על איזה שלום דיברו בוועידת "הארץ" לשלום בזמן המלחמה?

לא רציתי להיות יותר מדי ביקורתי כלפי ועידת הארץ לשלום.

נכון, התזמון שלה יצא סוריאליסטי, כמו שאמר שם אהוד ברק. נכון, כל הפלסטינים מהשטחים ביטלו את בואם, מה שאולי היה מצדיק דחייה. נכון, רשימת הדוברים מראש בקושי כללה נשים ואף לא אישה פלסטינית אחת, מעט מדי פלסטינים, רק מזרחי אחד (שכמובן הוזמן לדבר על "השלום והפריפריה), וכפי שציין בפני אדי ז'נסקר – גם לא היו בה רוסים או אתיופים.

נכון גם שהוזמנו לדבר בה כמה מהאשמים המרכזיים במצבנו כמו שמעון פרס, אהוד ברק וציפי לבני (הקהל, משום מה, בחר לצעוק רק על נפתלי בנט, הפחות-מזיק מכולם. רק אישה אחת שרקה בבוז לברק). בקיצור: מפגש של חוג הסילון האשכנזי-גברי-עשיר, שאוהב לראות בעצמו "מחנה השלום הנאור" למרות שעם כל כוחו והשפעתו הוא לא עושה שלום ובטח שלא צדק חברתי או שוויון.

ועדיין, עם כל זה, לא רציתי להיות יותר מדי ביקורתי. רק יום לפני כן דיברתי עם חברה על הנטייה לטהרנות מוגזמת בשמאל, על הנטייה להתבדל ולסמן אויבים פנימיים במקום לבנות בריתות ולהרחיב את מעגלי ההשפעה. לכן באתי עם ראש סקפטי אך פתוח. חשבתי, קצת כמו שנועם שיזף אומר, שיש מקום לשבח את העובדה שמתעקשים על המילה "שלום", שמנסים לקדם אלטרנטיבה למה שיש כיום, שנע בין שימור הסטטוס-קוו לבין אדישות מופגנת למצב בשטחים ובדרום. זה מה שרציתי להגיד, במקור.

> על ועידת עיתון הארץ ותעשיית השלום / נועם שיזף

אף אחד לא מדבר על צדק

אבל מה שקרה שם לא יכול לעבור ללא ביקורת. בחצי הראשון של הוועידה, על פני שש שעות (אחר כך עזבתי), החצי שבו רוכזו הדוברים שארגנו את הוועידה והובאו שלושת הפוליטיקאים הבכירים שבאורחיה והמראיינים הכבדים של העיתון, לא שמעתי אדם אחד שאומר משהו בגנות התחלתו של עוד מבצע הרה אסון בעזה.

זהו מבצע שבמהלך הוועידה גבה את חייהם של שבעה בני משפחה אחת, מהם שני פעוטות בני פחות מחמש, וסך הכל גבה את חייהם של למעלה משלושים איש. כל הנואמים ששמעתי הביעו הזדהות כנה עם תושבי הדרום (ובצדק), אך לא נמצא אחד שיגיד משהו על מה שקורה לתושבי עזה.

המילה "כיבוש" נאמרה פעמיים בלבד, פעם בפרץ לא מתוכנן של ביקורת מצד ירום אריאב, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר ומראשי "ישראל יוזמת", ופעם מפי ג'רמי בן-עמי מארגון ג'יי-סטריט האמריקאי. וזה לא סתם שלא השתמשו במילה. גם לא עסקו בתוכן שלה. אף אחד לא דיבר על שליטה צבאית במיליוני בני אדם, או על מעצר מנהלי של מאות אנשים ללא משפט, או על חידוש מדיניות הענישה באמצעות הריסות בתיהם של חפים מפשע, או על הילדים שהצבא הרג במהלך מבצע "שובו אחים".

גם לא על המאבק העממי והבלתי מזוין בשטחים, על הפנייה של הפלסטינים בשנים האחרונות לכלים לא-אלימים כמו לחץ כלכלי ודיפלומטי. (כמובן שכן דיברו על התנחלויות. לא כפרקטיקה של גזל קרקע, לא כמערך שהמדינה יוצרת ומקדמת ומתחזקת סביבו כוחות צבאיים שמאמללים פלסטינים. אלא רק כדי לדבר נגד "המתנחלים", ש"גוררים אותנו" למקומות לא טובים ו"הורסים את הציונות").

אני בטוח שעמירה הס, גדעון לוי, עודה בשאראת, אחמד טיבי ואחרים, שדיברו בחצי השני, הזכירו את הדברים האלה, וודאי דיברו להפליא. אבל הדברים לא עלו על סדר יומה של הוועידה כפי שהגדירו אותה מארגניה, לא בדבריהם ולא בסדר היום, ולא הוצגו כאתגרים בפני פרס-ברק-לבני, האחראים אישית למעשים האלה. העיסוק במציאות הקשה, במידה בה התקיים, תוחם לחצי השני של הוועידה, למסגרות של "גילויי דעת", ולא הוצגו כחלק מהותי מהבעיה שמנסים להתמודד איתה.

המילה "שלום", ויחד עמה "תהליך" ו"פרטנר" ו"משא ומתן", העלימה את העיסוק בממשי, במציאותי. בדיוק העובדה שהיה חשוב לכל הדוברים ששמעתי להזכיר את הפצצות המאוד-ממשיות שנופלות על תושבי הדרום ממחישה את החשיבות המושתקת של הדיבור על הפצצות הממשיות שנופלות על עזה, על משטר ההיתרים, על המצור, על ההרג של חפים מפשע לא רק על ידי רוצחיו של מוחמד אבו ח'דיר (שהוזכרו אינספור פעמים) אלא על ידי הצבא.

> עברתי כבר כמה מתקפות ישראליות, אבל מתקפה ברמדאן זה חדש

למה לא בבלומפילד, עמוס?

אז מה היה לנו? ועידה שבה הכניסה למשתתפים ובעיקר לרשימת הדוברים שמורה בעיקר לאליטה האשכנזית-חילונית-גברית, שבחלקה הראשון, ההצהרתי והמדיני שלה, לא עוסקים במלחמה ממשית אלא בשלום מדומיין, ושאין בה כמעט שום פן חברתי.

עמוס שוקן אמר שההרשמה לוועידה הייתה כל כך גדולה, שאם לא היו עוצרים אותה "היינו יכולים למלא את בלומפילד". ורציתי לשאול אותו: אז למה לא עשיתם את זה? שמעון פרס ואהוד ברק אמרו שהציבור לא מספיק מבין ולכן מנהיגים צריכים לפעול לפי "מה שרצוי לעם ולא מה שהעם רוצה". ורציתי לשאול: ואתם נחשבים לאנשי השמאל הדמוקרטי? מנואל טרכטנברג אמר שהמחאה החברתית (שהייתה בעיניו רק של "צעירים, עובדים, יוצאי צבא, שעושים ילדים") דורשת שישראל תשמור על תקציב בצמיחה יציבה, מה שמצריך "תהליך מדיני אמיתי. לא הסכם, תהליך". ורציתי לשאול: אתה מקשיב לעצמך?

רק אחינועם ניני, שעלתה לבמה לשיר את "שיר לשלום", הקדימה את נאומה בזעזוע מההרג בשני הצדדים, ובקריאה ממשית ליהודים וערבים לצאת לרחובות ולהפגין.

אף אחד אחר לא חשב על זה בכלל. על לגייס את הציבור, על לפנות להמונים, על למלא את בלומפילד, על להציב אג'נדה של שמאל אמיתי, שנלחם עבור הזכות לשוויון, לחירות, לקורת גג, לביטחון מהרג וגם ביטחון תזונתי ותעסוקתי, לחינוך ולפרנסה ולשירותי בריאות טובים לכל יושבי הארץ הזאת. אף אחד לא חשב שהמונחים האלה, שלא הוזכרו בכלל, רלוונטיים ל"שלום".

לא רציתי להיות יותר מדי ביקורתי כלפי ועידת הארץ לשלום. אני עדיין מאמין שיש ערך לכך שמקדמים את הקונספט של שלום, ומציבים על סדר היום את היוזמה הסעודית בת 12 השנים (שכמעט כל הנואמים הזכירו), ומנסים להציב חלופה למדיניות הכיבוש של כל ממשלות ישראל. כמובן גם של"הארץ", ובעיקר לכמה מכתביו וכתבותיו, יש מניות חשובות בחשיפה של מציאות הכיבוש היום-יומית בפני הציבור הישראלי, ואת הדבר הקריטי הזה אי אפשר לקחת ממנו.

אבל כשאני שואל את עצמי מהו אותו מחנה מורחב עליו דיברתי עם חברתי לפני יומיים, מהן אותן בריתות שאני מאמין שצריך לכונן, מהו אותו שמאל שצריך ויכול בעיניי להביא פה לשינוי – אני באמת מתקשה לענות לשאלה איפה נכנסת ועידת "הארץ" לשלום לתמונה הזאת.