newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הקורבן שלי הוא זה שאני חיה פה"

ג'ונה סולימאן עבדה כמעט בכל תפקיד בתעשיית הקולנוע, עכשיו הוא מוציאה את סרטה הראשון. סרט תיעודי שבמרכזו סבתה, פליטה מביסאן (בית שאן). בחו"ל ביקרו אותה על שקיבלה כסף מקרנות ישראליות, אבל היא לא צריכה הצדקה לספר את הסיפור שלה

מאת:

לא פשוט להיות יוצרת קולנוע פלסטינית בביצה המקומית. "בגלל מיעוט הזדמנויות, לאנשים אין סבלנות. כל מי שעבד באיזה תפקיד קטן באיזה הפקה מיד רוצה לקפוץ ולהיות במאי. ועכשיו, תחשוב מה זה אומר להיות אישה עם דעות בכל הדבר הזה", אומרת הקולנוענית ג'ונה סולימאן. והיא יודעת על מה היא מדברת.

היא התחילה בגיל 15 כנערת מים, מילאה כמעט כל תפקיד אפשרי בהפקות, הפכה לסוכנת ליהוק, עוזרת במאי ואפילו שחקנית, ולמרות שלאו דווקא רצתה להיות במאית בעצמה ("כי זה מה שכולם רוצים, לא"?), היא בדיוק סיימה את סרטה הארוך הראשון כבמאית בו היא בחרה להתמקד בסבתא שלה, "האחות של מוסוליני".

סולימאן (37) נמצאת בתקופה מעניינת בקריירה הקולנועית שלה. היא בדיוק סיימה להצטלם לסרטו החדש של הבמאי ערן קולרין ("ביקור התזמורת") כאחת הדמויות הראשיות ("מה שהיה מאוד מאתגר כי הייתי גם המלהקת שלו") וסרטה התיעודי החדש עליו עבדה במשך שבע שנים הוקרן בהקרנת בכורה לפני כחודשיים בפסטיבל IDFA באמסטרדם – אחד מהפסטיבלים היוקרתיים בעולם לסרטים תיעודיים.

כבר לפני כשנה, כששמעתי שסולימאן מביימת סרט על סבתה, הפתיעה אותי הבחירה שלה להתמקד דווקא בה. "כי מתחת לפני השטח, עולמה הפנימי של סבתא שלי מאוד ייחודי ומורכב", היא מסבירה. "אתה לא היית עושה סרט על אישה שרוכלים בשוק מסרבים לשרת? היא הייתה משגעת אותם, מתמקחת על כל שקל עד שהייתה מוציאה להם את הנשמה. היא בת 87, פליטה מביסאן (בית שאן), נושאת איתה טראומות מ-48', מרגלת אחרי השכנים במשקפת, חיה בבית מוקף גדרות וטלוויזיה במעגל סגור ואומרת כל מה שקופץ לה לראש ללא פילטרים".

"האחות של מוסוליני", טריילר:

סולימאן, בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, מעידה על עצמה כי בעבר עסקה רבות בנושא הזהות והלאומיות שלה. אבל תסריטים שכתבה ועסקו בנושא לא קיבלו מימון. "וזו הייתה הבעיה שלי", היא מסבירה. "בזמנו, הרבה סרטים פלסטיניים לא הראו את המציאות שלנו כפי שהיא באמת והיו קצת בנאליים מבחינתי. הם התמקדו ב'בנאליות של הכיבוש'. המציאות שלנו הרבה יותר מורכבת ומסובכת מאשר רק 'כיבוש'. גם במאים שחיים כאן נפלו למלכודת הקלישאות והבנאליות. מאוחר יותר הבנתי שאני רוצה לעשות סרט שמדבר יותר על החיים כאן – השעמום שיש כאן, התקיעות בה אנו חיים". סולימאן מעידה כי היא שואבת השראה בין היתר גם מדוד שלה, הבמאי הפלסטיני המוערך איליה סולימאן.

לאח של סבתא שלך באמת קוראים מוסוליני?

"בלי לחשוף יותר מדי, כן", היא צוחקת. "היא הייתה בת 16 בנכבה. תחשוב על זה, מה זה לחיות כל כך טוב ואז לאבד הכל בבת אחת. ההורים שלה פשוט נתנו 'שמות נקמה' לילדים שלהם, ו'מוסוליני' היה אחד מהם'".

לא מדובר בסרט תיעודי 'קלאסי'.

"אני מגדירה אותו עלילתי-דוקומנטרי. העורך אלכס בכרי נכנס לפרויקט לפני שנתיים, ובלעדיו לא היינו מסיימים את הסרט. כל הסרט הוא מניפולציה של המציאות: השתמשנו בטכניקות מהקולנוע העלילתי במובן מסוים. 'דוקומנטרי' הוא מושג רחב יותר מעלילתי. עשיתי הרבה וויס אובר (voice over) של הדמות הראשית, יצרתי אשליה על ידי חיתוכים של 180 מעלות כאילו יש שתי מצלמות. ככל שעשיתי יותר מניפולציות, ככה גיליתי שהסרט יותר אותנטי. בכל סרט דוקומנטרי יש מניפולציה של החומרים. אנחנו צריכים לצאת מהתבנית הזו של דוקומנטרי ולהבין שאנחנו צריכים לחשוב שוב על המושג הזה".

ההתמקדות בסבתה במשך שבע שנים עד שהצליחה לסיים את סרטה, מספרת סולימאן, עזרה לה להשתחרר מכמה דברים שהכבידו עליה. "הסרט הזה הוריד ממני את העול של נושא הזהות. התגברתי עליו והצלחתי להגיע למצב שבו אני מתארת ללא פילטרים את מצב הקיום האנושי", היא אומרת. "סבתא שלי לגמרי שחררה אותי. הבנתי ממנה שזהות ולאומיות וההשפעה שלהן עלי, הן כלום לעומת מי שנפגע מזה ממקור ראשון ועליהם אנחנו מדברים כאילו הם כבר לא קיימים".

"הרי אני לא צריכה הצדקה כפלסטינית כדי לספר סיפור נאמן למקור של אישה פלסטינית: אישה בת 87, פליטה מביסאן, שפשוט אוהבת את הרופא היהודי שלה ולא מוכנה ללכת לרופא ערבי. היא חיה בדואליות, כמונו. כבמאי, לנסות לייפות את השפה שלך כדי להראות כמה אתה מודע פוליטית, זה לא מציאותי".

"את צריכה להקריב קורבן"

אלא שכצפוי, אליה וקוץ בה. "האחות של מוסוליני" עורר מחלוקת בקרב הקהל הפלסטיני והפרו פלסטיני בבכורה בהולנד, ולא רק בגלל שהוא הופק במימון ישראלי מלא.

"הבעיה הייתה מובנת לי, אבל לא הבנתי את הדרך בה היא התפתחה. מה שקרה הוא שהרבה אנשים לא באו לראות את הסרט כי כי הוא הוצג כ'ישראלי', בגלל המימון. היו שני גורמים מלבנון שעזרו לי עם הסרט אז נתתי להם קרדיט, באופן טבעי. כשאמרו לי שזה יעשה להם בעיות עם הבי די אס, אז הורדתי אותם מהקרדיט, וזה יצר חתיכת דיון, הפכתי להיות אחראית על בעיות שהיו נוצרות לאנשים אחרים. לא רציתי את זה. כל מה שרציתי זה לעשות סרט, ופתאום מצאתי את עצמי נושאת בעול של נושא הזהות, מלחמות וכל זה.

"הרי אומנות אמורה להיות חופשית. מהכל. מישהו בא ואמר לי, בתגובה לזה שלא הייתה לי אפשרות אחרת לממן את סרטי, 'את צריכה להקריב קורבן'. איזה קורבן?! לא לעשות את הסרט? הרי הקורבן שלי זה שאני חיה פה. שתהיה לי מוטיבציה לעשות פה סרטים, זוהי הקרבה בפני עצמה. ליצור פה ללא הדיכאון העלול להיגרם לך, שלא לדבר על ירידת מוטיבציה. זו לא הקרבה? בחלק של השאלות לאחר הקרנת הסרט סיפרתי שסבתא שלי פליטה מביסאן. ואז אמרו לי למה לא הצגת את זה בסרט? עניתי שזה לא התאים לי לעלילה! זו הייתה בחירה אומנותית. הסרט לא עניין חלק מאותם אנשים, רק הפוליטיקה סביבו".

"רק כשהתחלתי לעבוד על סרטי, השתחררתי מעול הזהות והלאומיות הפלסטינית". ג'ונה סולימאן

אני מניח שגם מול הישראלים, מי שמימנו את הסרט, לא היו לך חיים קלים.

"בהתחלה לא רציתי כסף ישראלי. ניסיתי לממן את הסרט דרך קרנות ערביות או אירופאיות במשך שנתיים, ללא הצלחה. בסוף הבנתי שאני חייבת לפנות לקרנות ישראליות, כי זו כנראה האופציה היחידה כי כמעט בלתי אפשרי להשיג מימון אירופאי ללא כסף מקומי, וגם כי מגיע לי. אני לא משלמת פה מיסים? ומשם קיבלתי את כל הכסף לעשות סרט דל תקציב. למזלי, האנשים בקרנות האלה הם גם אנשי שמאל וגם אוהבי קולנוע, כך שהצלחתי לשמור על חופש אומנותי. חוץ מאדם אחד מאחת הקרנות שניסה למשוך אותי לכיוונים בנאליים של 'למה את לא מספרת על ההיסטוריה של המשפחה בסרט', לא עשו לי חיים יותר מדי קשים. להיפך".

ספרי לי על עוד אתגרים שאיתם מתמודדת אישה-במאית-פלסטינית בתוך התעשייה?

"ענייני מגדר בעיקר. זה לא שאני קמה בבוקר וחושבת 'אני אישה', אבל התעשייה הזו מזכירה לך את זה כל הזמן. אם הייתי גבר דעתן, היו מכבדים אותי. כאישה דעתנית, קיים סיכון שיקטלגו אותי כקשה או משוגעת. אז לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני צריכה את כל זה? ובסוף מבינה שאני בתחום הזה כי אני אוהבת אותו.

"עוד בעיה היא שבגלל שאין כסף ואין מספיק עשייה קולנועית פלסטינית, התעשייה לא התמקצעה. זה גורם להרבה בעיות של טשטוש גבולות, שאני לא נתקלת בהם כשאני עובדת בתעשייה הישראלית, שם באמת קיימת התמקצעות בגלל שפשוט יש יותר הפקות".

ומה הלאה? לאן היית רוצה להגיע?

"אני כותבת פרויקט חדש שאני מקווה שיופק במקום מכובד. אני רוצה לספר עוד על דברים שקורים פה. אני גם רוצה להמשיך במשחק, אני מרגישה תשוקה לדבר הזה עכשיו. הרי כל מי שפעם ראה סרט דמיין את עצמו כשחקן. עשיתי ליהוק לערן קולרין לסרטו החדש, והצלחתי דרך העבודה איתו כמלהקת להיפתח רגשית, מאחר והוא עצמו מאוד רגיש. ואז גיליתי שאני רוצה לשחק עוד, למרות שבחיים לא דמיינתי את עצמי משחקת בסרט ישראלי".

"האחות של מוסוליני" מוקרן כעת בפסטיבלים ברחבי העולם. הוא יוקרן בארץ בקרוב. ומה עם העולם הערבי?

"אמצא דרך להגיע אליהם. אני רוצה שערבים בכל העולם יוכלו לראות את הסרט", סולימאן מסכמת. "אני מקווה שדרך הסרט שלי, הם ייחשפו לאיך זה לחיות כאן".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf