תערוכת שוברים שתיקה בפרלמנט האירופי: ההשתקה לא תנצח

היום (שלישי) נפתחה בפרלמנט האירופי תערוכה של ארגון שוברים שתיקה, לציון 25 שנים לטבח ברוך גולדשטיין במערכת המכפלה. התמונות בתערוכה, המוצגת בבניין הפרלמנט ותוצג עד יום חמישי, צולמו על-ידי חיילים בזמן שירותם בחברון. אלה הדברים שנשא נדב וימן, סמנכ"ל שוברים שתיקה, בפתיחת התערוכה:

“התערוכה הזו היא הצצה אל מעבר למילים הגדולות, מילים כמו עוצר. טוהר הנשק. פקודות. מדיניות. עימות נמוך עצימות.

מאחורי המילים הגדולות מסתתר חייל קטן. ילד בן 18, 19 או 20. והחייל לא ממש מבין מהי המדיניות, איפה מסתתר הטוהר באם-16 שלו ומה כאן בדיוק נמוך עצימות. המילים האלו איבדו את משמעותן ביום שבו אכף עוצר בפעם הראשונה. ביום שבו ראה מחבל מתאבד מתפוצץ 20 מטרים ממנו. ביום שבו עמד מול יהודים שעליהם הוא בא להגן וספג מהם מכות וקללות. ביום שבו הוא הגיע לחברון.

אחרי יומיים בחברון הבנתי שכדי לשרוד את העיר הזאת אני צריך לקחת את מי שאני, את כל הערכים והאידיאולוגיות, את כל הרגשות והמחשבות, ולנעול את הכל בתוך קופסא קטנה. ולשתוק. בנינו סביבנו חומה גבוהה של שתיקה. שתקנו אחרי השמירה. שתקנו ביציאה הביתה. שתקנו עם החברות. עם החברים. עם ההורים. שתקתי כשראיתי איך אני משתנה לאט לאט והופך למשהו אלים וקר ורובוטי. התביישתי בדברים שגיליתי על עצמי…".

במילים אלו נפתחה תערוכת התמונות "שוברים שתיקה: חיילים מדברים על חברון" בשנת 2004 בתל אביב, שהביאה עדויות מהשירות הצבאי של שישים חיילים מחטיבת הנח"ל, שרק השתחררו מהשירות בעיר חברון. בין מי שבאו לראות את התמונות היו חיילים לשעבר מיחידות שונות בצה"ל, כאלו שאכפו עוצר בשכם, עשו פטרולים בבית לחם ומעצרים ברמאללה. הם לא הכירו אחד את השני, אך חלקו לפחות שני דברים משותפים: את הזיכרונות מהשירות הצבאי בשטחים הכבושים, ואת השתיקה שלהם בנוגע לזיכרונות האלה. כשהתבוננו בתמונות התלויות על הקירות הם הבינו שהם לא לבד, והחליטו להצטרף לחיילים מחברון כדי לספר לעוד אנשים איך נראית שגרה של שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית. הם שברו שתיקה כדי להגיד למי ששלחו אותם למשימה הזו: אין דרך מוסרית לכבוש עם אחר.

מאז הקמת הארגון הצטרפו לשוברים שתיקה למעלה מ-1,200 חיילים וחיילות לשעבר המתארים את שגרת הכיבוש, את האלימות היום-יומית בה היא כרוכה, ואת ההפרה המתמדת של זכויות האדם של הפלסטינים הנחוצה על מנת לשמר את הססטוס קוו הזה.

אני שירתי בסיירת נח"ל בין השנים 2005-2008 כלוחם בצוות צלפים. את הפעם הראשונה שפרצתי לבית של משפחה פלסטינית חפה מפשע באמצע הלילה אני עדיין זוכר. זה היה בחורף של 2006, במחנה הפליטים בג'נין. כשקיבלנו את הפקודה להקים מארב צלפים מתוך בית, לא היה לי ספק שאני מוכן לבצע את המשימה. במשך שמונה עשרה שנה גדלתי בידיעה שכשיגיע תורי אעשה, כמו סבי ואבי ואחיי לפני, כל שביכולתי כדי להגן על מדינת ישראל. אני זוכר את הלילה הזה – איך פרצנו את הדלת, צעקנו ואיימנו עם הנשק על אנשים חפים מפשע. אבל מה שאני זוכר יותר מהכל זה כמה מטלטלת היא תחושת הכוח. כבר אז לא הרגשתי צודק מול העיניים המפוחדות של הילד הקטן שהערנו באמצע הלילה, או מול המבטים הכועסים של הוריו. אבל רק אחרי הרבה כניסות לבתים של פלסטינים, הצלחתי להבין שאני בעצם עסוק יותר בלשמר את השליטה הצבאית על הפלסטינים מאשר בלשמור על הביטחון של תל אביב וירושלים.

אל חברון שתראו בתמונות התלויות פה אנחנו מתעקשים לחזור כדי להראות את הפרצוף האמיתי של הכיבוש הישראלי: את מדיניות ההפרדה, את נישול הפלסטינים מרכושם ואת התמיכה של הצבא בפרויקט ההתנחלות הישראלי.

לאורך חמישה עשורים נעשה ניסיון לשמר מציאות בה מצד אחד של הקו הירוק חיילים ישראלים מתחזקים דיקטטורה צבאית, ובצדו השני הם חוזרים הביתה אל דמוקרטיה מתפקדת שאינה מושפעת ממה שקורה בחצר האחורית של עצמה. אבל המצב הזה הוא אבסורדי ובלתי אפשרי. הכיבוש מדמם אל תוך ישראל, שהופכת מחברה השואפת ומדברת שלום, לחברה בה המשך הכיבוש הוא המיינסטרים והפלסטינים הם שקופים. בישראל של 2019 חברי קבינט מדברים בגלוי על סיפוח ואפרטהייד כפתרון לסכסוך. ראש הממשלה ושריו מובילים קמפיינים של הסתה המגדירים כל מי שמבקר את מדיניות ישראל בשטחים כבוגד וגיס חמישי, ומקדמים בגאווה חקיקות שמטרתן להצר את צעדיהם של פעילי החברה האזרחית. היום, לאחר חמישה עשורים, על מנת לשמר את הכיבוש לא מספיק רק לרסק את החברה הפלסטינית, צריך גם להשתיק קולות כמו שלי ושל שותפיי שלא מתביישים להביט בעצמנו במראה.

לכן אנחנו כל כך מודים לחברים ולתומכים שלנו, בבית ובחו"ל, שלא נותנים לנושא הזה להיות מושתק. התערוכה שמתקיימת כאן חשובה לנו מאין כמוה מפני שהיא מוכיחה שההשתקה לא תנצח. אנחנו שמחים מאוד להיות פה איתכם ולחלוק איתכם את הסיפורים שלנו, ורוצים להגיד תודה מיוחדת לחבי לופז, המארח שלנו ושל התערוכה.

בזכות התמיכה שלכם הם לא יצליחו להסתיר את הכיבוש, בדיוק כפי שהם לא הצליחו להשתיק אותנו. והם גם לא יצליחו לשכנע אותנו שהכיבוש הוא האפשרות היחידה שקיימת.

לשוברים שתיקה הצטרפתי מאותה הסיבה שבגללה התגייסתי לצבא בגיל תשע עשרה: כדי להגן על המדינה שסבא שלי נלחם על הקמתה. אני קורא לכל מי שרואה את עצמו כתומך של מדינת ישראל ורוצה בטובתה להצטרף למאבק שלנו על העתיד שלה. רק סיום הכיבוש יבטיח את המשך קיומה של ישראל, כפי שהיא נועדה להתקיים. רק סיום הכיבוש יאפשר לישראלים, כמו גם לפלסטינים, לחיות חיים של חופש וכבוד כפי שמגיע לנו".

נדב וימן שירת כלוחם בסיירת נח"ל בשנים 2005-2008 ומשמש כיום כסמנכ"ל שוברים שתיקה.