newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחנה הימין חולה, המשבר עם ליברמן הוא רק הסימפטום

ההחלטה להקדים את הבחירות מוצגת כתוצאה של ריב אישי בין ליברמן לנתניהו. אבל זה רק חלק מהסיפור. הימין שקוע במשבר זהותי, מנהיגותי ומדיני, וחוסר היכולת שלו להגיע להסכמה עם ליברמן רק חושף את הסתירות העמוקות שלו

מאת:

אז מה קרה לאביגדור ליברמן, למה הוא התעקש על סופה של הקדנציה הכי קצרה בתולדות הכנסת, ואולי הקצרה ביותר בתולדות הפרלמנטים בעולם הדמוקרטי אי-פעם? שנאה אישית עמוקה וחיסול חשבונות עם נתניהו? ייתכן מאוד. הזדמנות לבנות את עצמו פוליטית לפני שהוא מתאדה בתור מפלגה קטנה ועדתית? גם אפשרות. קונספירציה בינלאומית שעל פיה ליברמן הוא כלי של פוטין במלחמתו נגד טראמפ? תמיד אפשר לדמיין. במאמר הזה אני שם בצד את כל השאלות האלה, המסקרנות אולי בפני עצמן, ומתרכז בנקודה שלא זוכה למספיק תשומת לב: הימין בישראל נמצא במשבר, והפיצוץ הפנימי עם ליברמן פשוט מוציא את הסתירות בתוך מחנה הימין החוצה.

המשבר של הימין מורכב, אבל אפשר לחלק אותו לשלושה פרקים: המתח החרדי-חילוני, משבר המנהיגות ומשבר מדיני.

הימין מתחרד, את יוצאי ברית המועצות זה מדאיג

נתחיל בעימות בין ליברמן ובין המפלגות החרדיות. ליברמן החזיר למגרש מטבע לשון פוליטי שהיה נדמה שערכו נמצא בירידה בשנים האחרונות: "כניעה לחרדים". זו היתה ההאשמה שהטיח בבנימין נתניהו לכל אורך הדרך. חוק הגיוס היה בעיניו רק דוגמה לכניעה הזו. על פניו, קשה להבין מה פתאום מפריעה לליברמן ה"כניעה" הזו. כמעט בכל הממשלות שליברמן ישב בהן, ישבו גם חרדים. אריה דרעי היה בעל ברית פוליטי וידיד אישי. שניהם נמנו עם חוג המקורבים של איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף , שהיה גם מעורב, לפי הפרסומים, בניסיון לפשר במשבר הנוכחי. רק לאחרונה, כפי שהזכיר למחרת ההחלטה על פיזור הכנסת כמעט בדמעות ח"כ משה גפני, ליברמן כרת ברית עם אנשי "דגל התורה" כדי להביא את האיש שלו, משה ליאון, לראשות עיריית ירושלים. אז מה קרה עכשיו?

המשקעים האישיים חשובים, אבל הם רק חלק מהסיפור של המשבר העמוק בימין. נתניהו וליברמן בכנסת (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

המשקעים האישיים חשובים, אבל הם רק חלק מהסיפור של המשבר העמוק בימין. נתניהו וליברמן בכנסת (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

את התשובה אפשר למצוא אולי בתוצאות הבחירות האחרונות באפריל. שתי המפלגות החרדיות – יהדות התורה וש"ס – הגדילו את כוחן וקיבלו 16 מנדטים יחד. כוחן בתוך הימין גדל מפחות מחמישית בכנסת הקודמת (13 מנדטים מתוך 67) לכמעט רבע (16 מנדטים מתוך 65). אבל זה רק חלק מההתחרדות של הימין. בכנסת הקודמת, "הבית היהודי" של נפתלי בנט ואיילת שקד היה מתון למדי מבחינה דתית והתרחק מהשפעה רבנית. גם בצלאל סמוטריץ' וגם רפי פרץ מייצגים קו חרד"לי קשוח. ההבדלים ביניהם ובין המפלגות החרדיות בנושאים "דתיים" הצטמצמו מאוד: מהיחס ללהט"בים עד התנגדות נחרצת לשירות משותף של נשים וגברים בצבא. אחת מהדרישות של סמוטריץ' ופרץ היתה להקים מסגרת צבאית לגברים בלבד לבני הציונות הדתית. אם מצרפים את ששת המנדטים של "איחוד מפלגת הימין", מקבלים 22 מנדטים חרדים מבחינה דתית, שליש ממחנה הימין.

"ישראל ביתנו" היא בראש ובראשונה מפלגה "עדתית", המפלגה של העדה של יוצאי ברית המועצות לשעבר. היום אמנם רוב המצביעים ל"ישראל ביתנו" הם בני הדור המבוגר של ה"עדה" הזו, אבל בהתנגדות שלו לחרדים ליברמן מייצג את רוב דוברי הרוסית, יותר ממיליון איש. הם מנהלים אורח חיים חילוני, ועולם הערכים שלהם רחוק מאוד מעולם הערכים החרדי והחרד"לי. מסקר שתוצאותיו פורסמו בסוף השבוע ב"מקור ראשון", 27% מיוצאי ברית המועצות מגדירים את עצמם "אתאיסטים" או "אנטי דתיים", ועוד 55% מגדירים את עצמם כ"חילונים ללא יחס עוין לדת", 3% הם ציונים-דתיים ופחות מאחוז הם חרדים.. רק לשם השוואה, רק 8% מכלל האוכלוסייה בישראל מגדירים את עצמם כ"אתאיסטים", ושיעור הדתיים והחרדים עומד על 13% ו-9% בהתאמה בכלל האוכלוסייה.

למרות שיוצאי ברית המועצות נכנסו תחת האוהל היהודי שפרש מעליהם נתניהו, אין להם מחויבות יוצאת דופן ל"ארץ ישראל", כמו הדתיים הלאומיים, ובוודאי שאין להם מחויבות לערכי "ישראל סבא"

לא מדובר בעניינים מופשטים. הממסד הרבני, וכאן אין הבדל גדול בין החרדים לדתיים-לאומיים, רואה ברבים מיוצאי ברית המועצות כלא-יהודים, ויש לכך השלכות מיידיות על הזכות שלהם להינשא או להיקבר בכבוד, או על הזכות לאכול מאכלים לא-כשרים ולנסוע בשבת. אובדן האיזון בתוך מחנה הימין לטובת הצד החרדי-חר"דלי עשוי להיות איום ממשי עליהם. המתקפה האישית על ליברמן יכולה רק להעמיק את הקרע הזה. "כדאי להזכיר לו (לליברמן – מ.ר.) שרק בזכות היהדות הדתית והחרדית, הוא ויתר יהודי ברית המועצות נשארו מחוברים לעם היהודי, זכו לשוב לחיק היהדות ולארץ ישראל, והוא נמצא היום איפה שהוא נמצא", צייץ סמוטריץ' לפני כמה ימים. אף אחד לא אוהב שמסבירים לו שהוא הגיע לאן שהגיע בזכות טובה של מישהו אחר. במגדרית קוראים לזה "הסגברה".

ליברמן זיהה שהנישה של "ימין חילוני" ריקה. כרזת בחירות ל"ישראל ביתנו" בבחירות אפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

ליברמן זיהה שהנישה של "ימין חילוני" ריקה. כרזת בחירות ל"ישראל ביתנו" בבחירות אפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

יותר מכך: העובדה שגם "הימין החדש" של בנט ושקד, שהציע לכאורה גרסה ימנית חילונית ללאומנות היהודית, וגם פייגלין, שגם הוא יצא נגד הממסד הרבני, לא עברו את אחוז החסימה פתחה את הדרך בפני מפלגה ימנית חילונית, שליברמן רואה את עצמו כמנהיג הטבעי שלה. גם הירידה של כחלון, שאמנם לא נשא דגל חילוני אבל גם איננו דתי, מעל המפה הפוליטית ייתכן שחיזקה אצל ליברמן את התחושה שיש לו כאן הזדמנות יוצאת דופן לייצר גוש ימני-חילוני, שיחרוג מחוגי המגזר הרוסי.

"אבי אומת הימין" מאבד גובה

זה מביא אותנו לעניין השני, משבר המנהיגות. למעט הפוגה קצרה בימי אריק שרון, כבר יותר מעשרים שנה שנתניהו הוא המנהיג הבלתי מעורער של הימין. בעשור האחרון, אחרי שניצח בארבע מערכות בחירות רצופות, הזיהוי בין נתניהו האיש ובין מחנה הימין הפך כמעט מוחלט, והוא עצמו זכה למעמד של קוסם, של איש שיד אלוהים נגעה בו. נתניהו הוא לא רק המנהיג הפוליטי של המחנה, הוא גם האידיאולוג שלו. החוקרת ד"ר גייל טלשיר הראתה יפה בראיון ל"דה מרקר" כיצד נתניהו נטש במידה רבה את השיח הכלכלי התאצ'ריסטי אחרי התבוסה שלו ב-2006 – שבאה אחרי הקיצוצים הכבדים שעשה בקצבאות בזמן שכיהן כשר אוצר – ואימץ את השיח של "יהודי מול ישראלי". חוק הלאום הוא התמצית של המהלך האידיאולוגי הזה. תחת הדגל הזה הוא הצליח להכניס לאוהל אחד את הדתיים הלאומיים (מצביעי מפד"ל ואחר כך הבית היהודי), את המסורתיים (שמצביעים ברובם לליכוד), את הימין החילוני (שהיה חלק היסטורי מהליכוד), את החרדים על כל הגוונים שלהם ואת יוצאי ברית המועצות.

כתבי האישום שמחכים לנתניהו מעבר לפינה מערערים את המעמד שלו כ"אבי אומת הימין". לא צריך להבין יותר מדי בפוליטיקה או במשפט כדי להבין שמצבו של נתניהו גרוע, ושהגשת כתב האישום נגדו היא עניין כמעט ודאי. רבים בימין מבינים את זה. גדעון סער בוודאי מבין את זה ובונה את עצמו ליום שאחרי נתניהו. כך גם ישראל כץ, גלעד ארדן ואולי גם אחרים. ליברמן, שמבין גם בפוליטיקה וגם במשפט ובכתבי אישום, בוודאי שמבין את זה. אבל בעוד השרים של הליכוד, וגם גדעון סער, כלואים בתוך הליכוד ולא יכולים לצאת נגד האיש שהביא להם 35 מנדטים, לליברמן אין את המשא הזה על הגב, ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לזרז את התהליך. ליברמן יודע עוד דבר: למרות שיוצאי ברית המועצות נכנסו תחת האוהל היהודי שפרש מעליהם נתניהו, הם לא מאוד מחויבים לרבים מהמרכיבים שלו. אין להם מחויבות יוצאת דופן ל"ארץ ישראל", כמו הדתיים הלאומיים, ובוודאי שאין להם מחויבות לערכי "ישראל סבא". ליברמן מעריך שהם יילכו איתו לאן שיילך.

חלקם של החרדים במחנה הימין עלה מפחות מחמישית בבחירות 2015 ליותר מרבע בבחירות אפריל 2019. יעקב ליצמן ואריה דרעי חוגגים ניצחון בבחירות מוניציפאליות בבית שמש (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

חלקם של החרדים במחנה הימין עלה מפחות מחמישית בבחירות 2015 ליותר מרבע בבחירות אפריל 2019. יעקב ליצמן ואריה דרעי חוגגים ניצחון בבחירות מוניציפאליות בבית שמש (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

ליברמן לא לבד בניצול החולשה הזו של נתניהו. התביעות של הזוג סמוטריץ' ופרץ, עם ששה מנדטים בלבד (שאחד מהם הם קיבלו במתנה הודות להסכם של נתניהו שאפשר את צירוף הכהניסטים ל"איחוד מפלגות הימין"), היו הרבה יותר מרחיקות משל ליברמן. הם למעשה דרשו מהפכה משפטית ומדינית – פסקת התגברות מורחבת, וסיפוח הגדה המערבית כולה או חלקים נכבדים ממנה – בתוספת לשני שרים בכירים, חינוך ומשפטים. גם הם ידעו שלנתניהו אין מרווח תמרון, שהוא לא יכול להפתיע אותם בהליכה עם מפלגת מרכז-שמאל, כמו שעשה עם ציפי לבני ב-2009, ונתניהו אכן נכנע לאורך כל הדרך. פסקת ההתגברות לא היתה רעיון של נתניהו. ההצעה שהגיש לאבי גבאי לוותר על פסקת ההתגברות לחלוטין מראה שאין לו בעיה אידיאולוגית לוותר עליה. גם סיפוח לא היה אף פעם על האג'נדה שלו.

ליברמן הלך רחוק יותר. הוא רצה להאיץ את נפילתו של נתניהו, גם בגלל חשבונות אישיים, בוודאי, אבל גם בגלל חשבונות פוליטיים קרים: הוא רוצה לקחת בעלות על נפילתו של נתניהו ולהיות ממליך המלכים של הממשלה ביום שאחריו, שלהערכתו – וזו הערכה לא מופרכת – תהיה ממשלת ליכוד-כחול לבן-ליברמן. אף שבסך הכל ביקש אישור של חוק שכבר עבר בקריאה ראשונה בכנסת ה-20, הוא ידע שנתניהו לא יכול להיענות לבקשה. אם היה נענה, החרדים היו נוקמים בו מייד ומסירים את החסינות שהבטיחו לו מפני העמדה למשפט.

ליברמן וסמוטריץ' מוציאים עצבים

יש מימד נוסף לחולשה הפנימית של הימין. בעשור האחרון, נתניהו קידש את הסטטוס קוו מול הפלסטינים. אבל סטטוס קוו הוא אשליה. אין חלל ריק. ובעיקר, למרות שנתניהו והימין היו רוצים, הפלסטינים לא הולכים לשום מקום. גם כשתשומת הלב העולמית מופנית למקומות אחרים, גם כאשר הנשיא האמריקאי מאיים עליהם ומקצץ להם את הסיוע, גם כאשר סעודיה ואיחוד האמירויות מתחבקים עם ישראל מאחורי הקלעים ולפניהם – הם עדיין כאן.

גם טראמפ לא יכול לעזור לנתניהו להעלים את הפלסטינים. כרזת בחירות של נתניהו בבחירות אפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

גם טראמפ לא יכול לעזור לנתניהו להעלים את הפלסטינים. כרזת בחירות של נתניהו בבחירות אפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

מול המצב הזה, מתרבים הסימנים שחלקים הולכים וגדלים בימין הולכים ומאבדים סבלנות. ב"איחוד מפלגות הימין" רוצים סיפוח כאן ועכשיו, והם מצליחים לגרור איתם חלקים הולכים ונרחבים בליכוד. ליברמן רוצה "להכריע את חמאס". אבל גם סמוטריץ' וגם ליברמן יודעים שאלה דיבורים ריקים, כלאם פאדי. אין רצון פוליטי אמיתי לסיפוח משמעותי, בוודאי שאין רצון לצאת למלחמה לכבוש את עזה.

אפשר לראות את זה ביחס ל"עסקת המאה" של טראמפ. העסקה הזו תידחה לפחות עד הרכבת הממשלה החדשה בישראל, כלומר לא לפני תחילת דצמבר, וייתכן מאוד שלא תפורסם לעולם. היא היתה אמורה להיות הנוחה ביותר שהימין בישראל יכול להעלות על הדעת, ובכל זאת בימין חוששים. הם מבינים שלא השגריר דיוויד פרידמן, לא ג'רארד קושנר ואפילו לא טראמפ – שכל אחד מהם היה יכול להשתלב ב"איחוד מפלגות הימין" מבחינת עמדותיו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני – לא יכולים להעלים את הפלסטינים. החרם של הפלסטינים על "הסדנה הכלכלית" בבחריין הוא עוד דוגמה קטנה לקוצר ידו של הממשל האמריקאי, אפילו שסעודיה ומדינות המפרץ עומדות לידו.

הפער הזה בין הרצוי למצוי מתסכל, במיוחד כאשר הימין שולט באופן רצוף כבר יותר מעשור ונהנה מרוב ברור בציבור, בכנסת ובממשלה. סמוטריץ' מוציא את התסכול הזה על מערכת המשפט, ובכך מותח את החבל בין נתניהו ובין האליטות. ליברמן מוציא את העצבים על החרדים, ובכך מותח את החבל בין נתניהו לשותפיו הנאמנים. שניהם גם יחד משקפים את אובדן הכיוון של הימין. הימין יודע להגיע לשלטון, יש לו את הרוב בציבור לשמור עליו, אבל הוא לא יודע מה לעשות איתו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf