newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מסמכים חושפים: ישראל ידעה שרואנדה טובחת בטוטסי ותמכה בה

ישראל מסרבת לחשוף מסמכים הנוגעים לקשריה עם המשטר שביצע את רצח העם ברואנדה לפני 25 שנה. אבל ממסמכים של משרד החוץ המתפרסמים כאן לראשונה עולה שכבר בשנות ה-60 ישראל היתה מודעת למעשי הטבח במיעוט הטוטסי והעלימה עין. הגיע הזמן לחשוף את כל האמת

מאת:

ב-6 באפריל 1994, שעות ספורות לאחר שטיל קרקע אוויר הפיל את המטוס שבו טסו הדיקטטורים של רואנדה ובורונדי, פתח משטר ההוטו השליט ברואנדה ברצח עם מאורגן ומתוכנן של בני שבט הטוטסי, המיעוט הנרדף במדינה. במשך 100 ימים נרצחו כ-800,000 בני שבט הטוטסי, וכן בני ההוטו המתונים שהתנגדו להשמדה. זה היה רצח העם הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. בחודשים האלה מתקיימים ברחבי העולם טקסי זיכרון במלאת 25 שנה לטבח הנורא הזה.

למרות בקשות חוזרות ונשנות, ישראל מסרבת עד היום לחשוף את הקשרים שהיו לה עם המשטר שביצע את רצח העם הזה, אף שדיווחים שונים הצביעו על כך שישראל תמכה צבאית במשטר ההוטו במהלך מלחמת האזרחים שהתחוללה במדינה בשנות ה-90. לפי הדיווחים, גם תוך כדי הג'נוסייד המשיכו משלוחי הנשק מישראל לרואנדה, שכללו רובים, תחמושת ורימונים.

אולם למרות הסירוב הישראלי לחשוף את הקשר למשטר שביצע את הרצח, מסמכים המתפרסמים כאן לראשונה (חלקים נרחבים מתוכם אפשר לקרוא כאן וכאן) מגלים שלאורך שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, ישראל היתה מודעת היטב לחומרת המצב ברואנדה ולסכנה לשפיכות דמים ולרצח, ואף על פי כן המשיכה לתמוך בדיקטטורה. "רואנדה צועדת לקראת דיקטטורה צבאית", כתב לדוגמה מאיר יפה, נציג ישראל בקיגלי, בירת רואנדה, ביוני 1968, "לכן טוב שאנו חודרים כעת למערכת הביטחונית.. ולו גם בבחינת שלח לחמך".

המשטר הקולוניאלי זרע את זרעי הטבח

הזרעים לרצח העם ברואנדה נזרעו כבר בימי השלטון הקולוניאלי במאה ה-19. עד אז ההבחנה בין שבטי הטוטסי להוטו לא הייתה נוקשה. הגרמנים, שקיבלו חסות על רואנדה במסגרת ועידת ברלין בשנת 1884, ביססו את שלטונם על מונרכיה פאודלית של בני הטוטסי ועל הירארכיה גזעית נוקשה בינם ובני ההוטו. הבלגים, שהשתלטו על רואנדה במהלך מלחמת העולם הראשונה, חיזקו את הגבולות הגזעיים, את תפיסת העליונות של הטוטסי, ואת הניצול והדיכוי כלפי קבוצת הרוב של ההוטו. החל משנת 1935, חייבו הבלגים את התושבים ברואנדה לשאת תעודות זהות אתניות וכך חסמו את אפשרות ה"מעבר" בין הקבוצות.

תוך 100 ימים, נרצחו 800,000 בני המיעוט הטוטסי ובני הוטו שהתנגדו לרצח. קבר אחים בראונדה (צילום: משרד ההגנה האמריקאי)

תוך 100 ימים, נרצחו 800,000 בני המיעוט הטוטסי ובני הוטו שהתנגדו לרצח. קבר אחים בראונדה (צילום: משרד ההגנה האמריקאי)

אולם בשנים האחרונות לשלטונה, החליפה בלגיה צדדים ועברה לתמוך בבני ההוטו, לאחר שהם מרדו בשלטון הטוטסי ב-1959. ההרארכיה הגזעית התחלפה, והפעם מי שניהל את הדיכוי היתה אליטה מקרב שבט ההוטו. עם קבלת העצמאות ב-1962, המשיכה האליטה הזו במדיניות הדיכוי הגזעי כלפי המיעוט הטוטסי, בסיועה של בלגיה ששימרה כך את שלטונה במדינה.

את המשטר ברואנדה אחרי העצמאות הוביל גרגואר קאייבנדה, איש אליטת ההוטו. הוא שלט במדינה ביד רמה, עד שהודח בעצמו בהפיכה צבאית ב-1973, ואת מקומו תפס שר ההגנה שלו, ז'ובנל הבירימנה. הבירימנה שלט במדינה עד למותו בהתרסקות המטוס ב-1994.

בדומה למשטר הקולוניאליסטי הבלגי, קאייבנדה ואחריו הבירימנה, ניהלו את הדיקטטורה ברואנדה על בסיס קווים אתניים וחייבו את האזרחים לשאת תעודות זהות, שבהן נרשמה זהותם האתנית. תעודות הזהות האתניות הללו הכתיבו את גורלו של כל אדם, את סיכוייו להירשם לבית ספר, לקבל משרה בשירות הציבורי או לפתוח עסק. בכל שנות שלטונם של קאייבנדה והבירימנה, נמשכו אירועי הטבח והפוגרומים בטוטסי.

במהלך השנים, מאות אלפים מבני הטוטסי ברחו מהמדינה בגלל הרדיפות. ב-1990 פלש לרואנדה ארגון המורדים של הטוטסי, ה-RPF, שהתבסס על פליטים מבני השבט שגרו במחנות באוגנדה ליד הגבול עם רואנדה, והחלה מלחמת אזרחים. ישנו תיעוד ברור כיצד במהלכה החלו מעשי טבח שיטתיים של בני הטוטסי בכל רחבי רואנדה, גם באמצעות "חוליות מוות" שהקים משטר ההוטו.

הדברים הגיעו לשיא, כאמור, לאחר התרסקות מטוסו של הבירימנה. רדיו "Libre des Mille Collines" ("הרדיו החופשי של אלף הגבעות") קרא ללא הרף להשמיד את בני שבט הטוטסי ואף הקריא רשימות עם שמות, כתובות ומספרי רכב של בני הטוטסי ובני ההוטו שנחשבו מתונים. חלק מפקודות הרצח הועברו בשידורי רדיו, והרוצחים הסתובבו פעמים רבות עם נשק וטרנזיסטור. בני הטוטסי הוגדרו כ"מקקים" שיש להשמידם. הרצח הוכוון ותוכנן על-ידי הדיקטטורה ברואנדה והשתתפו בו מיליציות ו"חוליות מוות" צבאיות ומאומנות היטב, אבל היה לו גם צד של ג'נוסייד "עממי": בעלים רצחו את נשותיהם, נשים את בעליהם, ואנשים רצחו את שכניהם, בגלל שהם השתייכו לטוטסי. מעשי ההשמדה בוצעו ברובם הגדול באמצעות מצ'טות, אך גם באמצעות רובים ותתי-מקלע.

"טוב שאנחנו חודרים למערכת הביטחונית"

עיון בתיקים של משרד החוץ, הנמצאים בארכיון המדינה ונפתחו לאחרונה לציבור, חושף כי כבר בתקופת הדיקטטורה של קאייבנדה, בין השנים 1963-1973, ישראל הייתה מעורבת בבניית כוחות הביטחון הרואנדיים וניסתה להפיק רווחים פוליטיים מהשסעים האתניים שם. כאמור, מדובר בתקופה קריטית, שבה נזרעו הזרעים שהובילו לג'נוסייד בשנות ה-90.

ממברקים ששלחו נציגי ישראל ברואנדה עולה שהם הכירו היטב את טיבו הרודני והצבאי של המשטר שם. כך, במברק ששלח ב-18.6.1968 מאיר יפה, נציג ישראל בקיגלי בירת רואנדה, הוא כתב "ייתכן ומוקדם עדיין לנבא שרואנדה צועדת לקראת דיקטטורה צבאית, אך לאחרונה אני שומע סברה זו מחוגים שונים. טוב לכן שאנו חודרים כעת למערכת הביטחונית (שירות הביטחון, ענייני נוער, ביקור קבוצת קצינים בישראל, ביקור שר הביטחון בארץ, הצעות רכש) ולו גם בבחינת שלח לחמך…".

במברק מיום 2.12.1968, ביקש יפה לקבל דיווח על ההתרשמות מקצין רואנדי שעמד בראש ניסיון להפיכה צבאית. מהמברק עולה כי הקצין ביקר בישראל שלושה חודשים קודם לכן יחד עם קבוצת קצינים מרואנדה ושיבח את ישראל. "במשך סיורם הקצר בארץ, למדו הרבה יותר מאשר בהשתלמותם בת החודשיים בבלגיה", כתב יפה.

במברק מה-3.2.1969 תיאר יפה את חגיגות "יום הדמוקרטיה" שנערכו כמה ימים קודם לכן. הנשיא קאייבנדה, תיאר יפה, נשא נאום בצרפתית שנועד לדיפלומטים הזרים ולאחר מכן הקריא נאום בשפה המקומית שארך פי חמישה, ובו התייחס לטיהורים במפלגת השלטון. מנהל אגף אפריקה במשרד החוץ, לו קדר, ענה לו במברק מיום 12.2.1969, כי "מהלך המחשבה של נשיא רואנדה נראה לי מוזר ביותר: הנה הוא מגדף ומעליב בצורה גסה וחריפה מספר אנשים שהיו צירים במפלגתו ובנשימה אחת מייעץ להם להקים מפלגה משלהם. יתכן והמונח 'דמוקרטיה' אצלו נרחב מאוד".

חיים הררי מנציגות ישראל בקיגלי תיאר במברק מה-11.8.1969 אירוע לחנוכת הבית החדש של מפלגת השלטון של הדיקטטור, שהופיעו בו תהלוכות של תלמידי בתי הספר ופעילי המפלגה ו"רוב השירים נסבו מסביב לאישיותו של קאייבנדה ומפלגתו, ממש מעין פולחן אישיות". במברק נוסף מאותו היום, כתב הררי כי "ברואנדה אנו חיים במצב מאוד משונה, אין עיתון יומי או שבועון בכלל ובמידה ומאורע כלשהו מתרחש, הרי גם תחנת השידור המקומית המשדרת בצרפתית, מתעלמת מידיעות הפנים כמעט לגמרי".

במברק מיום 26.9.1969, מסביר הררי כי מאחר שכ-90% מן האוכלוסייה הם אנאלפביתים, בבחירות הקודמות כל בוחר ניגש לנציג השלטון שהמתין ליד כל קלפי ונעזר בו כדי להצביע, דבר שמן הסתם השפיע על תוצאות הבחירות. לגבי הבחירות הקרובות, הוחלט על שיטת הצבעה "מקורית" אחרת ולפיה כל בוחר יקבל יום לפני הבחירות רשימת מועמדים עם מעטפה, ייקח אותה לביתו, שם ייעזר בקרוב משפחה היודע קרוא וכתוב, ולמחרת ייגש לקלפי עם מעטפה סגורה המכילה את הרשימה המסומנת. במברק מיום 6.10.1969, הררי עדכן כי הדיקטטור קאייבנדה זכה לקדנציה נוספת בתמיכת 99% מקולות הבוחרים.

אבל כל הדברים האלה לא מנעו מישראל לעזור למשטר לשווק את עצמו. ב-10.1.1969 מספר יפה שעזר למשטר להכין חוברת תעמולה כדי לעודד תיירות למדינה, ושר החוץ הרואנדי אף ביקש ממנו להדפיס ממנה 10,000 עותקים נוספים.

"בעיית פליטים משותפת". ילדים פליטים מרואנדה במחנה בגומא (צילום: משלחת הסיוע של האו"ם לרואנדה)

הישראלים ידעו שהוטו מחסלים את הטוטסי

כאמור, במהלך אותן שנים ברחו מאות אלפי מבני הטוטסי מרואנדה, לאחר שורה של מעשי טבח בהם. כך, לדוגמה, בדצמבר 1963, לאחר פעולת גרילה של פליטי טוטסי משטחה של בורונדי השכנה, המשטר ברואנדה רצח במשך כארבעה ימים כ-10,000 אזרחים ואזרחיות בני הטוטסי. משטר ההוטו ברואנדה השתמש בפעולות הגרילה של הפליטים בני הטוטסי כהצדקה ליחס השלילי כלפי כל בני הטוטסי שנותרו בתוך רואנדה (כ-10% מן האוכלוסייה) ולהצגתם כזרים וכפולשים, שאינם ראויים לזכויות אדם ואזרח ומותר לרצוח בהם, לאנוס ולענות אותם. כבר בשנות ה-60, המשטר ברואנדה כינה את הפליטים של הטוטסי במדינות השכנות כ"מקקים".

הנציגים הישראלים ידעו על הרדיפה, הגירוש והחיסול של בני הטוטסי. כבר ב-8.5.1962, חנן בר און, שהיה יועץ בשגרירות ישראל בוושינגטון, כתב במברק כי המצב ברואנדה מדאיג את מחלקת המדינה האמריקאית אולי יותר מכל בעיה אפריקאית אחרת, וכי עם יציאת בלגיה משם "אין כל אפשרות לעת עתה שהאו"ם יכול לקחת על עצמו את המשימה של שמירה על הסדר ברואנדה-בורונדי, ולא נראה לעין מי יוכל למלא החלל שייווצר, העשוי להביא בעקבותיו למלחמת אזרחים". במברק מיום 10.7.1962, ששלח שגריר ישראל באו"ם, מיכאל קומיי, הוא בירך על החלטת האו"ם לשלוח משלחת לרואנדה ולבורונדי כדי לפקח על הכוחות הבלגים ולאמן כוחות משטרה מקומיים, וכתב "כל אחד ידע שבלעדיהם הייתה סכנה חמורה למלחמת שבטים ולשפיכות דמים אחרי העצמאית, בעיקר ברואנדה".

במברק מה-29.11.1968 סיפר הררי על מגעים בין כוחות הביטחון של הדיקטטורה ברואנדה לבין כוחות הביטחון של הדיקטטורה בבורונדי, כדי לשתף פעולה נגד קבוצות הגרילה של הפליטים הטוטסים. "הטוטסים חוסלו ע"י ה'הוטו' שליטי רואנדה", כתב הררי במברק מה-25.8.1969. חודש מאוחר יותר, ב-29.9.1969, הררי כתב כי יחידות הצבא הרואנדי הוצבו ליד הגבולות עם קונגו, בורונדי ואוגנדה "מחשש לפלישת הפליטים הטוטסים, המכונים בקיניארואנדה IMYENZI שפרושו "מקקים"

במברק מה-29.11.1968 סיפר הררי על מגעים בין כוחות הביטחון של הדיקטטורה ברואנדה לבין כוחות הביטחון של הדיקטטורה בבורונדי, כדי לשתף פעולה נגד קבוצות הגרילה של הפליטים הטוטסים. "הטוטסים חוסלו ע"י ה'הוטו' שליטי רואנדה", כתב הררי במברק מה-25.8.1969. חודש מאוחר יותר, ב-29.9.1969, הררי כתב כי יחידות הצבא הרואנדי הוצבו ליד הגבולות עם קונגו, בורונדי ואוגנדה "מחשש לפלישת הפליטים הטוטסים, המכונים בקיניארואנדה (השפה המקומית, א.מ) IMYENZI שפרושו "מקקים". בדיוק אותו הכינוי שבו השתמשו ב"רדיו אלף הגבעות" 25 שנה מאוחר יותר כדי לעודד את המוני ההוטו להשמיד את בני הטוטסי.

בסקירה שהכין הררי ביום 8.10.1971, הוא כתב כי "המשטר ברואנדה הוא אחד המשטרים היציבים ביותר ביבשת האפריקאית בגלל אחדות השפה והיעדר סכסוכי שבטים, למעט השבט הטוטסי שנשבר בעקבות הפלתם ע"י הרוב המכריע של שבט ההוטו המונים כ-90% מהאוכלוסייה… עם חיסול משטר הטוטסים ברואנדה בשנת 1959 ובריחתם של אלמנטים אלה לארצות השכנות, לא חדל גורם זה מלהטריד את השליטים הרואנדים עד היום זה. הם רואים בו איום פוטנציאלי למשטרם ויש לקחת גורם זה בחשבון כדי להעריך נכונה את מדיניותה של רואנדה כלפי שכנותיה".

האינטרס המשותף לישראל ורואנדה: מלחמה בפליטים

אבל במקום לדאוג לשלומם של הפליטים בני הטוטסי שנסו על חייהם, בישראל דווקא חשבו שאפשר לנצל לטובתה את הפחד ברואנדה מפני הפליטים האלה ולהביא את המשטר בקיגלי לתמוך בישראל בפורומים בין-לאומיים הדנים בעניין בעיית הפליטים הפלסטינים. "לרואנדה אין כל סיבה הגיונית לא לתמוך בעמדתנו", כתב אריה לוין, נציג ישראל בקיגלי, במברק מ-21.2.1966: "כי בעית הפליטים מוכרת לה היטב מעשרות האלפים של טוטסים היושבים לאורך הגבול ואשר ידוע כי נתמכים ע"י הערבים (משרדי טוטסים פעילים בקהיר, באלג'יר וברבט). בחודשים האחרונים שוב הועמדה רואנדה בפני סכנת פלישה של הפליטים הטוטסים, אשר חלקם השתתף בפעולות המורדים בקונגו". במברק מ-8.6.1966, שכתב שגריר ישראל לרואנדה, הוא מספר על שיחה שקיים עם שר החוץ הרואנדי. כדי להתמודד עם בעיית הגרילה של הפליטים הטוטסים, הציע השגריר "קורס מודיעין שהמוסד היה מעוניין להציע לרואנדים".

במברק מ-14.9.1966 מתאר לוין שיחה שלו עם נציג רואנדה לאו"ם לקראת הדיונים בעצרת האו"ם. "הזכרתי לו כי בשנה שחלפה הייתה לנו אכזבה מסוימת מרואנדה ואנו מקווים כי הפעם יוכלו לגלות הבנה וידידות יתר", כתב לוין. "העמדות העקרוניות של רואנדה וישראל קרובות מאוד זו לזו בעיקר בכל הנוגע לבעיית הפליטים. בעיות כגון אש"פ, מינוי אפוטרופוס לנכסי הנפקדים ועוד צריכות להיות מובנות לרואנדה אולי יותר מאשר למדינות אחרות". לפי לוין, נציג רואנדה לאו"ם השיב לו כי "רואנדה לא תוכל תמיד ללכת אתנו על "חוד התער": בעיותינו מסובכות ביותר ואנו דורשים מידידינו שיבינו את הדקויות הרבות של טיעוננו – דבר שאינו אפשרי תמיד, מה גם שידידי ישראל מובהקים כמו ארה"ב, צרפת ואיטליה, וכן מרבית האפריקאים, זונחים אותנו". בתגובה לוין אמר לו "מדינות אפריקאיות רבות אשר בעית הפליטים נהירה להן פחות מאשר לרואנדה מצביעות עבורנו".

מברק מ-14.9.1966 בו מתאר לוין שיחה שלו עם נציג רואנדה לאו"ם בנושא הפליטים לקראת הדיונים בעצרת האו"ם. (ארכיון המדינה)

במברק מ-21.10.1966 מספר לוין שנפגש עם הדיקטטור קאייבנדה, הסביר לו את עמדת ישראל בסוגיית הפליטים, ואמר לו "אנו יכולים לצפות מידידינו, ובעיקר מאלה אשר נושא זה אינו זר להם – להבנת יתר ושיתוף פעולה". בתגובה, קאייבנדה הביע תמיכה בעמדת ישראל בסוגיית הפליטים ואמר כי יש למנוע את הנצחת התמיכה הבינלאומית בפליטים מאחר ש"זהו פתח להתערבות בענייניכם הפנימיים". קאייבנדה ביקש מלוין להעביר למשרד החוץ הרואנדי אגרת המפרטת את דרישות ישראל בהצבעות השונות והבטיח כי "הם ישתדלו לנהוג לפי בקשותינו".

למרות שהשתמשו בפחד במשטר ברואנדה מפני פליטי הטוסטי כדי להשיג תמיכה בעמדה נגד הפליטים הפלסטינים, נציגי ישראל העריכו שהפליטים הטוטסים לא מהווים איום של ממש על המשטר. "הרואנדים יודעים היטב שבאוגנדה חיים למעלה מחצי מיליון רואנדים וביניהם למעלה מ-150 אלף פליטים טוטסים המחכים להזדמנות לחזור למולדתם כדי למגר את משטר ההוטו, שבראשו עומד הנשיא קאייבנדה", כתב הררי ב-5.7.1971. "קשה להאמין שצעד זה אמנם יצא לפועל, אך הרואנדים החשדנים מטבעם, והחוששים בלאו הכי מהטוטסים החיים בקרבם והנחשבים בעיניהם כגיס חמישי, חרדים מן הסכנה המרחפת עליהם מהצפון".

המוסד נותן הדרכה, בסיסי הנח"ל קמים ברואנדה

מהמברקים עולה שהדיקטטורה ברואנדה היתה מעוניינת שישראל תסייע לה לשפר את יחסיה עם שכנותיה קונגו ואוגנדה, לנוכח התמיכה הביטחונית הישראלית במשטרים שם. כך למשל, לפי מברק של מאיר יפה מ-15.11.1966, מנכ"ל משרד החוץ הרואנדי ביקש עזרה ישראלית מול משטר מבוטו בקונגו, מאחר "שיש לישראל יחסים טובים מאוד עם קינשסה, מאחר שיש לנו סיוע טכני ובטחוני נרחב שם, וידוע שמבוטו אוהד ישראל". רואנדה גם ביקשה את עזרתה של ישראל לתווך בינה ובין נשיא אוגנדה אידי אמין, לאחר שאמין הורה על סגירת הגבול עם רואנדה. אמין נהנה אז מסיוע ביטחוני ישראלי, ולפי מסמכים מספטמבר 1971, רואנדה ובלגיה חשדו שמומחים ישראלים מסייעים לצבא אוגנדה בביצוע פעולות איבה נגד רואנדה. בעקבות הבקשה של רואנדה, ראש מחלקת אפריקה במשרד החוץ וגם נציג המוסד דיברו עם אמין בעניין, וניסו לשכנעו לפתוח את הגבול. המאמצים נשאו פרי, ובאוקטובר 1971 הצליחה ישראל לשכנע את אמין לחדש את קשריו עם רואנדה.

אבל הקשרים לא היו רק מדיניים. ממברק ששלח שגריר ישראל באוגנדה ב-11.8.1967 עולה כי שר הביטחון הרואנדי, ז'ובנל הבירימנה – מי שלימים יהפוך לשליטה של רואנדה עד להפלת מטוסו – שלח פנייה רשמית לסיוע ביטחוני ישראלי. השגריר כתב כי "לצורך בדיקת הנושא הזה במיוחד יצא עמי אל"מ בר-סבר לרואנדה והשתתף בשיחה עם שר הביטחון. בסיכום אציין שני נושאים אשר נראה כי כדאי להיכנס אליהם. הראשון – מתייחס לבקשה של שר הביטחון לשגר לו יועץ אשר ייעץ להם על הקמת שירות ביטחון ויהיה מסוגל להקים גם קורסים בסיסיים, והשני קשור בנח"ל". המסמכים מראים שישראל עמדה בהתחייבויותיה, סייעה בהקמת שירות ביטחון חדש, וכן בהקמת תנועת נוער במתכונת נח"ל.

כוחות אמריקאים מביאים מים לפליטים אשר בוחרים מרואנדה במהלך רצח העם. אוגוסט 1994.

כוחות אמריקאים מביאים מים לפליטים אשר בורחים מרואנדה במהלך רצח העם. אוגוסט 1994. (צבא ארה"ב)

שגריר ישראל באוגנדה מספר במברק מפברואר 1968 על שיחה שלו עם שר ההגנה של רואנדה בבירה קיגלי. בשיחה סוכם שהמוסד הישראלי ייתן קורס ביטחון באפריל אותה שנה. "בתחילת מאי יגיעו לכאן שני מדריכי המוסד, ויעבירו קורס ביטחון בסיסי של חודשיים-שלושה לצמרת שירותי הביטחון כאן, ובכללם ראש השירותים", כתב יפה, הנציג בקיגלי, באפריל אותה שנה. "שר הביטחון וראש השירותים הזכירו לא פעם שהיו שמחים אם המוסד היה משאיר פה יועץ לראש השירותים, לתקופה של שנה שנתיים. כמובן שאישית הייתי ממליץ על כך בכל לב, כי תפקיד זה מקנה לנו חדירה והשפעה על מרכז העצבים של המדינה. אני מקווה ששר הביטחון הרואנדי, וכן משלחת הקצינים הרואנדים בביקורם בארץ, יעמיקו עוד יותר את נכונותם לשיתוף פעולה עם ישראל".

לפי מברק ששלח שגריר ישראל באוגנדה ביום 24.7.1968: "השלים המוסד קורס יסודי ברואנדה והשירותים מתארגנים לפי המתכונת בה הודרכו על ידי שני ישראלים ששהו עמם. ידוע לי מהמדריכים וממאיר יפה כי הרואנדים יבקשו-ידרשו מדריך קבוע לשירותי הביטחון. אין כנראה במוסד אדם פנוי לתפקיד זה, אך בתוך נסיבות ולחצים הם עשויים להיענות לבקשה זו, אפילו לתקופה של חצי שנה". לפי מברק נוסף של השגריר באוגנדה מיום 5.8.1968 "ראש השירות הרואנדי הודה לי במילים חמות על הסיוע שהוגש לו ולמדינתו על ידי שני המדריכים שעשו לדבריו עבודה מצוינת".

בדצמבר אותה שנה מדווח יפה על המשך המגעים עם שר הביטחון הבירימנה. "שר הביטחון, בשיחתי אתו ביום 12.12.1968, מסר שלאור החליפין (בראש שירותי המודיעין ברואנדה – א.מ), הוא מבקש לחכות כחודשיים שלושה, ואז להתחיל ליישם את תכנית ארגון השירות, כפי שהוצעה על ידי שני אנשינו (יהודה גיל ומאיר בן-עמי). הוא מעוניין שמר בנימין רותם יבקר שוב ברואנדה, לאחר פרק הזמן שהוזכר, כדי להקים קשר עם ראש השירות החדש, ולדון עמו על התכניות המוצעת. אני מסכים לבקשתו".

הדיקטטור מביע "הערכה והערצה לישראל"

פרויקט הנח"ל ברואנדה התקדם יפה. ב-9.6.1971 מספר הררי שמשרד הביטחון הישראלי שלח קציני צה"ל כדי להקים תנועת נוער במתכונת נח"ל במחנות שונים ברחבי המדינה. שנתיים קודם לכן, ב-6.8.1970, כתב הררי שישראל הגישה דו"חות לשר הביטחון הרואנדי על התקדמות פרויקט הנח"ל, זאת למרות שבמברק שכתב כשנתיים קודם לכן, בספטמבר 1968 לרס"ן מנחם ברעם, מספר הררי שפעילות ההכשרה של הנח"ל עברה באופן מחשיד מאזורי הגבול למחנה צבאי ליד הבירה קיגלי.

אבל לא היה מדובר רק בהכשרת קציני צבא רואנדים בישראל, בהכשרות המוסד הישראלי ובבניית תנועת נח"ל ברואנדה. במברק מה-14.6.1968 מספר מנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ, חנן בר-און, שמשטר ההוטו ביקש לרכוש מישראל גם מרגמות ותחמושת, וכן להביא למדינה מדריכים ישראלים לתותחנות.

נראה כי מאמציה של ישראל ברואנדה הצליחו, ולפי מברק ששלח הררי ב-1.9.1969 הדיקטטור קאייבנדה גילה "אהדה והערצה לישראל". "עמדתה של רואנדה כלפי ישראל ממשיכה להיות אוהדת", כותב הררי במברק נוסף מה-7.10.1970, "והיא תוסיף לדעתי לתמוך בקו המדיני שלנו בשאלת ישראל-ערב ובמיוחד בשאלת הפליטים". במברק מיום 10.8.1971 כתב הררי כי הוא הציע לשר החוץ הרואנדי לפתוח שגרירות בירושלים, אך הדבר לא יצא לפועל.

בסקירה שהכין הררי ב-8.10.1971, כשנה וחצי לפני ההפיכה הצבאית שהדיחה את הדיקטטור קאייבנדה, הוא העריך נכון כי היחיד שיוכל להחליף אותו הוא שר הביטחון שלו ז'ובנל הבירימנה. אולם במסמכים שפורסמו עכשיו אין תשובה לשאלה מה היו קשריה של ישראל עם המשטר של הבירימנה עד לג'נוסייד. המסמכים האלה טרם נחשפו לציבור.

בתוך 100 ימים נרצחו 800,000 בני הטוטסי ובני ההוטו שהתנגדו לטבח. אתר הזיכרון בניאמטה (צילום: CC BY-SA 3.0 Fanny Schertzer)

בצרפת הנשיא מקרון הכריז על הקמת צוות מומחים שיבדוק את מעורבות ארצו בטבח. גולגלות באתר הזיכרון בניאמטה (צילום: CC BY-SA 3.0 Fanny Schertzer)

הגיע הזמן לחקור את קשרי ישראל עם מבצעי הג'נוסייד

בשנים האחרונות נוהלו מספר הליכים משפטיים בישראל, יחד עם חוקר הג'נוסייד פרופ' יאיר אורון, בדרישה לחשוף את המסמכים של משרד הביטחון על הייצוא הביטחוני בשנות ה-90 למשטר ההוטו שביצע את הג'נוסייד ובדרישה להעמיד לדין ישראלים, אם היו מעורבים בסיוע לג'נוסייד ולפשעים נגד האנושות. במענה לדרישה הזו, השיב פרקליט המדינה, שי ניצן, כי מנכ"ל משרד הביטחון דאז, דוד עברי, הורה ביום 12.4.1994, שישה ימים לאחר תחילת ההשמדה, להקפיא את הפעילות הביטחונית הישראלית ברואנדה, מאחר שרק אז הגיעו אליו ידיעות על פרוץ מלחמת האזרחים. ניצן טען כי בחומרים שהובאו בפניו על ידי משרד הביטחון אין כל אינדיקציה לכך שגורמים ישראליים כלשהם היו מודעים להתרחשותו של רצח בני הטוטסי קודם לכן.

המסמכים המפורסמים כאן לראשונה לגבי שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 מאשרים כי ישראל ונציגיה ידעו במשך עשרות שנים על אופיו הרצחני, הגזעני והמושחת של משטר ההוטו ברואנדה, אך הדבר כנראה לא עניין אותם או שהם העדיפו אינטרסים אחרים, כגון קידום הצבעות בפורומים בין-לאומיים.

על אף שבית המשפט העליון אסר לפרסם מסמכים מתקופת הג'נוסייד ברואנדה, בטענה שהדבר יפגע בביטחון וביחסי החוץ של ישראל, אין צל של ספק כי בשנים האחרונות גדלה מאוד המודעות הציבורית למעורבות הישראלית המבישה ברואנדה. אמנם עדיין לא ידועים מלוא הפרטים על המעורבות הביטחונית הישראלית ברואנדה, מאחר שחלק ממסמכי משרד החוץ וכל מסמכי משרד הביטחון, צה"ל, המוסד והשב"כ עדיין מוסתרים מהציבור. אין צל של ספק כי מדובר במעורבות מתמשכת.

נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הורה לאחרונה על מינוי צוות מומחים והיסטוריונים שיבחן את מעורבותה של צרפת באירועים ברואנדה. בחלוף 25 שנים מהג'נוסייד, הגיע הזמן שתוקם ועדת חקירה דומה גם במדינת ישראל.

עו"ד איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על הייצוא הביטחוני הישראלי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf