newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדינה שמקדשת צבא לא סובלת שמדברים על הפשעים שלו

המתקפה מקיר לקיר על אשרת קוטלר מבטאת את המיליטריזם שמושל בחברה הישראלית. במקום לראות בו כלי של מלחמה, השירות בצבא נתפס כמעשה אזרחי. עולם הפוך

מאת:

במהדורת החדשות של מוצ"ש בערוץ 13 אמרה אושרת קוטלר את הבלתי נאמר: שהכיבוש הופך את "ילדינו" לחיות אדם. לא עברו דקות ספורות, וכבר התמלאו הרשתות החברתיות בעליהום קולקטיבי נגדה, מצד אנשים פרטיים וציבוריים כאחד, כמו נפתלי בנט, בנימין נתניהו, ואראל סג"ל. הם תקפו את קוטלר וביקשו ממנה להתנצל בפני "הגיבורים ששומרים עליה ובזכותם היא ישנה בלילות".

ההתקפה הזאת על עיתונאית, שבסך הכל אומרת את הברור מאליו, משקפת בראש ובראשונה את קדושת המיליטריזם הגוברת והולכת בחברה הישראלית. צה"ל זוכה לאיתרוג תמידי ואינסופי; החיילים הם "הילדים של כולם" ואל לאיש לבקר אותם או את הפשעים שהם מבצעים (ודוגמאות לא חסרות – החל בהתעללות באנשים במחסום, עבור בירי ללא סיבה, וכלה בהפצצת מבנים המאוכלסים על-ידי אזרחים). חיילים משוחררים נהנים מהטבות שונות ומשונות, בלתי שוויוניות בעליל, שמקפחות כעשרים אחוז מהאוכלוסייה שאינה משרתת, ולא רק מסיבות אידיאולוגיות, אלא גם כי היא פטורה משירות על-פי חוק וביוזמת המדינה עצמה. הצבא מפעיל תחנת רדיו שהיא כלי תקשורת אזרחי לגיטימי, דבר שאין לו אח ורע במדינות דמוקרטיות אחרות, וחיילים חמושים גודשים את הרכבות והאוטובוסים – שירותים אזרחיים, למי ששכח – בחלק ניכר מימות השבוע.

מעמד הקדושה שזוכה לו הצבא נובע מסירובה של החברה בישראל להכיר בכיבוש, בזוועות המשטר הצבאי שהיא מקיימת בגדה המערבית, במצור על עזה ובהפרות זכויות האדם החמורות שהיא מבצעת במו ידיה בשני המקומות גם יחד. החיבוק הכלל-ישראלי שצה"ל מקבל נותן לגיטימציה לכל פעולותיו; הוא אף משקף את ההיסטריה המתגוננת, שבה שרויה החברה הישראלית החרדה להתעורר ממקסם השווא שעל פיו ישראל חזקה, ליברלית ושוויונית, שצבא העם שלה הוא הצבא המוסרי בעולם המורכב מילדים טובים ומוסריים שאינם משרתים מערכת צבאית משומנת. זר כי ינחת כאן עלול לחשוב בטעות שמדובר במפעל צדקה חברתי ולא באחד הצבאות הגדולים והחזקים בעולם, המתחזקים מפעל כיבוש ונישול אכזרי בן למעלה מיובל שנים.

אך ביקום המקביל ששמו ישראל, במקום להילחם בתופעת המיליטריזציה המאכלת כל חלקה טובה ולנסות לעורר את העדר המסונוור מהאשליה הקורבנית של ה"וילה בג'ונגל", אנשי תקשורת, יחד עם פוליטיקאים ואנשי ציבור, דווקא מעודדים את הרעה החולה הזו. את זה ניתן לראות בכל התקפה על כל מי שמעז לקרוא לילד בשמו, "הכיבוש", ולצאת נגד זוועותיו המבוצעים על ידי אותם "ילדים של כולנו".

התבקשה להתנצל בפני החיילים ש"שנותנים לה לישון בלילה". אושרת קוטלר (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

התבקשה להתנצל בפני החיילים ש"שנותנים לה לישון בלילה". אושרת קוטלר (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

בציוץ שמיהר שר החינוך בנט להעלות הוא כתב "אושרת, התבלבלת. חיילי צה"ל מוסרים את נפשם כדי שאת תוכלי לישון בשקט […] חיילי צה"ל הם הילדים שלנו, העוצמה שלנו. תתנצלי". בנט סיכם באופן מדויק את האופן שבו צה"ל נתפס בעיני החברה הישראלית: חיילים הם ישראל וישראל היא חיילים ולבישת מדים אינה רק מקור לגאווה ולסימפתיה, אלא בהיפוך אירוני, היא מעשה אזרחי מן המעלה הראשונה.

אך האירוניה מסתיימת כשהחברה הישראלית מתקשה להבין מדוע לבישת מדים איננה מעוררת גאווה וסימפטיה בקרב אזרחי המדינה הפלסטינים, או בקרב כל מי שקצה נפשו בפלישת הצבא לכל חלקה טובה של החיים האזרחיים. עבורי, כאזרחית פלסטינית במדינה, מדי צבא הם תזכורת יומיומית למעמדי האזרחי הנחות, לכיבוש, ולאפרטהייד. לכל אלה, כמו למדי הצבא עצמם, אין בי ולו טיפת סימפטיה אזרחית.

ז'נאן בסול היא עיתונאית עצמאית, עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf