newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקיצונים העלו את המלון באש, והמשטרה לא עשתה דבר

ההסתה הלכה וגברה, הממשלה סירבה להתערב, וזה נגמר ב-37 הרוגים בתוך מלון בוער. יום השנה של הטבח בסיווס בתורכיה מרגיש השנה רלוונטי מתמיד לכאן

מאת:

אני מארח כאן שוב את חברי גוננץ' אונלדי, תושב איסטנבול בן 33, אקטיביסט וכותב עצמאי שמנהל בין היתר את דף הפייסבוק Istanbul Revolution, דף המסקר באנגלית את ההתנגדות העממית בתורכיה בשמונת החודשים האחרונים.

אתמול פרסם גוננץ' את הטקסט המובא כאן ושוחחנו עליו מעט. אתה יודע, אמרתי לו, קשה לקרוא את הטקסט הזה ולא להצטמרר מלחשוב גם על מה שקורה כאן בישראל בימים האחרונים. אווירה של שנאה משתוללת, קריאות בלתי פוסקות לפעולות נקמה, ליבוי יצרים בגיבוי ממשלתי והעלמת עין מהתוצאות הקשות. ואתמול גם פשע שנאה נורא שגבה חיים של נער פלסטיני בירושלים שנרצח ונשרף.

אני מסכים איתך שיש קווי דמיון בין מה שעובר על ישראל עכשיו לבין המקרה עליו אני כותב כאן, הוא משיב. זה גם מאד אופייני בעיני למזרח התיכון בו העמים שלנו חיים. מין מעגל כזה שחוזר על עצמו. אתה יודע, יש פתגם טורקי עתיק מאד, בן אלפי שנים שאומר: "Kani kanla yurmazlar", אי אפשר לנקות דם בדם…

הנה הטקסט של גוננץ':

אתמול היה זה ה-2 ביולי, יום השנה של הטבח בסיווס בתורכיה. האם בכלל שמעתם עליו פעם? סביר שרובכם לא. ובכן תנו לי לספר לכם עליו מעט.

ה-2 ביולי 1993 הוא האחד מהימים המבישים ביותר בהסטוריה התורכית. ביום הזה 37 בני אדם נרצחו בעיר סיווס שבצפון מרכז תורכיה, על ידי קבוצה גדולה של איסלמיסטים. אני זוכר את היום הזה היטב. הייתי בן 12 וצפיתי בכל מה שקרה בשידור חי בטלוויזיה. צפיתי באלפי בני אדם מקיפים את מלון מאדימאק בסיווס. שמעתי אותם צועקים: “יא אללה בסמאללה, אללה הוא אכבר”. מעט אחר כך האיסלמיסטים הללו העלו את הבניין באש בזמן שהמשטרה והצבא שהיו במקום לא עשו דבר.

הם הרגו 37 בני אדם חפים מפשע. שניים מהם היו ילדים.


איך הכל התחיל?

קבוצה של אנשי רוח תורכים הגיעו לעיר סיווס להשתתף בפסטיבל תרבות במקום. הפסטיבל פנה בעיקר לאזרחים האלווים (לא להתבלבל עם העלוואים, מדובר בקבוצה שונה, א.ב.). אלוויזם הוא ענף שוחר שלום של האיסלאם. רוב האלווים ידועים בזהות החילונית-מודרנית שלהם. זו הסיבה בגללה איסלמיסטים שונאים את האלווים ורואים בהם "כופרים". חלק מאותם אנשי רוח היו אלווים. אחרים היו נטולי זהות דתית. אבל כולם זיהו עצמם עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית.

בתוך הקבוצה הזו היה גם הסופר המפורסם עזיז נסין. נסין מוכר בציבור כאתאיסט והתכוון בדיוק לתרגם לתורכית את הספר "פסוקי השטן" מאת סלמאן רושדי. הידיעה משכה ביקורת עזה באותם ימים. בסיווס, במהלך מסיבת עיתונאים, הצהיר עזיז נסין גם עך כך שאינו מאמין בקוראן. הצהרתו זו הספיקה לאיסלמיסטים.

בתום תפילת יום השישי במסגדים קבוצות איסלמיסטיות החלו לזרום ולהתקבץ בסיווס. הם החלו לתקוף בתים של אלווים ולהרוס אנדרטאות אותן זיהו כביטויים נגד האיסלאם.

> אלימות משטרתית, מעצרים וטוויטר: סוף שבוע של מאבק בתורכיה

קבוצות האיסלמיסטים הללו הלכו וגדלו, הלכו והתעצמו בכל דקה שחלפה. הם צעדו לעבר מלון מאדימאק, המלון בו חשבו אנשי הרוח כי יהיו מוגנים. בריונים הקיפו את הבניין. הם החלו קוראים: "הרפובליקה [התורכית, החילונית] נוסדה בסיוואס, ובסיווס היא גם תיכחד", "אנחנו מוסלמים ואנחנו כאן, איפה החילונים?" "יא אללה, ביסמיללה , אללה הוא אכבר", "סיווס תהיה בית קברות עבור עזיז נסין".

ואז שלפו כמה מהם בקבוקים עם דלק והעלו את מלון מאדימק באש. המשטרה והצבא עמדו מנגד ולא עשו דבר. הם רק צפו באיסלמיסטים שורפים את הבניין. אנשי הרוח נלכדו בפנים. הם ביקשו להמלט אך לא היה להם לאן. הם ניסו ליצור קשר עם חברי ממשלה וביקשו את עזרתם בטלפון. נאמר להם "לא לדאוג".

בינתים התפשטו הלהבות והקיפו את הבניין מכל צדדיו. 37 בני אדם ניספו בפנים, חלקם מהלהבות עצמן, ואחרים משאיפת עשן. שניים מהנספים היו ילדים. הם היו קרובי משפחה. כוחות הכיבוי מצאו את גופותיהם כשזרועותיהם חובקות זה את גופו של זה. כך מתו.

אומנים רבים, משוררים וסופרים מתו בתוך הבניין הבוער. אחת מהן היתה הולנדית בשם קארינה ג'ואנה טויג'ס. חלק מהאנשים הצליחו למלט עצמם החוצה מתוך המלון. עזיז נסין היה אחד מהם.

לאחר הטבח, הגיבה ראש ממשלת תורכיה דאז, טנסו צ'ילר, לביקורת ואמרה בין היתר: " אין שום צורך להגזים. גם משחק כדורגל יכול היה לגבות כמות מסויימת של קורבנות". "אני מבקשת לעדכן את האזרחים הטורקים בכך שמבין האנשים שהקיפו את הבנין איש לא ניפגע!"

האיסלמיסטים מעולם לא קיבלו על עצמם את האחריות לארוע הקשה. גם היום הם מאשימים את עזיז נסין עצמו כאחראי לפרובוקציה שהביאה לתקרית. בעוד חלק מהם טוען כי "אנחנו הרגנו את הכופרים והם היו ראויים לכך", אחרים טוענים כי לא עשו דבר. היו אלה אנשי הרוח עצמם שהרגו אחד את השני!

חלק מאותם בריונים הורשעו על ידי בתי המשפט. רבים מהם שוחררו. רבים אחרים נמלטו מפני המשטרה למשך שנים ארוכות. או לפחות כך חשבנו אנחנו. מאוחר יותר התגלה כי המשטרה לא ניסתה אפילו ללכוד את הרוצחים. חלק מהשוטרים אף סייעו להם להסתתר.

עורכי דין מקרב האיסלמיסטים הגנו על הרוצחים בבתי המשפט. 25 מתוכם הצטרפו מאוחר יותר למפלגת הצדק והפיתוח [של ארדואן, א.ב.]. חלקם אוחזים עד היום בעמדות כוח במוסדות המפלגה.

בשנת 2012, קבע בית המשפט כי לא ידון עוד בתיקי הטבח בסיווס בשל ההתיישנות שחלה עליהם. ראש הממשלה, ארדואן הגיב להחלטה במילים: “Hayırlı Olsun!” מזל טוב…

תומכי מפלגת הצדק והפיתוח ממשיכים בחלקם להתעלם מהטבח ואחרים להגן עליו באופן חסר בושה. עבור רבים מהם היותו של אדם אלווי או סתם חילוני היא סיבה מספקת להצדקת מותו. אם אינך מוסלמי סוני או אם אינך מאמין באותן אמונות בהן הם אוחזים, אין לך זכות לחיות.

כאמור, מספר קטן מאד של אנשים הורשעו בשל מעורבותם בטבח. איסלמיסטים רבים עדיין מאשימים את עזיז נסין וטוענים כי "הכופרים ראויים למה שארע שם".

אתמול, היה זה ה-2 ביולי 2014. ביום הזה לפני 21 שנה צפיתי באיסלמיסטים מעלים באש 37 אנשים בשידור חי בטלוויזיה. הייתי אז בן 12. במקום לצפות בסרטים מצויירים, צפיתי בטבח. אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. לעולם לא אשכח את היום הזה.

בתמונה: תהלוכת זיכרון ומחאה לציון 21 שנה לטבח, אתמול בתורכיה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf