מחאת הנשים מחבקת אותי כאישה, ומוחקת אותי כפלסטינית

הייתי סטודנטית שנה א' למשפטים כשנחשפתי לראשונה לסיפור "בג"ץ אליס מילר", שעסק בשוויון מגדרי בצבא הישראלי. פסק הדין נחשב לאחד המהפכניים במשפט הישראלי, ומהווה רגע מכונן עבור פמיניסטיות ישראליות, מימין ומשמאל. כתוצאה, כיום ישנן יותר ויותר נשים ישראליות בתפקידים קרביים בצבא הישראלי.

כבר אז הרגשתי שה"מהפכה" הזאת אינה מייצגת אותי.

אמש (ג'), הוכרז על יום שביתה כמחאה על רצח נשים בישראל. המחאה באה כמעט שבוע אחרי רציחתן של יארה איוב, בת ה-16 מכפר ג'ש, וסילבנה צגאיי בת ה-13 מתל אביב. למחאה הצטרפו מאות רשויות מקומיות, בתי עסק וארגונים פלסטינים וישראלים. אלא שגם היום, המהפכה הזאת אינה מייצגת אותי.

ראשית, חשוב לי לציין שאלימות נגד נשים ורצח נשים הן תופעות החוצות לאומים, מעמד חברתי-כלכלי וגיל. צריך להוקיען מהשורש ואין לי ספק לגבי טוהר המניעים של מארגנות השביתה. הן באמת ובתמים מוחות תחת הכותרת של "די לרצח נשים בישראל" בתקווה שכל אדם ישתתף במחאה תחת הכותרת הזו, ללא הבדל דת, גזע, מין ואידיאולוגיה. אך הסלוגן המופשט הזה הוא לב לבה של הבעיה.

איום קיומי

אני מאמינה באמירה: "האישי הוא הפוליטי". כאישה פלסטינית וכחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, איני יכולה להסתכל על תופעת רצח נשים פלסטיניות כנתון המבודד מההקשר של יחסי הכוחות שאותה יצרה וביססה ישראל מאז שנת 1948.

אני לא יכולה להעמיד פנים שאני באותו צד היום עם ישראליות, מביעה סולידריות איתן והן מביעות סולידריות איתי. איני יכולה להשתמש במונחים וסלוגנים שנקבעו לי מבעוד מועד, תחת הסיסמה האבסטרקטית: "די לרצח נשים בישראל". איני יכולה להעלים עין מהעובדה כי נשים נרצחות לא רק ממניעים פליליים, אלא גם פוליטיים.

נשים פלסטיניות נרצחות לא רק על ידי גברים פלסטינים. נשים פלסטיניות בעזה ובגדה נרצחות בידי חיילים וחיילות ישראלים. הן מוטרדות מינית לא רק על ידי גברים פלסטינים, אלא גם על ידי חיילים וחיילות במחסומים. הן אינן מופלות רק בחברה הפלסטינית, אלא גם על ידי מקבלי ומקבלות החלטות ישראלים.

שיאה של המחאה אמש היה בכיכר רבין בשעות הערב. בעצרת נכחו נשים שהפגינו נגד הכיבוש ונגד אלימות ורצח נשים פלסטיניות בעזה ובגדה המערבית. הן הצביעו על הכיבוש, המצור והאפליה כחלק בלתי נפרד מהתופעה, ועל הפסקתם כחלק בלתי נפרד מהפתרון. אך לצידן עמדו נשים אחרות: חיילות, שוטרות, מקבלות החלטות ופוליטיקאיות התומכות ולוקחות חלק פעיל במצור על עזה. הן הרי רואות בי, כאישה פלסטינית, איום קיומי.

המחאה הנוכחית, במהותה ובאופן שבו היא מצטיירת, מדירה אותי ממנה באופן עקיף ואולי ישיר. התפיסה ההגמונית בה כלפי נשים פלסטיניות בישראל, היא איך להציל אותן מהעוול שאותו מבצעת החברה הפלסטינית. כל זאת ללא התייחסות להדרה ואפליה בחינוך, בתקציבים, בבריאות, להפקעת הקרקעות, לאלימות המשטרה בהפגנות, לסתימת הפיות, לכפרים הבלתי מוכרים ולבסוף, למרבה האירוניה, לחוסר נגישותן של אותן נשים פלסטיניות לתחבורה ציבורית. כדי שאלה יוכלו, אם בכלל, להגיע לעצרת בתל אביב. המחאה הזו ביצעה דהומניזציה לבנות עמי בגדה המערבית ובעזה, ודחקה את הנשים הפלסטיניות בישראל לצלן של הנשים הישראליות.

אינני אומרת שנשים פלסטיניות אינן זקוקות להגנה, וזכותנו לקבל את ההגנה המגיעה לנו. אך זהותי כאישה אינה מנותקת מזהותי כפלסטינית. לכן, מחאה שאני מזדהה איתה הינה מחאה הקוראת לשחרורן של נשים מכל צורות הדיכוי. מחאה שאני מזדהה איתה קוראת לביטול הפריבילגיות שמהן נהנות נשים אחרות כתוצאה מהדיכוי שלי. זה מתחיל בהכרה בעוול המתמשך ובמצב החירום שאנו כפלסטיניות חיות בתוכו כבר 70 שנה.

מרים הוארי היא עורכת דין ופעילה פוליטית וחברתית.