובה יותר למשאבים האלה.

מבט כללי על נצרת. סלאם הבין שנצרת מחולקת לשני קולקטיבים נפרדים (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

מבט כללי על נצרת. סלאם הבין שנצרת מחולקת לשני קולקטיבים נפרדים (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

ואיך בורדייה קשור לסלאם?

ובכן את התשובה לאלה סיפק עלי סלאם עצמו שוב ושוב במהלך בחירות 2018, וגם בבחירות 2013. בתור פוליטיקאי כריזמטי וחד חושים, הוא זיהה מזמן את הגבול החוצץ בין ה"אנחנו" שהוא מבקש לייצר לבין ה"אחרים" – יריביו הפוליטיים וקהל בוחריהם. זהו גבול של אורחות החיים. באחד הסרטונים של סלאם הוא מעביר את המסר בצורה ישירה. "אנחנו", הבוחרים של סלאם, הם אוכלי "האורז והבשר", ואילו "הם", היריבים שלו, הם "אוכלי סושי". תמה זו, בסגנונות שונים, הופיעה כמעט בכל נאום של סלאם.

סלאם, כך אני משער, היטיב לפתח את האבחנה שכמעט כל נצרתי מכיר: בנצרת יש שני קולקטיבים, המובחנים לפי אורחות החיים שלהם: צריכת תיאטרון, דפוסי לבוש ואוכל, וכמעט כל היבט תרבותי אחר. יש בנצרת סגרגציה מרחבית, המתבטאת בשכונות הומוגניות לבני "מעמד" מסוים, בבתי ספר נפרדים המפעילים קריטריוני קבלה "מתוחכמים" ועוד שורה של "מסלולי סוציאליזציה" נפרדים, המשעתקים את ההבדלים בין שני הקולקטיבים. סלאם ידע ויודע לעשות להם פוליטיזציה אפקטיבית.

כלומר, אם נחזור לבורדייה, הבחירות האחרונות היו מאבק סימבולי בין מעמדות ובו ניצחה הקבוצה הגדולה יותר מספרית. בנצרת, אם להשתמש במקבילה בחברה היהודית, המזרחים ניצחו את האשכנזים.

שתי הערות לסיום: צריך עוד לנבור במידע הקיים או לאסוף מידע חדש כדי לתמוך בתזה הזו, אבל נראה לי שההסבר הזה הוא "קצה חוט" מהימן. חשוב יותר, המקרה הנצרתי צריך להוביל אותנו להיות קשובים יותר ל"מאבק המעמדות", המתחולל בלא מעט יישובים ערביים. אנחנו צריכים קשובים יותר לשסעים החברתיים הפנימיים, שהבחירות והפוליטיקאים עוזרים לחשוף. את ההקשבה זו צריך לגייס לטובת המאמץ הבלתי נלאה של כולנו לבנות חברה בריאה יותר, היודעת להכיל ולכבד את כולם.

אמיר פאחורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf