newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אני רוצה לדעת מי רצח את אמא שלי, לא רוצה להגיד לה שלום"

רגע לפני הלוויה, בנה הבכור של שאדיה מוסראטי, שנרצחה ברמלה, לא רצה להיפרד. הוא רק רצה לדעת מי רצח את אמא שלו ולקח אותה לנצח. "מה אעשה עם אחותי בת השלוש? איפה אמא שלנו?", הוא זעק. ולנו לא נותר אלא לבכות ולבקש סליחה

מאת:
שאדיה מוסראטי

שאדיה מוסראטי

לרוב אני מחזיקה מעמד בהלוויות של הנשים הנרצחות, אולי יישאר בי כוח לתמוך ולעזור לאמהות והאחיות וכל מי שקרוב לקורבן. אני מרשה לעצמי להתפרק ברכב, בחדר חשוך בבית להתאבל וליילל עד אובדן חושים, ואז לאזור כוח ולקום מחדש להמשיך.

אך אתמול (שישי) בהלוויה של שאדיה מוסראטי, ישבתי בתוך ים של נשים בוכות, המומות, אבודות בתוך דממת האימה. לפתע דהר פנימה ילד זועם וחתך את השקט כמו סכין חד. הוא צרח מדם ליבו, בקול מייבב שחדר לעצמות, וניער את הנשמה וזעזע את הגוף. בלב חדר הומה נשים אל מול סבתו, הוא צרח ודמעותיו מבעבעות בגרונו: "למה??? למה רצחו אותה? מה היא עשתה? אמא שלי זאת אמא. אתם מבינים? תענו עכשיו! אני רוצה לדעת. כולם כלבים בני כלבים. מי שם אקדח בראשה וירה בה?".

הילד צרח וצרח אני וכל מי שהיה עד למחזה המצמרר הזה בכה במרירות. הוא לא יכל לשאת את דברי הניחומים של כמה נשים, חבט בעצמו ובכל מי שהתקרב אליו.

אחת הנשים ניסתה להרגיע ואמרה לו "עוד מעט יביאו את אמא, ותראה אותה ותגיד לה שלום". הילד חידש את  גל הזעם. "לא רוצה להגיד שלום לאמא, אני רוצה אותה לידי. מה אעשה עם אחותי בת השלוש? איפה אמא שלנו? לכו למשטרה עכשיו שיביאו לי את הרוצח. אני רוצה לדעת מי עשה את זה. הם יודעים. עכשיו אני רוצה לדעת. לא רוצה להגיד שלום".

הוא רץ לגג הבניין ועמד שם בגשם, וצעק שאם מישהו מתקרב הוא יקפוץ למותו. אחד הבחורים רץ אליו חיבק אותו בכוח והוריד אותו.

בנות משפחתה של שאדיה מוסראטי ממתינות לגופתה (סמאח סלאימה)

בנות משפחתה של שאדיה מוסראטי ממתינות לגופתה (סמאח סלאימה)

לא יכולתי לשאת את היתמות הסתמית הזו, היגון השחור שהוטל על הילד הזה ללא סיבה, הזעם הרועם שיתנחל בנפשו מעתה. בכיתי ללא הפסקה, בכיתי את הכישלון שלנו כחברה לשמור עליו, על הילדות הטהורה של הילדים האלו. בכיתי את חוסר האונים שלנו אל מול ילד שרוצה את אמא ומתייסר עם השאלה חסרת המענה – למה היא נרצחה?. בכיתי כי לא היה לי מילים ולא אומץ להסתכל בעיניים לש' בן ה-12 ולאחיו בן ה-11 ולאחותם בת השלוש. לא יכולתי להקל עליהם ולו בקצת את האובדן התהומי הזה.

ילדות רכה, נאיבית, חולמת ושמחה כבר לא תהיה להם. הם יגדלו בצל הזעם, הפחד והטינה. לאהוב ,לשקם, להאמין ולצמוח יהיו משימות קשות מאוד. עם מטען רגשי כזה לא תבנה חברה טובה, בריאה וזוהרת כמו שחלמנו וקראנו בספרים.

אני מתנצלת בפניך ש' אהובי, חמוד שלי, לא עמדנו במשימה הבנאלית לשמור עליך. תסלח לי תסלח לנו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf