newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גנץ עבר אודישן ראשון, עכשיו הוא צריך למצוא את הקול שלו

גנץ יודע שאמירה אחת שלו יכולה להכתיר אותו כראש ממשלה או לשלוח אותו לגורל דומה לזה של אמנון ליפקין שחק. בינתיים טביעת האצבע של יועצי התקשורת שלו בוהקת, השאלה האם יצליח לבנות ולהנהיג נבחרת שיש בה גם היגיון אידיאולוגי

מאת:

יש דבר אחד שקצת מצא חן בעיני בהצגה של בני גנץ ביום שלישי: נראה כאילו עדיין יש לו גבולות, יש לו יכולת להתבייש וצורך לרצות מישהו אחר. ספציפית, צורך לרצות אותנו. המילים שגנץ אמר שחוקות ולא בטוח שיש מאחוריהן הרבה, נגיע לזה בהמשך, אבל הרושם שנוצר מאופן ההתנהלות שלו הוא שגנץ בא לעשות אודישן, ואנחנו השופטים. ככה זה צריך להיות.

האופן שבו היסה את קהל האוהדים, במקום להתבשם באהדתם, מראה על דרך מחשבה: המשימה היא הצגת נאום לאומה, לוח הזמנים מוכתב על ידי ערוצי הטלוויזיה, ישנם מסרים שצריך להעביר, ישנם אילוצים שבתוכם הוא פועל. זאת דרך מחשבה שונה מאוד מזאת אליה הרגילו אותנו יועצי התקשורת, שמנסים להעביר תדמית של מנהיג שנמצא מעל לכל האילוצים הארציים האלה. הזמן שלנו, לדוגמה, לא שיחק תפקיד בנאומים של בנימין נתניהו כמו שלא שיחק תפקיד במסיבת העיתונאים של משה קצב. גנץ עדיין חושב שאנחנו הריבון, והוא צריך להשביע את רצונותינו, ולא ההיפך.

גנץ נושא על כתפיו את כל המפלגה שלו. הוא יודע שאמירה אחת לא נכונה יכולה להביא אותו לכמות המנדטים של מרצ, וכי התנהלות נכונה יכולה להניע אליו בוחרים מהליכוד ולהפוך אותו לראש ממשלה. כדי לפצות על חוסר הניסיון הפוליטי ניכר שהוא נעזר בעצה של יועצי תקשורת מנוסים. השתיקה שאפיינה אותו עד עכשיו היא אסטרטגיה שכל יועץ בר דעת היה ממליץ עליה בשלב הזה. היא מאפשרת לכולם להתחבר אליו, ולהניח שהוא בדעתם, ולא מרחיקה אף אחד. השימוש ביועצי תקשורת הוא הכרח המציאות, אבל מולם חייב להיות נוכח מועמד משמעותי, כזה שיש לו מסר להעביר והוא יתעקש עליו גם אם יגידו לו שהוא עלול לאבד בכך יתרון באיזה פלח דמוגרפי מסויים.

אירוע ההשקה של המפלגה של בני גנץ. (צילומים: אורן זיו / אקטיבסטילס)

אירוע ההשקה של המפלגה של בני גנץ. (צילומים: אורן זיו / אקטיבסטילס)

לו הייתי בנעליו של גנץ, הייתי רדוף עכשיו בזכרון הרמטכ"לים שקדמו לו בנסיונות דומים, ובראשם אמנון ליפקין-שחק ז"ל. התדמית הציבורית של ליפקין-שחק, והתוצאות הראשונות בסקרים מזכירות מאוד את מצבו של גנץ היום. הניסיון הציבורי של שניהם היה דל בתחילת הדרך, ושניהם נאלצו לסמוך על עצת אנשי המקצוע. ליפקין-שחק עשה חיבורים פוליטיים לא נכונים, נכנס למשא ומתן אישי ולבסוף ויתר על הנהגת מפלגת המרכז, שהגיעה לתוצאה נמוכה בבחירות עצמן.

גם גנץ צפוי לגורל דומה אם לא יזהה את הקול האותנטי שלו ולא יתעקש על אופי ומדיניות משל עצמו. תפקידם של יועצי התקשורת לטשטש עמדות, תפקיד העסקנים הפוליטיים לייצר חיבורים שיביאו הישג בטווח זמן קצר, אבל תפקידו של המנהיג להתוות דרך ברורה שתאפשר לחיבור הפוליטי לשרוד ולהצליח.

תוכן הנאום של גנץ נראה כמו תוצר של ייעוץ תקשורתי. היו בו מילים כמו "חוסן", "בטחון", "החזק מנצח", "יוקר המחייה" ואהבת המדינה. היו בנאום עקיצות לא כואבות מדי כלפי נתניהו, דברים שחמורים מהם נאמרו כבר בעבר ונעלמו בין דפי ההיסטוריה. היה בו אזכור די פתטי לקרבה הגאוגרפית בין כפר אחים לעיירת הפיתוח קרית מלאכי, איום סרק כלפי החמאס והבטחה להרמוניה מרגשת בחברה הישראלית. נאום סטנדרטי מינוס.

בני גנץ הצטרף לרשימת המנהיגים שעשו משא ומתן עם עצמם והחליטו להשאיר את בקעת הירדן בידי ישראל, סגרו עם עצמם הסכמי מים וחלל ותפרו את העניין הקטן של ירושלים. הוא גם החליט כבר על סידור נפלא בין שבטי ישראל שיענה על הצרכים והרגישויות של כולם, כתב אותו על פתק ויגלה לנו איך בדיוק עושים את זה במועד מאוחר יותר. אמירות ריקות כאלה הן לא פרי של מחשבה רצינית המגובה בניסיון, אלא של יועצי תקשורת ויועצי בחירות שרק רוצים שהמועמד ירגיע את כל החששות שעלולים לעלות כלפיו.

היו בנאום גם אמירות ספציפיות לגבי סוגיות מסוימות, כמו מחירי הדיור או תיקון מערכת הבריאות והקמת שני בתי חולים חדשים, שישארו בינתיים ברמת הבטחת בחירות חולפת משום שלא ברור איך דווקא בני גנץ יצליח ליישם אותן. לגנץ עדיין אין את הגראוויטס הדרוש כדי להביא אמירה מנהיגותית משמעותית ואמינה, ולהפוך אותה לישימה בעצם התייצבותו מאחוריה.

למרות כל זאת נראה שליבו של גנץ במקום הנכון, או שאני סתם אופטימיסט חסר תקנה. גנץ רוצה לעשות מהלכים גדולים שיקדמו את מדינת ישראל ואת אזרחיה, ואני נותן לו את הקרדיט שכוונתו אמיתית וכנה. כדי לעשות את זה הוא צריך להצטרף לשיחה, לפגוש ולראות את אזרחי ישראל, לדבר ולחדד את העמדות שהן מצעו של בני גנץ.

הוא צריך לבנות נבחרת שיש בה הגיון אידיאולוגי, שיכולה להציע משהו שונה מהותית מהמשחק האישי הנוכחי, ושיש בה את המשקל הציבורי שחסר לו בינתיים. הוא גם צריך לחשוב לטווח הארוך ולייצר משהו בר קיימא, ולא רק שותפויות אד-הוק. אם יצליח לאזן בין עמוד שדרה ערכי לדרישות החיצוניות המעשיות, אולי יצליח לעשות טוב.

יהונתן בצר הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf