newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הריסת שכונת המוגרבים לא היתה "סטטוס-קוו" אלא פשע מלחמה

התערוכה "סטטוס-קוו" במוזיאון ת"א מבקשת להציג את הדו-קיום העדין בחמישה אתרים קדושים, ביניהם הכותל המערבי, שהרחבה שלפניו הוקמה על חורבות בתיהם של תושבים פלסטינים שגרו במקום 800 שנים וגורשו לטובת מתפללים יהודים

מאת:

בימים אלה מוצגת במוזיאון תל-אביב תערוכה בשם "סטטוס קוו". אני ממליץ לקהל הקוראים לבקר בתערוכה הזו. "סטטוס קוו", בהיקשר של התערוכה המוצגת, הוא כינוי מקובל להסדרי החזקה ושימוש במקומות קדושים המשותפים לקבוצות יריבות בארץ הקודש.

מדובר בסטטוס קוו כקו המשמר מצב עניינים מושרש מקדמת דנא. באמצעות סיור והתבוננות בחמישה אתרים קדושים בתערוכה נפתח בפנינו צוהר, המאפשר לנו ללוות את מנגנון הדו קיום הייחודי, ולעתים שברירי.

התערוכה מאפשרת לנו לעמוד מקרוב על מבנים של משא ומתן, וחושפת מגוון אסטרטגיות מרחביות ופרגמטיות, שבאמצעותן זהויות שונות ועוינות חולקות מקום קדוש אחד.

מכל התערוכה אני ממקד את התייחסותי רק לרחבה הפרוסה על פני הכותל המערבי (בערבית – אל-בוראק). הכותל הוא אחד מארבעת קירות התמך של המישור המוגבה הקרוי בפי היהודים "הר הבית", ובפי ערבים מוסלמים "אלחראם א-שריף".

זכורים לי בתי הערבים, שגלשו עד סמוך לכותל. שכונת המוגרבים, שנת 1900. (ויקיפדיה)

מה שהיום רחבת הכותל היתה שכונה מוסלמית בת מאות שנים. ציער אותי שמוזיאון לאומנות סיפר באגביות לא מובנת סיפור חיים של תושבים, שחיו בירושלים 800 שנה וכל בתיהם נהרסו על ידי צבא הגנה לישראל.

החרבת בתי תושבים ערבים, שגרו בירושלים 800 שנה, אינה מתיישבת עם הכותרת של התערוכה. אין כל קשר בין צמד המילים "סטטוס קוו" ובין החלטה לא מוסרית להחריב שכונה בירושלים, שכונה ששמונה מאות שנים חיה ונשמה את אוויר הרים צלול כיין.

אודה שכאב לי לקרוא את הגיליון, שניתן לכל מבקר בתערוכה, בו משולב מאמרו של טדי קולק, מי שהיה ראש העיר ירושלים, המבהיר ש"היה צורך לתת מענה לבעיה של גישה  נוחה ליהודים רבים הרוצים לבוא ולהתפלל בכותל המערבי – התשובה היתה סילוק הבקתות הרעועות של שכונת המוגרבים. קיבלתי אישור מהרצוג, נרקיס ודיין. כינסתי ישיבה עם יעקב ינאי, יגאל אלון …. ובמוצאי שבת, 10 ביוני, החלה העבודה של פינוי שכונת המוגרבים. תוך יומיים הושלמה המלאכה, והשטח היה נקי".

אודה שהיה לי קשה לקרוא את מאמרו של טדי קולק, ולעמוד מול התמונות והדגמים של ירושלים לפני יוני 1967 ומולם התמונות והדגמים לאחר 10 ביוני 1967 והחרבת בתי התושבים. זו הפרה גלויה וגסה של רעיון הסטטוס קוו, עליו מבוססת התערוכה. החרבת בתי אזרחים בני דת אחת כדי ליצור רחבה נוחה של גישה למתפללים בני דת אחרת זה לא סטטוס קוו, זה פשע מלחמה.

למרבה האירוניה, נמצאו מבקרי אומנות שביקרו את הקמת הרחבה הגדולה והרס בתי המוגרבים מנקודת מבט לא צפויה. לדעת אותם מבקרים, הרחבה אדירת הממדים מול הכותל רק ממזערת את הרושם המונומנטלי, שהותיר הכותל בעיני הבאים להתפלל שם לפני הריסת כל הבתים בשכונת המוגרבים. אודה שהתביישתי בשם "מבקרי האומנות" שזה מה שהפריע להם בהרס שכונה, שמאות שנים היתה בירושלים, ותושביה חלקם ברח וחלקם גורש.

אני מבקש לסיים בעדות אישית שלי כילד, שעדיין לא מלאו לו עשר שנים. אני יודע, שילד שלא מלאו לו עדיין עשר, לא ניתן להציג בפני טריבונאל .

זה היה בחודש מאי 1945. אבי – שלא ראיתי אותו מאז ספטמבר 1939, כי הוא התגייס לצבא הבריטי מספר שנים טרם הקמת הבריגדה היהודית –  החליט ביום השני לבואו לארץ ישראל לעלות לכותל המערבי יחד אתי ועם אמי.

זכורים לי בתי הערבים, שגלשו עד סמוך לכותל. פעם ראשונה ראיתי את אבי ואמי צמודים, מחובקים, מתנשקים ויחד כותבים וכותבים, כותבים וכותבים יותר מפתק אחד ומניחים בין אבני הכותל. לא היה שם רב שיאמר להם שאסור שגברים ונשים יעמדו שם יחד. וסמוך מאד לכותל לא היתה רחבה, אלא בתים צפופים שגרו בהם אנשים.

איתן קלינסקי הוא מורה לתנ"ך בגמלאות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf