ביום רבין סולחים לשמאל, מחר נחזור להיות בוגדים

ושוב צריך להיזהר שלא ליפול לקלישאות. הופ, נפלתי. אין דרך לצאת מזה. כמו תוכי זקן ומקולקל אני כותבת את הפוסט הזה שנה אחר שנה ולא יוצא לי מאוחד. זה באג שלא יודע להתגמש ולהתאחד סביב מדורת השבט שמי שלא אתה ימצא עצמו צולה קרטושקס בפתח תקווה בלי תקשורת. עונש.

אתמול בכיכר שוב הלכה האחדות, אללה ירחמה. חמקה לנו בין הידיים. שוב השמאל פישל, רק שהפעם ירה לעצמו ברגל ולא בראש הממשלה, שאלמלא נרצח היה מודה בעצמו שמדובר באי הבנה ולא ברצח פוליטי אבל לצערו הוצא להורג. כרע נפל, כמו שאומרים. בכיף היה מעיד שאין קשר לימין. למה לעצבן עם עובדות? בזכות הרצח נוצרה הזדמנות להתאחד בכיכר ולכבד גישה שונה לרצח פוליטי. למה להיות מקובעים? יש הסבורים שהנרצח הביא את זה על עצמו. מה חבל שנבצר ממנו לשלם מחיר בעודו בחיים. אבל לא אלמן ישראל, והשמאל עוד משלם.

זה ריטואל קבוע. הימין מתבצר בעלבונו והשמאל עומד בפינה ובסוף כולם בוכים. העיתונאי קלמן ליבסקינד נשבר. הוא רצה לבוא להפגנה אבל האמת מפריעה לו להתרכז, אז בשנה הבאה הוא לא יבוא והשמאל יבכה לבד בחושך ויחשוב טוב טוב על מה שהרוצח עשה לימין. רק טוב אם שואלים אותי, אבל מי שואל.

ולא נדבר על המנהיג שנרצח רצח פוליטי על ידי צעיר ימני דתי שרבנים חשובים התירו לו לעבור על הדיבר 'לא תרצח'. הרצח התמסמס לריב בתוך המשפחה. אפילו לא חיסול חשבונות. בכיתה של הנכד שלי דיברה המורה ברצינות תהומית על כך שרבין נרצח 'כי חשב אחרת'. אכן מסכם היטב. ואסור ללכת מכות בהפסקה.

23 שנה לרצח רבין, לקח זה שם של עוגה ועדיין נזהרים בכבודו של הימין שהרוצח יצא מקרבו. הם עוד רגישים לאמת. המגזר המפונק בתקציבי עתק והתעלמות יומיומית מהפרות חוק בוטות בשטחים לא מוכן שינזפו בו על הסתה פרועה שהולידה רצח פוליטי. זה מאוד לא נעים לו. הימין המתנחלי רגיל שהמדינה עובדת בשבילו ועד כה הצליח לפרוט גם על מיתרי השמאל הרופס, כלומר הולוגרמה של שמאל, ולחלץ מהם שנה אחר שנה הודאה רפה של איחוד. 'כולנו' היא מילה ממסטלת.

וככה יוצא שהשמאל גם אוכל את הדגים המסריחים וגם מגורש מכיכר העיר כי צחי הנגבי רוצה להכות על חזם. בכל זאת בגדתם אבל עזבו. מי בא לאבא.

הבדיחה התגשמה: רצח רבין בעד ונגד

אם חיפשתם אשמה תמצאו אותה בקהל, לא על הבמה. חלק ניכר בקהל סירב להתחבק והעדיף לשרוק ולצעוק. זו היתה מחאה, אבל שיישאר בינינו, השנה העצרת בסימן יאללה סולחה.

23 שנים אחרי הרצח נוצר מחול קבוע, הס פן תעיר. הימין מתבאס והשמאל מוריד את הראש בשם אחדות מזויפת. השמאלן כמה לחיבוקי מהימין ושנה אחר שנה נענה לתביעה להיות עם-אחד-ליום-אחד. למחרת ימשיך להיחשב בוגד סכין בגב האומה. אל תזלזלו ביום הזה. זו אתנחתא לא רעה וזה ממכר. פעם בשנה גם שמאלן הוא בנאדם, ועוד בשם הדמוקרטיה. דמוקרטיה אליבא דימין זה "אני אקרא לך בוגד ואתה תרשה לי לתקוף אותך ופעם בשנה נתחבק".

אף שמאלן מצוי, זן נכחד על רגליים נידפות ובלי רועה, לא ירשה לעצמו לומר שיצחק רבין נרצח כי דמו הותר על-ידי מנהיגות דתית ואחוזת דיבוק משיחי מסוכן שהרוצח פעל בהשראתה. לאחדות יש מחיר ויש תנאים. זה כמו חתונה, רק שהחתן המתעלל רוצה ריבה צנועה ובתולה שתעשה רצון בעלה. מה שהיה היה. ופעם בשנה יש יום נישואין והולכים לצימר בכיכר.

התקשורת שלחה כתבים, אמא, הבטחת לנו עוף לשבת. אושרת קוטלר כבר התכוננה לסמן 'וי' כי בדיוק התפנה לה אייטם מרטיט על אחדות, אבל חלק מהקהל לא קנה את ההצגה והיא נאלצה לנזוף בעם בשידור ישיר, 'שוב השמאל יורה לעצמו ברגל'. הוא ולא שרף. העם לא מבין מה טוב לו. אין כמו תקשורת מאחדת שכמעט לא מסקרת הפגנות שבועיות קבועות נגד ראש הממשלה וסנשו מנדלבליט. למה לדכדך? יותר פשוט להתחבק ואחר כך נבשל יחד בטלביזיה ונסמם את המוח בסלט ממש גדול והמון לבבות על האש.

23 שנה וכלום לא השתנה. הרוצח רצח והשיטה פורחת. מי שהסית עוד שולט ומי שנעלב עומד בעלבונו. אין תיקון, רק פיוס מזויף ו'תפיסות שונות בקשר לרצח'. הבדיחה התגשמה: רצח רבין בעד ונגד. דיון נוקב וטיפול שורש יחכו לדור הבא, ורק אחרי שהדור שיודע את האמת ימות.

כי פחות מאמת אין טעם לומר.

כרמלה כהן שלומי, עוסקת זעירה, כותבת המון וסופרת מעט. סיפור שכתבה מופיע בספר "עד קצה הזריחה" שיצא לאור השנה.