newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שום דבר מיוחד לא קרה בנבי סאלח היום

בין כלניות ומרגניות השדה מעופפים כדורי גומי. צעירים חמושים מכף רגל ועד ראש בוחרים לפלוש לכפר לא שלהם, ולירות גז מדמיע לעבר בתים ואנשים, וצעירים אחרים מגיבים באבנים. שגרה של כיבוש

מאת:

לכבוד יום האדמה התאספו בצהריים כשלושים פלסטינים מהכפר נבי סאלח, עשרה תומכים ישראלים, וכמה פעילות איגודים מקצועיים מנורבגיה. התושבים הביאו מספר שתילים, בכוונה לנטוע אותם באדמה ליד המעיין של הכפר, שנשדד על ידי ההתנחלות הסמוכה, חלמיש.

כך הולכים השותלים. תושבי נבי סאלח עם שתילים בכפר (חגי מטר)

כך הולכים השותלים. תושבי נבי סאלח עם שתילים בכפר (חגי מטר)

כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, והנה בדרכם התייצבה חבורת חיילים. עוד לא חלפו חמש דקות מתחילת הצעידה במורד הגבעה מהכפר, המעיין עוד רחוק מאוד, והחיילים כבר התחילו לירות גז מדמיע. בין ענני הגז הצליחו כמה צעירים מהכפר להגיב בזריקת אבנים לעבר מפרי הסדר החמושים, וכמה מהתושבים הצליחו לעצור במקום ולנטוע את העצים. אמנם לא ליד המעיין, אבל עדיין שמחה קטנה.

תהלוכת יום האדמה של נבי סאלח מול התנחלות חלמיש (חגי מטר)

בין מטחי הגז: נטיעה מוצלחת של עץ זית (חגי מטר)

אז התחיל הגשם, והחבורה הקטנה חזרה לכיוון הכפר. בין כלניות אדומות, תורמוסים סגולים, קחוונים מצויים לבנים-צהובים, מרגניות השדה כחולות, כדורי גומי מעופפים וענני גז מדמיע. נער אחד נפל במנוסה מאיזו טרסה, נפצע ופונה לבית חולים. והחבורה התפזרה.

קחוונים מצויים ומרגניות השדה באדמות נבי סאלח (חגי מטר)

אך כאן לא תם הסיפור. החיילים במורד ההר, ליד המעיין, החליטו שלא די להם, טיפסו בין הכלניות, התורמוסים, הקחוונים והמרגניות, ונכנסו לתוך הכפר – אחרי שההפגנה כבר נגמרה. שם התחילו לצעוד באדנותיות ברחובות, ושוב זכו לתגובה של צעירים שבאו לפזרם עם אבנים, ושוב ירו גז מדמיע וכדורי גומי לכל עבר – עכשיו כבר בלב הכפר.

הסתכלתי עליהם מתוך חלון אחד הבתים. גברים צעירים נאבקים ברחוב בגשם. במיוחד הסתכלתי על הצעירים הישראלים, חמושים מכף רגל עד ראש, בוחרים לפלוש לכפר לא להם, בלי שום סיבה הגיונית, חונקים תושבים עם גז ויורים לעבר נערים צעירים מהם בכמה שנים. שבת בצהריים, בגשם וברוח, וזה מה שנראה להם נכון לעשות. וזה מובן לנו מאליו לגמרי, ונראה שכך תמיד היה וכך תמיד יהיה, ובו זמנית מופרע לחלוטין.

מה הם עושים פה? חיילים בגשם בנבי סאלח (חגי מטר)

ובסוף הם הלכו, הפולשים. לכפר חזרה השגרה, ופעילי הסולידריות התכוננו להכנס למכוניות ולחזור תל אביבה. אבל אז, שוב ללא שום סיבה נראית לעין מלבד הפגנת הריבונות, שעטו לעבר הכפר חמישה ג'יפים צבאיים. הראשון בשיירה עצר בכניסה לכפר, ומהתותח המותקן על גגו ירה כמה מטחים של רימוני גז מדמיע באופן רנדומלי לכל עבר. אחרי המטח הנוסף הסתובבו חמשת הג'יפים ונסוגו, ללא ספק חדורי תחושת נצחון. אחריהם דלקו מספר צעירים ושוב זרקו אבנים, ומתוך הרכבים שוב ירו עליהם גז. עד שהגשם והעייפות הביסו את כולם.

וידאו: דוד ריב

הג'יפים נכנסים ויורים גז (חגי מטר)

שום כותרת אי אפשר להוציא מהסיפור הזה. של הפגנה ודיכוי. ודאי שלא בהשוואה למה שקורה במקביל בעזה, למשל. שגרת כיבוש. שום דבר מיוחד.

יום האדמה בנבי סאלח, 30.3.19 (חגי מטר)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf