newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להסתכל על המקום ולא על השטח: בין מחנה יהודה לטורינו

לפעמים אין זמן לדון במארגים של עיר במקום כמו ישראל שבוחרת להישאר במצב מלחמה שוב ושוב. חשיבה על קימה בבוקר או על הליכה איטית, הופכים להיות למנותקים, פריבילגים אפילו. על חנויות קטנות, הגירה, זיכרון ונדידה

מאת:

בקיץ של 1993 אבא שלי אמר לי שנח טרבלסי, המכונה חנינה, מבקש לראות אותי. חנינה הוא מין ג'רבאי עב כרס שהחזיק בשוק מחנה יהודה מה שנקרא דוכן יבשים. שקדים, פיסטוקים, תמרים וכל מיני. כולנו הסתכלנו עליו בהערצה כי היה לו דוכן בשוק, לא דבר של מה בכך עבור הקהילה שלנו שרק הגיעה לישראל. מעולם לא הרגשנו כמו העיראקים או הסורים שהכירו כל פינה בשוק וידעו איפה לקנות ירקות ואיפה דגים.

הגעתי לנח. עמדתי מאחורי הדוכן לידו, מרגיש חשוב, והוא כיוון אותי לחנות שלידו. החנות של יצחק המרוקאי. הוא סיפר לי שיצחק עומד לנסוע לבן שלו בקנדה והוא צריך מישהו שיחליף אותו לחודשיים. הסכמתי מיד. מעולם לא חלמתי אפילו על עבודה כזו בשוק. למחרת הגעתי בשמונה בבוקר ונכנסתי לחנות. חנינה אמר לי שאם מגיע מישהו לקנות ואין מחיר על אחד המוצרים, פשוט לשאול אותו. הוא בחנות הסמוכה.

בחנות היו שני שקי אורז, שני שקי חומוס ושק אחד של עדשים כתומות. על המדפים היו צפופים בקבוקי שמפו, משחות שיניים, אבקות כביסה ועוד דברים לא מזוהים. על הכל מחירים כתובים בלורד בכל מיני צבעים. הכל, הבנתי מהר, היה נתון להתמקחות. ישבתי על הכיסא וחיכיתי. למשך חודשיים, מדי יום, כמעט ולא נכנס אף קונה. היתה רק אישה עם שיער בהיר שעבדה בבית מרקחת ברחוב יפו ובקשה כל הזמן קופסאות טישיו דו שכבתי. היא גם לא התמקחה. חוץ ממנה הגיעו כל מיני אנשים שבקשו שמפו, הורידו שקל במחיר ויצאו מרוצים. בודדים ביום.

מלבדם הגיעו בכל בוקר כל המרוקאים הזקנים של ירושלים. אחד היה יושב על שק העדשים והאחרים על השקים האחרים. הם ישבו ופקדו עלי להכין להם תה. כך מדי יום. בכל שבוע הייתי מבקש מחנינה עוד קופסת מתכת עם תה שחור והייתי משתמש בסוכר מהחנות.

שום דבר כמעט ולא נמכר בחנות, אבל היא היתה מקום חשוב לשבת בו. לא יודע אם הם ראו אותי ממש, הייתי צעיר נורא והם מבוגרים כל כך. דברו במרוקאית מתנגנת ואני רק הכנתי להם תה. ממוכר בחנות הפכתי למלצר. ועדיין, המבט החוצה לשוק, זכור לי מאד.

אני כאן בטורינו ונתקל בהמון חנויות דומות. אחת כזו היא זו שמתחת הבית כאן, בונינו, סמוך לויה גריבלדי. בונינו היא חנות צעצועים ישנה והחנות מלאה בצעצועים מעץ ומתכת. בונינו יושב שם בפנים, בחנות חצי חשוכה וכל היום מדבר עם החברים שלו. אני כל הזמן מציץ פנימה ואתמול נכנסתי פנימה, התעניינתי במשהו, והם מיד הסתכלו עלי כאילו אני מפריע. אני שואל אם אפשר לקנות את המכונית הקטנה מפח והוא אומר לי שאין לו. אני מרים אותה והוא אומר, הא כן. סי סי. לא זוכר את המחיר.

בונינו, טורינו

בונינו, טורינו

כל מה שאני כותב הוא בגדר זיכרון בלבד. כי הוא הופך לכזה מהר מדי. לפעמים אין זמן באמת לדון במארגים של עיר במקום כמו ישראל שבוחרת להישאר במצב מלחמה שוב ושוב. חשיבה על חפצים פשוטים, על קימה בבוקר או על הליכה איטית, הופכים להיות למנותקים, פריבילגים אפילו.

יכול להיות שהדיון באפשרות של מקום כל כך מלחיץ אנשים עד שהם אינם מוכנים אפילו לחשוב על נורמליזציה לרגע. כשאנשים כן דנים באפשרות של מקום, הם הופכים ל"דתיים" ונלחמים את מלחמתה של השבת, רק מהצד השני, בעבור ליטר חלב. כמו בסיפור המכולות.

כי בעיני רבים יש רק נדנדה שאתה נמצא בה או למטה או למעלה.

כולנו מדברים את שיח הקיפוח. את הנשי, את המזרחי, את הפלסטיני. בכל אחד מהם נמצאת היסטוריה ויזואלית וחברתית פשוטה הרבה יותר מכל הצהרה. אין רע בטיסה, נסיעה ברכבת, ביקור, החזקה של חפץ. אלו דברים פשוטים ובמציאות הכאוטית כולם קבלו מין מעמד טמיר שמרחיק אותם מהמציאות.

אני נמצא במהלך פיתוח של עבודה הקשורה לשפה שבעיני היא החשובה מכל. השפה הערבית שנכתבה באותיות עבריות. אני נודד בין שונצינו לליוורנו ואחר כך יורד שוב לתוניס. וזה נדמה כאילו המהלך הזה הוא מנותק, למרות שהוא מתכתב עם סבא ואבא שלי, עם בתי דפוס לחופי הים התיכון ועם עופרת שעדיין צובעת לי את האצבעות, אותה עופרת שצבעה את האצבעות של סבא שלי.

אני משתדל שלא לעסוק ביומיום בחישובי שטח של היבוסים מול העמלקים, למרות שזה אולי נראה לכמה אנשים יותר רלוונטי. הפעולה הפשוטה הפכה להיות מורכבת והפעולה הזרה הפכה להיות נורמטיבית, ככה זה כשמדחיקים עד אין קץ את כל מה שרק נמצא מול העיניים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf