הקשר בין הפרטה לגזענות: המקרה של נהגי האוטובוס הערבים

בלילה שבו נורה למוות סלומון טקה, נסע מ', נהג בחברת אגד תעבורה, בקווי הלילה מבית שמש לירושלים. ויכוח זניח על עודף הפך להתקפה אלימה על מ'. ידו נסדקה, הוא נחבל בראשו ובחלציו, התוקף עישן עליו, קילל אותו והאשים אותו שהטריד מינית את בת זוגתו שהיתה על האוטובוס. איש מהנוסעים לא עשה דבר. יום למחרת הותקף מ', נהג אחר, הפעם בגבעת זאב, הפעם במהלך ויכוח על רב קו. הנהג נחבל בעינו.

באף אחת מהתקיפות הללו לא נהרג אדם. אי אפשר להשוות את האלימות הזו לאלימות הקטלנית שהרגה את סלומון טקה. מדובר באלימות אזרחית ספונטנית ולא באלימות ממוסדת שיטתית בידי מלווה בסרטון מדמם. היא גם לא עוד דוגמה ל"ישראלי המכוער" נוסח "סרטון השוקולד" במטוס. מ' ו-מ' הם חלק מנתון סטטיסטי שלא כל כך ששים לחשוף אותו בציבור: 90% מהנהגים המותקפים אינם יהודים. השאר: נהגים יוצאי אתיופיה ומזרחים.

"אין לי בעיה לתמוך במחאת הנהגים. להיפך: אין לי עניין שנהגים שלי יפגעו", אמר לי בעל תפקיד באחת מחברות התחבורה הציבורית." אבל בתנאי אחד: שלא מאשימים את הנוסעים בגזענות. אנחנו לא יכולים להכתים את הנוסעים". "חייבים להציף את נושא האלימות באוטובוסים", אמר לי כתב מוערך, אבל אי אפשר להציג את זה כתקיפות של נהגים ערבים. אני כבר רואה את הטוקבקים. יאכלו לנו את הראש שאנחנו שמאלנים מדי".

תופעת תקיפת נהגי האוטובוס היא תופעה רחבה אבל חדשה יחסית. 600 נהגים חווים מדי שנה אלימות שמחייבת אשפוז. אלה רק המקרים המדווחים. הערכה היא שבפועל מספר המקרים כפול. נהגים פשוט לא מדווחים על פגיעות בידיעה ברורה שדבר לא יקרה. הם צודקים. מרבית תיקי התקיפה נסגרו מחוסר עניין לציבור. אלה הם פניה המוכרים פחות של הגזענות הממוסדת . ההחלטה כי התקיפה של נהג האוטובוס הערבי או הנהגת האתיופית אינה מעניינת מספיק.

את האלימות הזו באוטובוסים אי אפשר להפיל רק על הגזענות שטבועה בנוסעים. עד לפני 15 שנה פעלו בארץ שתי חברות תחבורה ציבורית – "אגד" ו"דן". חלקנו זוכרים מן הסתם את הביטוי "חברים יש רק באגד", תיאור נרדף לסולידריות שנעלמה מהעולם, וגם למקום עבודה יציב ואמין. מקצוע שוחק, אבל מבטיח הכנסה יציבה, פנסיה והטבות. עבודה המושגת גם בזכות קשרי משפחה, מאב לבן. שחקני כדורגל בעידן הטרום מקצועני צ'ופרו בעבודה בחברות ובמניות בקואופרטיב.

לפני 15 שנה קבעה "ועדת בכר" כי יש ליצור תחרות בענף התחבורה הציבורית. למעט אזורים שהוגדרו מראש לטובת "אגד" ו"דן", חולקה הארץ ל"אשכולות" גיאוגרפיים שעליהם מתחרות 15 חברות פרטיות. המשמעות המיידית מבחינתם של הנהגים היא שמשרד התחבורה קובע את השכר השעתי לנהג, אך נמנע מיחסי עבודה. אלו מתקיימים בין הנהגים לחברות.

כך הפכו נהגי האוטובוס ממשאת נפש של מעמד הביניים המפא"ינקי לעובדי קבלן. וזה לא נעצר בשכר. עובדי חברות האוטוסים הפרטיות חיים בעצם ממכרז למכרז. תם המכרז על אשכול מסוים? על הנהג להחזיק אצבעות להצלחתה במכרז הבא של החברה שבה עבד. הפסידה החברה במכרז? סיכוי סביר שייקלט בחברה החדשה, אבל מלבד החלפת צבעי החולצה והעניבה, ייאלץ הנהג להיפרד מהוותק שלו. עבור החברה החדשה, הוותק שלו כנהג מתחיל מאפס. כך קורה שנהג יכול לשבת ליד ההגה עשרים שנה, ובכל חמש שנים ייחשב כנהג שזה עתה קיבל רשיון.

גם גל ההתאגדויות של נהגי החברות הפרטיות בשנים האחרונות לא משחרר את הנהגים מאורח החיים האכזרי שבין מכרז למכרז. גם כאשר הנהגים נאבקים ומשפרים את תנאי העסקתם בהסכמים קיבוציים, ההישג מתבטל בן רגע, כאשר המכרז מסתיים והעובדים מובלים, כעבדים מודרניים, אל מעסיק חדש. בנסיבות הללו, אין זה פלא שקיים מחסור של כ-3500 נהגים בתחבורה הציבורית. וכשחסרים נהגים כתוצאה משנמוך מעמד נהג האוטובוס, מי שממלא את השורות, מי שמחליף את הנהג המפא"ניקי הם עובדים ערבים ועולים ותיקים. מחצית מהנהגים בחברות הפרטיות הם נהגים ערבים.

וכשחסרים נהגים, מצמצים את הקווים הפעילים, העומסים באוטובוסים גדלים ומכאן הדרך קצרה לגילויי אלימות כלפי נהגים. זוכרים את 600 מקרי האלימות כלפי נהגים בשנה? הם אינם כוללים אלימות מילולית גזענית כלפי נהגים. ערבים ואתיופים. פשוט משום שאלימות כזו מתרחשת מדי יום.

על פניו, לכל הגורמים הרלוונטיים יש עניין למגר את האלימות כלפי הנהגים. כל נהג מאוים הוא נהג שדעתו מוסחת, ואוטובוס עם נהג לא מרוכז עלול להפוך לפצצה מתקתקת. אבל המשטרה סוגרת תיקים, החברות מסירות אחריות, ומשרד התחבורה בוחר להתעלם. וכשהנהגים הם עובדים מסוג ב', אין צורך לדאוג לשירותים או לתחנות התרעננות. ובה בעת מובהר לנהגים כי גם בחום של יולי אוגוסט אסור להם להמשיך ולהפעיל את המזגן אחרי שאחרון הנוסעים ירד. בזבוז חשמל משווע. לא?

חברות האוטובוסים הפרטיות מתחרות ביניהן בפרסומות המבטיחות את התנאים טובים בענף. אין במודעות הללו כדי ללמד על הארעיות המובטחת, על העדר האופק התעסוקתי. דומה שבמשרד התחבורה ובחברות התרגלו לתפוס את הנהגים כמשאב זול שאינו מתלונן. אלא שללא יציבות, ללא תנאים פיזיים ותחת איומי חיים, המשאב הזה יילך וידלדל. כן, גם אם הוא ערבי.

יניב בר אילן הוא דובר ארגון "כוח לעובדים"