newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בצלם למצ"ח: תמשיכו לטייח חקירות, אבל בלעדינו

כשהצבא רוצה, הוא מאתר פלסטינים כהרף עין. אבל כשמדובר בעדי ראייה להרג אזרחים פלסטינים בידי חיילים, הוא זקוק לעזרת בצלם כדי לאתר אותם. זה היה יכול להיות מצחיק, אלמלא זה העיד על חוסר הרצון להגיע לאמת

מאת:

לפני קצת למעלה משנה, ביום האחרון של אוקטובר 2017, נסעו מוחמד מוסא ואחותו לטיפה לסידורים ברמאללה. זמן קצר אחרי שהשניים הספיקו לצלם סלפי וידיאו משותף במהלך הנסיעה, פתחו חיילים באש על מכוניתם, בסמוך לצומת חלמיש. לטיפה נפצעה, מוחמד נהרג.

תחקיר בצלם אודות הריגתו של מוחמד – בן 26 היה במותו – פורסם כחמישה שבועות מאוחר יותר. התחקיר כולל מספר עדויות של עדי ראייה ופרמדיקים שהגיעו לזירה. אחד מעדי הראייה המצוטטים בתחקיר – מוחמד נאפע – מזוהה בו כולל שמו המלא, תמונתו, כפר מגוריו ועיסוקו. כל זה לא הפריע לנגד חקירות ביחידה הארצית לחקירות מבצעיות במצ"ח לפנות לבצלם כמעט חצי שנה מאוחר יותר (מאי 2018) ולציין כי ישמח "לקבל את פרטיו המלאים של מחמד נאפע במטרה ליצור עימו קשר ולתאם את עדותו בנושא".

ברוכים הבאים ליקום המקביל המכונה "חקירות מצ"ח". ביקום הזה, "חקירות" מתנהלות במהירות עוצרת נשימה, והצבא שיש לו שליטה מלאה בשטח וככלל אינו מתקשה לאתר פלסטינים – אינו מסוגל לעשות זאת ללא עזרתו של ארגון זכויות אדם, גם כאשר פרטיו המלאים של העד הפלסטיני זמינים לכולי עלמא, ביחד עם שאר פרטי התחקיר שכבר הושלם מזמן.

אם היה מדובר בקומדיה, כל זה היה מצחיק בגיחוכו וגמלוניותו. אלא שלחקירה של מקרי הריגה יש חשיבות עצומה, הן לשם עשיית צדק עם הקורבנות והן לשם מניעת הישנותם של מקרים כאלו.

האופן העלוב בו מתנהלת "החקירה" של הריגתו של מוחמד מוסא אינו טעות, אלא חלק ממדיניות ארוכת שנים של מערכת אכיפת החוק הצבאית. מדובר במאות – ויותר – מקרי הרג, פציעה ואלימות. מניסיון רב שבצלם צבר במשך שנות דור שבהן ניסינו לקדם דין וחשבון באמצעות מערכת זו עולה בבירור כי היא אינה מעוניינת בקידום אמיתי של חקירות ובעשיית צדק עם הקורבנות: מטרתה העיקרית היא יצירת מראית עין של מערכת מתפקדת, תוך טיוח החקירות והגנה בפועל על מי שירו או פגעו ללא הצדקה.

נזכרו לבקש את פרטי העד אחרי ששה חודשים. המכונית מנוקדת הכדורים שנסעו בה מוחמד מוסא ואחותו לטיפה (צילום: אחמד ח'באזי)

נזכרו לבקש את פרטי העד אחרי ששה חודשים. המכונית מנוקדת הכדורים שנסעו בה מוחמד מוסא ואחותו לטיפה (צילום: אחמד ח'באזי)

 

הנה הנתונים: מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בסוף שנת 2000 ועד לשנת 2015, בצלם פנה לפרקליטות הצבאית בדרישה לחקור 739 מקרים שבהם פלסטינים נהרגו, או נפגעו בצורה אחרת בידי חיילים. כמעט כל התיקים – 97% מהם – נסגרו לאחר "חקירה", או שזו כלל לא נפתחה. רק ב-25 מקרים הוגש כתב אישום. כמובן שמספר ההרשעות נמוך בהרבה. שורה תחתונה: איש אינו נותן את הדין כמעט לעולם.

נתונים אלה הם תוצאה ישירה של האופן בו פועלת המערכת: היא אינה נגישה למתלוננים הפלסטינים, הקורבנות עליהם היא אמורה להגן; החקירות נגררות על פני חודשים ארוכים ואף שנים והן מבוססות באופן בלעדי כמעט על ראיונות עם אנשי כוחות הביטחון החשודים בעבירה ולפעמים גם עם הקורבנות, במקום על ראיות חיצוניות; ובהעדר ראיות, הפרקליטות לעניינים מבצעיים, שתיק החקירה מתנהל אצלה, יכולה לסגור אותו מסיבה זו עצמה; הפצ"ר, שאמור גם לייעץ לצבא לגבי חוקיותן של פעולות והוראות וגם להחליט אם לפתוח בחקירה בגין אותן הפעולות וההוראות שהוא עצמו אישר, נמצא בניגוד עניינים מובנה; וממילא, המערכת כולה מוגבלת מראש לבחינת התנהלותם של החיילים בשטח בלבד, ולא של הדרגים הפיקודיים הבכירים וקובעי המדיניות. לפיכך, יכולתה להביא לעשיית צדק – גם אם הייתה מתפקדת בכל שאר הבחינות, והיא לא – מוגבלת ביותר.

בצלם החליט כבר לפני כשנתיים וחצי להפסיק לפנות למערכת אכיפת החוק הצבאית בדרישה לפתוח חקירות, ולהפסיק לסייע למצ"ח במלאכת הטיוח. מאז אנחנו ממשיכים לתחקר מקרים שבהם פגעו כוחות הביטחון בפלסטינים, ובכלל זה אנו מתחקרים את מרבית מקרי ההרג של אזרחים. אנחנו לא פונים למצ"ח, אלא מפרסמים את הממצאים לידיעת הציבור, כמו שעשינו במקרה הריגתו של מוחמד מוסא, ובעוד מאות מקרים נוספים בגדה, כולל מזרח ירושלים, וברצועת עזה.

למרות שעמדתנו זו הנה פומבית וידועה היטב, גורמים במצ"ח ממשיכים מעת לעת לפנות אלינו בבקשות שונות ומשונות בנוגע ל"חקירות" שהם מנהלים: לקבל חומרים שכבר פורסמו וזמינים לכל אחד, לסייע באיתור עדים שאין לצבא קושי לאתרם, וכן הלאה.

כך למשל לגבי הריגתו ("אירוע מותו", בלשון מצ"ח) של אחמד זידאני, נער בן 17 שאנשי כוחות הביטחון ירו והרגו בעת שנמלט מהם; או עלי קינו, שחיילים ירו בראשו, אף הוא בן 17 במותו; או אחמד סלים, בן 28, שנורה למוות בראשו; או מוחמד מוסא.

לאחרונה הגיע אלינו מכתב נוסף ממצ"ח בנוגע למה שהם מכנים "אירוע מותו" של מוחמד חבאלי: פלסטיני בעל מוגבלות שכלית שבתחילת דצמבר חיילים ירו בראשו ממרחק של כשמונים מטרים כאשר התרחק מהם, וכאשר לא היווה איום כלשהו עליהם או על אף אדם אחר. במכתב ביקשה חוקרת מצ"ח את תיעוד הווידיאו וכן את פרטי העדים לאירוע. את תיעוד הווידאו המלא, הלא ערוך, ממילא פרסמנו והוא זמין לכל כאן. ואילו בנוגע לבקשת מצ"ח "לקבל פרטי עדים" – הרי שהבקשות החוזרות מסוג זה מעידות כאלף עדים על "מערך החקירות" של מצ"ח ועל מהותו האמיתית.

הנה הפנייה שהגיעה לבצלם לגבי "אירוע מותו" של חבאלי:

והנה תשובה ששלחנו, הפעם למפקד מצ"ח, אל"מ גיל ממון:

"במכתבכם שבנדון (מצ"ב) פניתם אלינו בנוגע ל"אירוע מותו" של מוחמד חבאלי בטול-כרם ב-4.12.18.

כידוע הנייר סובל כמעט הכול. אך משהגדשתם את הסאה, אי אפשר שלא להעמיד דברים על דיוקם ולהבהיר שמה שמכונה בלשונכם "אירוע מוות" אינו אלא הריגתו ממרחק של עובר אורח, כתוצאה מירי ע"י חייל.

עוד ציינתם במכתבכם כי בכוונתכם לבצע "חקירה מקיפה" לשם "הגעה לחקר האמת". אלא שמניסיוננו ארוך השנים עם מערך הטיוח המכונה "מצ"ח", החלק הראשון – לא נכון. והחלק השני – לא יהיה.

בשולי הדברים נוסיף שבניגוד לאופן בו אייתתם במכתבכם את שם הארגון (בצל"ם) אין המדובר בראשי תיבות. ראו בראשית א כז: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָֽאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ".

בצלם מחויב להמשיך בעבודתו העצמאית בנוגע להפרות של זכויות האדם שמבצעים כוחות הביטחון בשטחים ולהיעדר דין וחשבון בגינם מצד רשויות המדינה. אך אנו נעשה זאת ללא מערכת אכיפת החוק הצבאית, שעבודתה אינה אלא המשך ישיר של אלימות הכוחות בשטח. שיתוף פעולה עם מנגנון ההונאה המופרך הזה לא רק שאינו מועיל, אלא שהוא מזיק משום שהוא מעניק אמינות למערכת שראוי רק להוקיע, מאפשר לה להמשיך בעבודתה ולהעניק לגיטימציה להפרות זכויות האדם בפרט ולכיבוש בכלל. אין מדובר בעניין תיאורטי בלבד: המשמעות האמיתית של היעדר כל דין וחשבון בגין הרג ואלימות היא שהישנותם של מקרים דומים בעתיד מובטחת. לכן, אנחנו נוסיף לתחקר, לפרסם ולחשוף את האמת אודות הטיוח שמבצעת מערכת "אכיפת החוק" הישראלית – עד לסיום הכיבוש.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf