newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כיתריה טובה כדי לייצג את ישראל באירוויזיון, אבל לא בשביל אזרחות

ההצלחה של כיתריה ב"כוכב הבא לאירוויזיון" אינה יוצאת דופן. הישראלים אוהבים את בני קהילת העבריים כשהם שרים, רוקדים ומצטיינים בספורט. אבל כשזה מגיע לקבלת אזרחות אחרי 40 שנה של חיים כאן, ישראל נאטמת   

מאת:

כן, היא מקסימה. יש לה יכולת קולית מדהימה. ונוכחות כובשת. ואין ספק שיש לה את זה.

אבל יש עוד עובדות שחייבים לדעת על הצעירה שזעקה "שמע ישראל, אלוהי, אתה הכול יכול", בלוויית הרמוניות סוערות של מוזיקה שחורה, ושברה שוב ושוב את המסך בדרך לאירוויזיון בתוכנית "הכוכב הבא".

כיתריה היא בת לקהילת העבריים, ובה כ-3,000 איש. הם חיים בדימונה, וגם בערד ובמצפה רמון, וקצת גם באשדוד ואפילו בתל אביב. הצעירים שביניהם לומדים בדרך כלל בבית הספר אחווה בדימונה, מתגייסים לצבא ומתאזרחים. ואז, כבוגרי צבא, הם נכנסים לתהליך ממושך שבו הם מבקשים אזרחות להוריהם ולסביהם. וממתינים.

אבל, חשוב לדעת: רבים מבני הקהילה חיים בארץ כבר עשרות שנים בלא אזרחות. מאות רבות, לפי הערכה יותר מאלף, מוגדרים "תושבים ארעיים". הם באים מפעם לפעם למשרד הפנים בבאר שבע, ממלאים טפסים, ומתחננים לאזרחות. בדרך כלל הם נענים בשלילה, ללא הנמקה.

ולארעיות יש מחיר. חלקם מבוגרים, וחיים כאן ארבעים שנה, במדבר, אבל עדיין לא בטוחים שאם ייעצרו בעוון נהיגה במהירות מופרזת, לא יגורשו.

נכון, יש להם זכויות חברתיות, כקצבאות ביטוח לאומי, והם נהנים מדיור ציבורי, ככל שניתן ליהנות. אבל אין להם בטחון קיומי. וכשמגיע מכתב עם סמל המדינה, הם נבהלים.

התקשורת גנובה עליהם כשהם זמרים, כמו אדי בטלר, שייצג אותנו פעמיים באירוויזיון, מעריצה אותם כשהם ספורטאים מצליחים, ומתרפקת כשהם מציגים ארוחה טבעונית בבגדים צבעוניים ותספורת אפרו מהממת.

הצעירים מתגייסים לצבא, ואחר כך מתחננים שהוריהם יקבלו אזרחות (צילום: חורחה נובומיסקי / פלאש 90)

הצעירים מתגייסים לצבא, ואחר כך מתחננים שהוריהם יקבלו אזרחות (צילום: חורחה נובומיסקי / פלאש 90)

וכמובן, היא מתה עליהם כשהם נופלים חלל, כמו אהרן בן ישראל אליס, בנה הראשון של הקהילה בארץ, שנהרג בפיגוע בחדרה.

וחוץ מזה, הם מיוחדים, וזה מרתק צופים לפרסומות.

אבל איש בתקשורת לא מתעניין בזכותם לאזרחות, אולי כי היא פחות מרגשת וסקסית, ואולי כי אנחנו מתעניינים יותר באקזוטיקה של השחורוּת ופחות במחיר שמשלמים עליה.

ולכן, למשל, כשהם נפגעים, הם חוששים לגשת למשטרה. הם חוששים שהמשטרה לא תעניש את מי שתקף או אנס אותם, אלא תבחר דווקא לגרש אותם מהארץ. נערה, שדודה תקף אותה מינית, לא תתלונן, כי היא מסרבת לשתף פעולה עם הגירוש. עובדת קבלן, ששכרה נשלל, חרדה להתלונן, שמא יאונה לה רע.

ולמשל, כשהם רוצים להפגין, הם לא בטוחים שהם יכולים. גם אם נולדו פה. כי, חלילה, שוטר יבקש מהם תעודת זהות. ואז, אין לדעת. אולי יסרבו לקבלם כשיחזרו מביקור משפחתי בחו"ל.

כן, הם יכולים לחיות בארץ 40 שנה, ולהיות שומרי חוק, ולרכוש השכלה, ולעבוד, ולדבר עברית כהלכתה, ולתרום לקהילתם, וליצור חיי תרבות ייחודיים בנגב, ולטפח קהילה טבעונית ומוזיקה עברית, ולהיות גאים במדינתם, ולאהוב את עירם, ולחגוג פסח כדרכם, וגם…

פשוט לעוף מפה מתי שבא לפקיד ברשות ההגירה.

כן, הם יכולים להיעלם. ארבעים שנה אחרי שהתיישבו כאן. ובלבד שהפקיד יקבע.

רבים מהם לא מצביעים ולכן לא משפיעים. הדמוקרטיה לא עובדת לשירותם. כבני קהילה קטנה, ענייה, פריפריאלית, לא יהודית ושחורה, הדמוקרטיה לא דואגת להם אפילו כאזרחים.

הם גם לא ממהרים להיאבק. רובם מאמינים שישראל תשתנה. הדתיים שבהם מאמינים שמלכות ישראל תיכון, ותנהג בהם כבוד. החילוניים מאמינים, שישראל תיעשה ליברלית.

אלא שלא. ישראל מתרגשת מכיתריה, אבל רבים בה מגלים עוינות כלפי מבקשי המקלט, וגזענות כלפי יוצאי אתיופיה.

נכון, הישראלים לכאורה בדרך כלל בעד העבריים. כי הם יפים, וטבעוניים, וספורטיביים, ומוזיקליים, ואקזוטיים. ובעיקר, כי הם חביבים, ולא נאבקים על הזכות להתאזרח, ולא מטיחים בפנינו את הגזענות, ולא מאיימים על איש.

הם חלק מהמרקם הרב תרבותי – מרכיב שאנו "גאים" בו, כי אינו מערער על זהותנו.

אז בהצלחה לכיתריה, ושתקרע את המסך. כשנתלהב, לא נשכח, שחרף החביבות, אנחנו שותפים שקטים לשלילת האזרחות של בני קהילתה.

ידידאל בן עשיאל הוא יו"ר עמותת חברים בעולם טוב יותר, בן קהילת העבריים, וגר בערד. שמוליק דוד, יועץ לשינוי מדיניות בשתיל, גר בירושלים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

רוח של יד קלה על ההדק. אמו של יעקוב טוחי המנוח בהפגנה מול בית משפט השלום בתל אביב, 17 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

זעם ביפו בעקבות הרג טוחי: "מדיניות של הבחנה בין דם לדם"

הריגתו של יעקוב טוחי בידי שוטר לא בתפקיד איחדה את התושבים הערבים והיהודים שליוו אותו יחדיו בדרכו האחרונה, אך גם החזירה את טראומת מאי 2021 ואת החשש מפני ההסלמה שמחוללים כיתות הכוננות והגרעינים התורניים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf