עשור ליום שבו שלטונות איראן גנבו את הניצחון מהאזרחים

יום שישי, 12 ביוני 2009 היה יום נעים יחסית בשביל ראשית הקיץ. בשעה 7 בבוקר, שעון טהראן, נפתחו הקלפיות בבחירות הגורליות לנשיאות. לאחר כהונה סוערת, רוויית משברים פנימיים ובינלאומיים, אזרחי איראן הלכו להצביע.

בחודשיים הקודמים, הקמפיין לנשיאות הלך והתחמם. מצד אחד, עמד הנשיא המכהן, מחמוד אחמדינג׳אד. נציג המחנה השמרני ויקיר הממסד. האיש שהיה אחראי במידה רבה למשברים שפקדו את איראן מהיום שבו נבחר ב-2005. מולו ניצבו שלושה מתמודדים: מוחסן רזאיי, איש כוחות הביטחון שהתמודד גם על קולות השמרנים; מהדי כרובי, יושב ראש הפרלמנט לשעבר, איש דת שנע על התפר בין המחנה הרפורמיסטי למחנה של אבות המהפכה ונחשב לפרגמטיסט; והמועמד המוביל של המחנה הרפורמיסטי, מיר חוסיין מוסאווי, שכיהן כראש הממשלה בזמן מלחמת איראן-עיראק ואי-התרסקותה של איראן נזקפה לזכותו, ונחשב לפוליטיקאי הגון.

הקמפיין של מוסאווי החל לצבור תאוצה של ממש בחודש שלפני הבחירות. בימי שישי, לאחר התפילות במסגדים ועצרות הבחירות, היו תומכיו של  מוסאווי יוצאים לרחובות עם סרטים ושלטים ירוקים, מה שהעניק לתנועתו את השם: ג׳ונבש-י סבז (התנועה הירוקה).

כלל האצבע בבחירות באיראן הוא שככל שאחוז ההשתתפות גבוה יותר, התוצאה תהיה טובה יותר למועמדים הרפורמיסטים. כך היה בשתי הקדנציות של הנשיא הרפורמיסט סיד מוחמד ח׳אתמי, שבמערכות הבחירות שבהן ניצח עמד שיעור ההשתתפות על כ-80 אחוז. כך היה בבחירות בהן ניצח אחמדינג׳אד ב-2005, אז שיעור ההשתתפות עמד על 60 אחוז בלבד. לכן, התורים הארוכים שהשתרכו ביום הבחירות במקומות ההצבעה גרמו לציפיות גבוהות במחנה של מוסאווי. למעשה, שעות ההצבעה הוארכו פעמיים כדי לאפשר לכל מי שהגיע להצביע. בסוף היום אחוז ההצבעה הרשמי עמד על 85 אחוזים, למרות שהיו הערכות שבפועל הוא חצה את ה-90 אחוז.

ביום שבת לפנות בוקר הודיע שר הפנים שאחמדינג׳אד ניצח את הבחירות בסיבוב הראשון וגרף 67 אחוז מהקולות. זה קרה לאחר שבמהלך הלילה היו הדלפות וחצאי הודעות, שמוסאווי מוביל בפער עצום על שאר המתמודדים.

אחרי ההודעה הרשמית ניתן האות לגל המחאה הגדול ביותר שידעה איראן מאז המהפכה של 1979. הימים, ראשית ימי טוויטר ופייסבוק, והציבור האיראני עשה בהם שימוש נרחב. סיסמאות המחאה הועברו כהאשתגים, כמוהם גם מקומות ההתכנסות, ומיליוני אנשים יצאו לרחובות עם הבוקר של ה-13 ביוני 2009. ״ראי-י מן כוג׳סט?!״ איפה ההצבעה שלי? צעקו המפגינים.

השלטון, שנתפס לא מוכן, שלח את המיליציות המאורגנות והלא-מאורגנות להכות במפגינים ולפזר אותם. סצינות אלימות כאלה צולמו לראשונה על ידי המפגינים עם הטלפונים החכמים, שהיו אף הם בימיהם הראשונים. הסרטונים הופצו ברשתות וגרמו להמוני אזרחים נוספים לצאת לרחוב. התגובה האלימה של השלטון וחוסר הנכונות להקשיב לבקשתם של מוסאווי וכרובי (שהחליט להצטרף למוסאווי) לספור מחדש את פתקי ההצבעה באופן גלוי ומבוקר – העלו את רמת האלימות.

בשלב זה השלטים וההאשטגים קראו ״מרג בר דיקטטור״ מוות לדיקטטור. אם בהתחלה ניסו לייחס את כינוי הדיקטטור לאחמדינג׳אד, מאוחר יותר הוסיפו המפגינים את תמונתו של ח׳מנהאי, המנהיג הרוחני. ההפגנה כבר לא היתה נגד הנשיא. ההפגנה היתה נגד השיטה והממסד. ההפגנות נמשכו עוד ימים ארוכים. כאשר הוטל עוצר על הערים הגדולות, חזינו בריטואל שחזר מהפגנות 1978-9. עם רדת החשכה פותחים המפגינים את החלונות צועקים ״אללהו אכבר״ וסוגרים את החלון. עולים לגג, צועקים ״אללהו אכבר״ ויורדים. זהו פס הקול שליווה את מהפכת 1978-9 וזה הפסקול שליווה את הפגנות התנועה הירוקה ב-2009. הצעקה לא היתה ביטוי לאדיקות דתית, אלא מחאה פוליטית חותכת נגד הממסד. סרטונים מאותם לילות נמצאים ביו-טיוב ואני ממליץ עליהם.

נדא אקא סולטאן, צעירה בת 26 שנרצחה באחת ההפגנות ב-15 ביוני, הפכה להיות הסמל של קורבנות התנועה, כאשר סרטון שמראה איך הוכתה ונרצחה צולם ופורסם בכל רשתות הטלוויזיה. ב-2011 מנהיגי התנועה הושמו במעצר בית ממנו לא יצאו עד היום, בעקבות ניסיון שלהם לארגן הפגנת תמיכה ב״אביב הערבי״. הנשיא לשעבר, ח׳אתמי, הושתק ולאמצעי התקשורת אסור להשמיע אותו או להראות אותו.

בשנת 2013 נערכו הבחירות הראשונות לנשיאות מאז המשבר של 2009. בקרב הרפורמיסטים היו חילוקי דעות קשים. האם יש תוקף לבחירות? האם לתת להן לגיטימציה על ידי השתתפות או לעודד החרמה? המועמד המוביל מטעם המחנה הרפורמיסטי היה הנשיא לשעבר עלי אכבר האשמי רפסנג׳אני. אולם מועמדותו נפסלה כמו מועמדותם של כל מי שנחשב לחלק מהמחנה. לאחר פסילתו תיאר העיתונאי אחמד רפאת את המצב בצורה מדויקת מאוד: "ידוע כי מהפכות אוכלות את בניהן, אולם זו פעם ראשונה שמהפכה אוכלת את אביה מולידה."

בצר להם החליטו ראשי המחנה לתמוך במועמדותו של חסן רוחאני, המועמד הפרגמטיסט המתון שהבטיח לחולל רפורמות בענייני זכויות אדם, חופש ביטוי, יחסים עם העולם, ולפתור את משבר הגרעין והסנקציות. הוא גם הבטיח לשחרר את כרובי, מוסאווי וזהרא רהנוורד (רעייתו של מוסאווי) ממעצר הבית. המחנה הרפורמיסטי התגייס כולו, ורוחאני ניצח בסיבוב הראשון באופן מפתיע. הסכם הגרעין נחתם והחלו לחוש מעט רווחה מהקלה בסנקציות, אולם אז נבחר הנשיא טראמפ בארה״ב והמצב באיראן, כמו בשאר העולם, נכנס לסחרחרה לא ברורה.

בשם עצמאות מערכת המשפט, מנהיגי התנועה הירוקה לא שוחררו עדיין, רדיפת פעילי זכויות אדם ומתנגדי שלטון מסוימים המשיכה, והמצב הכלכלי הידרדר בצורה משמעותית. עשור חלף מהבחירות שיכלו לשנות לגמרי את איראן, את יחסי איראן  עם המזרח התיכון ועם המערב. רוחאני נבחר לכהונה שנייה ב-2017 , אך לא נראה שב-2021 יצליח המחנה להתאושש, למרות שבשנים האחרונות הצליחו מועמדים המזוהים עם המחנה להיבחר בבחירות המקומיות ולפרלמנט. עשור חלף מהקרע שנוצר בין השלטון לאזרחים, שעל אף משברי האמון שאפיינו את היחסים, גרמו לאיראנים להאמין שבכל זאת יש משקל לבחירות, גם אם הן מתנהלות בתוך מערכת פגומה מיסודה.

פרופ׳ ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פן-סטייט בארה"ב. תחום מחקרו הוא היסטוריה של איראן המודרנית