newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נתניהו מאפשר לישראלים לשחזר את הנכבה. זה סוד כוחו

גירוש הפלסטינים ב-1948 הוא הרגע המכונן של ישראל. נתניהו מעניק גם לציבורים שלא "היו שם" את היכולת להשתתף במחיקת הערבים בכל מערכת בחירות מחדש. על הקשר בין "אצולת הכפית" בז'נבה לתרבות הטינה של הימין בישראל

מאת:

״רק גאוותנותם גדולה מעליבותם״

הנסיך דון פבריציו (ברט לנקסטר), ״הברדלס״, לוקינו ויסקונטי, 1963

בנימין נתניהו הוא הפוליטיקאי שמשפיע יותר מכול על חיי ועל חיי בני דורי. הסיבה שאיננוּ יכולים לרכוש דירה או להתפרנס בכבוד מהעבודה שלנו קשורה ישירות לנתניהו, כמו גם העובדה שאין שלום. ישנם עוד אינסוף משתנים, אבל הבחירות הפוליטיות של נתניהו והמדיניוּת שהנהיג כראש האופוזיציה, כראש הממשלה וכשר האוצר תרמה תרומה משמעותית שהדברים יגיעו לכדי כך. ההבדל בין 1999, אז חברו כוחות שונים בחברה הישראלית ותרגמו את חוסר שביעות רצונם לכדי כוח פוליטי שסילק את נתניהו מראשות הממשלה, לבין 2009, 2013, 2015 שבהן הצליח הליכוד להרכיב קואליציה (ובבחירות 2019א' נראה שיכול היה להרכיב קואליציה), טמון בשנתיים וחצי שבין 2003 ל-2005, בהן כיהן נתניהו כשר האוצר.

נתניהו עיצב מחדש את החברה הישראלית בשנתיים וחצי שהיה שר אוצר. נתניהו בנאום בוועידת הליכוד (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

כמי שעבדו בעיתון כלכלי בעשור המטורף של 2000 עד 2009 עסקנו חברי ואני לא מעט בניתוח השינויים המבניים במשק הישראלי – ביטול הקצבאות, הפרטה גורפת של חברות ממשלתיות באמצעות מכירת גרעין שליטה או הנפקה בבורסה, כמו במקרה של חברת התעופה הלאומית אל על, הפיכת רשויות כמו הדואר או רשות הנמלים לחברות ממשלתיות במטרה להפריט אותן ולמכור את נכסיהן בשלבים, ההפרטה של שירותים באמצעות מיקור חוץ בשוק הפרטי ומכירת מניות המדינה בבנק דיסקונט, שבירת העבודה המאורגנת במגזר הציבורי באמצעות כפיית פרישה וכינון קאסְטות (דור ב') והעסקה באמצעות חברות קבלן, הלאמת קרנות הפנסיה של ההסתדרות כדי למכרן לחברות מסחריות לשם רווח במסגרת מסקנות ועדת בכר, שבה נכפה על הבנקים למכור את קרנות הנאמנות ואת קופות הגמל לחברות הביטוח ולקרנות השקעה זרות. המצב החדש עודד את עליית הטייקונים, אנשים שניצלו את המבנה החדש כדי למנף הון מוגבל ולהניב רווחי עתק מקונצרנים עצומים תוך חשיפה אישית מינימלית לסיכונים. לצדם של הטייקונים עלתה עיתונות הכסף שהאדירה אותם וניזונה מהיכולת התקדימית של חברות ביטוח וקרנות פנסיה לפרסם מודעות פרסומת לשירותים פיננסיים במסגרת רפורמת בכר.ב-2006 כשהרמטכ״ל דן חלוץ נתפס מוכר תיק מניות בבוקר מלחמת לבנון השנייה, או כשהמוביל הימי הלאומי המופרט צים, בבעלות האחים עופר, עזב את נמל חיפה לפיראוס תוך כדי המלחמה, כבר לא היה קיים אוצר מילים חברתי־פוליטי לתאר את המציאות בישראל, ומה שהיה יכול להיקרא בפשטות בגידה אפילו לא קיבל שם.

השינויים במבנה המשק בראשית שנות האלפיים התקיימו ללא דיון ציבורי. מעולם לא הלכו לבחירות על מלחמת החורמה בשירות הציבורי ובעבודה המאורגנת. עשור לפני סגירת רשות השידור ופתיחת כאן, ועשור לפני סילוק אנשי המקצוע מתהליך קבלת ההחלטות סביב שעבוד תמלוגי הגז לטייקונים, השינוי המבני במשק הביא לשינוי חברתי גורף. אדריכל ההרס החברתי הזה היה נתניהו, תחת כנפו של אדריכל ההרס הצבאי אריאל שרון. לכן אותם כוחות והתארגנויות שפעלו ב־1999 למעשה כבר אינם קיימים ב־2019. המדינה כבר לא מעניקה הטבות לעובדים מחוץ לתעשיות הכיבוש. כדאי לציין שהכפפת שירותי המדינה לכיבוש התבצעה בפעולת מלקחיים מלמעלה ומלמטה: למשל, גדעון סער כשר החינוך בעוד איילת שקד משמשת מנכ״לית ארגון הרדיפה ״ישראל שלי״, או מירי רגב בתפקיד שרת התרבות בעוד שמאי גליק משמש מלשינון עצמאי מטעם עצמו (ראו גם: יהושע סימון, ״עידן הקרח״, מעין 9, חורף 2013).

הליכוד אומר, אמנם לא הייתם ב־48', אבל אנחנו יכולים לתת לכם טעימה מזה. הקבוצות שמתארגנות מסביב לימין בישראל מקבלות גישה לרגע ההוא שלא היו חלק ממנו – הגירוש ב־48'

רק פנסיונרים מהצבא מרגישים עצמאים מספיק כדי לקרוא תיגר על נתניהו. אשכנזי, יעלון, גנץ ולפיד בפתיחת מערכת הבחירות של "כחול לבן" (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

רק פנסיונרים מהצבא מרגישים עצמאים מספיק כדי לקרוא תיגר על נתניהו. אשכנזי, יעלון, גנץ ולפיד בפתיחת מערכת הבחירות של "כחול לבן" (צילום: גיל יערי / פלאש 90)ב־2019 היו צריכים שלושה רמטכ״לים – בני גנץ, גבי אשכנזי ומשה יעלון – לחזור מהפנסיה כדי לתת פייט לנתניהו, כי אולי רק פנסיונרים של הצבא חשים עצמאיים דיים לעמוד מול שלטון הנצח של הליכוד וראשו. גם בלי להציב אלטרנטיבה רעיונית ממשית, הם לא יכלו לנתניהו. בשבעים ואחת שנות קיומה של מדינת ישראל, מפלגות תנועת העבודה הרכיבו ממשלות במשך שלושים ושש שנים, ואילו מפלגות שיצאו מתנועת חרות — במשך שלושים וחמש שנים. כל אחד מהצדדים מציג עצמו כאופוזיציוני במסגרת המרחב המצומצם של הפעילות הפוליטית הציונית, וכל מחנה שלט פחות או יותר ברציפות – קודם מפא״י וגרסאותיה ואחרי זה הליכוד וחוטריו. הדבר הייחודי בשלטון הליכוד, ומה שמצליח בכל פעם להמריץ את מצביעיו ולהלהיב את המחנה הלאומי, הוא פוליטיקת הטינה. גם אם הם בשלטון במשך זמן כמעט זהה ליריביהם המוצהרים, הליכודניקים חשים כמי שאף פעם לא שלטו. גם אם החליפו את משטר הנאמנות של ההסתדרות ברשתות של שחיתות מסדר אחר, הליכודניקים ממתינים לאיזה מהפך.

הפוליטיקה של הטינה

בכרך השני של ״הוידויים״, ז'אן־ז'אק רוסו מספר על פגישה עם כומר קתולי בדוכסות סבויה הצמודה לז'נבה. הכומר היה בן למשפחה מלוכנית מפורסמת בתולדות ז'נבה שהייתה חלק מ״אצולת הכפית״, ובמשך דורות ניסתה לכבוש את הרפובליקה הקלוויניסטית מחדש. אנשי ״אצולת הכפית״ עטו על צוואריהם כפית עץ ונשבעו גם מאתיים שנה אחרי תבוסתם, שיאכלו את לב יריביהם הז'נבאים בכפית זו. נתניהו, הנוקם באליטות הישראליות על השוליוּת שגזרו על אביו, הוא בן ״אצולת הכפית״. כל עניינו הוא הפוליטיקה של הטינה. אם בפוליטיקה של המלנכוליה הדבר היחיד שברשותך הוא האובדן של מה שהיה לך ואיננו עוד, הפוליטיקה של הטינה אינה משתקת אלא מתסיסה ומעוררת. ״אצולת הכפית״ עוזרת להסביר את השמחה של הימין בישראל. הניצוץ בעיניים כשעמוס עוז נפטר או השמחה לאיד כשריצ'רד לייקין, פעיל זכויות אדם, נרצח בפיגוע בירושלים, הם עליצות הטינה.

יסוד משלים לפוליטיקה של הטינה הוא המנהיג המאפשר – זה שנותן לגיטימציה בדמות טינה משמחת. הפילוסוף הפולני אנדריי לדר קורא לדמות זאת ״האב המתירני״. לדר מסביר את עליית הימין הקיצוני באירופה כביטוי של מודל האב המתירני. בהקשר של פולין, למשל, החוויה של מלחמת העולם השנייה וההשמדה של יהודי אירופה על אדמת פולין יצרה את הרגע הטראומטי, שהוא גם הרגע המכריע ומעניק המשמעות, שבו חוויית החיים הייתה מוצפת אלימות ומוות. אותו רגע הוא על כן הרגע הטראומטי והמכונן של החיים הפולניים, שאליו מבקשים לחזור בצורות שונות. המנהיגים שיודעים לעשות שימוש פוליטי ברצון לחזור לאותו הרגע משמשים כאב מתירני. לדר מסביר כי כל פוליטיקאי פולני מנסה למצוא דרכים לבוא בדין ודברים עם הרגע ההוא, ולכן בפולין מקומה של האנטישמיות מרכזי כל כך גם כשהיא כמעט ריקה מיהודים.

אפשר ליישם את המודל של לדר על ישראל, במיוחד במציאות שבה מדיניות ישראל מכשירה מפלגות פשיסטיות וגזעניות ברחבי העולם – הגל שאלברטו טוסקנו קורא לו ״הפשיזם המאוחר״. במקרה הישראלי ניתן לראות את סוד קסמו של נתניהו כאב מתירני במובן שהוא מאפשר לכל מי שלא היה ב־ 48', ברגע המכונן של הנכבה שהיא העצמאות, לשוב לרגע ההוא. הרגע המכונן של מה זו ישראל הוא הרגע של גירוש הפלסטינים. הרגע הזה ופירותיו נמנעו מציבורים רבים. ציבור תומכי הימין נותר בתחושה שלא היה בכיבוש הארץ, בבית היציקה של המוות והחיים של הישראליות. השילוב של הערצה ושנאה למדינה, שהן נדבך מרכזי בזהות הישראלית, בנוי על הרצון להיות שם. להיות במעמד הר סיני של ישראל – הגירוש, הכיבוש, הסיפוח, המשטר הצבאי. זה הרגע שבו נהיינו ישראלים. ומי שלא – לא. הליכוד אומר, אמנם לא הייתם ב־48', אבל אנחנו יכולים לתת לכם טעימה מזה. הקבוצות שמתארגנות מסביב לימין בישראל (בהן גם מזרחים, חרדים, רוסים ועולים מארצות הברית ומצרפת) מקבלות גישה לרגע ההוא שלא היו חלק ממנו – הגירוש ב־48'.

ציבור תומכי הימין חי בתחושה שלא היה שותף לכיבוש הארץ. נתניהו, כ"אב מתירני", מאפשר לו את החוויה. כרזת בחירות בירושלים (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

ציבור תומכי הימין חי בתחושה שלא היה שותף לכיבוש הארץ. נתניהו, כ"אב מתירני", מאפשר לו את החוויה. כרזת בחירות בירושלים (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

לכן, הפוליטיקה הישראלית מרגע מסוים נהייתה שחזור של הרגע ההוא, והאב המתירני הוא המאפשר גישה לרגע המכונן ההוא לאלה שהוא נמנע מהם. זו אחת הסיבות לכך שגזענות כל כך מצליחה בישראל, וזו הסיבה לכך שהבחירות הן מעין טקס חוזר ונשנה של הדרת אזרחים פלסטינים והעמקת החנק של הפלסטינים שאינם אזרחים. ״זועביז״ של יאיר לפיד; ״הערבים נוהרים״ של נתניהו (שזו למעשה פנטזיה על שינוע ערבים ממקום למקום); ובבחירות 2019א׳, הווידיאו של אורן חזן ״הורג״ את זחאלקה, מצלמות ההפחדה של הליכוד בקלפיות, הווידיאו שמאדיר את גנץ תוך שהוא מונה כמה אנשים הרג הצבא בעזה כשהיה רמטכ״ל, המבצע הצבאי של הקלטת עמיר פרץ ועופר שלח מדברים על ״חבירה לערבים״ — כל בחירות הן טקס מחודש של הוקעת הערבים. דמוקרטיה בישראל היא פשוט מילה אחרת לגירוש. לכן האב המתירני נחשב גאון גדול בכל פעם שהוא מנצח. הטינה לתנועת העבודה בישראל, אף שהיא רוח רפאים כחושה, עניינה אם כן טינה כלפי אלה שהיו שם או שמזהים את עצמם כאילו ניצבו באותו מעמד. אלה שיכולים לא רק ליהנות מהפירות של 48' אלא גם מתחושת האשמה שנלווית לטעמם. פעם קראו לזה ״יורים ובוכים״, היום אלאור אזריה פותח קיקסטארטר.

אמנם מעטים מאותה תקופה חיים בינינו, אבל עדיין יש אנשים שיכולים להרשות לעצמם להרגיש חלק מהשושלת הזאת, למשל אנשי הצבא. על זה אנחנו שונאים את האליטות. זו בעצם המשמעות של ״שמאל״ בפוליטיקה הישראלית. ההאשמה נגדו אינה הכאה על חטא בשל הנכבה והעוולות שנעשו לפלסטינים, אלא להפך – אשמה על כך שלא זכינו להיות שם בעצמנו וליהנות ממה שהרגע ההוא מאפשר, גם כטראומה, להיות ישראלי שורשי.

במובן זה, אי־אפשר להמעיט במשמעות של רצח רבין, ההסתה שקדמה לו והבחירות שהעלו את נתניהו מיד לאחריו, היות ואלה מכווצים לתוכם היסטוריה שלמה של בעלות וטינה, הזדהות ונקמנות. באלטלנה, שאת זכרה מעלה הימין כפצע מדמם עד ימינו, רבין והתותח הקדוש מנעו מהימין שתהיה לו חטיבת הראל משלו. מבחינה זו, שוב, הבעיה אינה גירוש הערבים אלא המניעה מההשתתפות בו. אם כך, הטענה כלפי רבין ו״השמאל״ היא שאין להם זכות להגיד שדי, נגמר הכיבוש. נהנינו מהגזל ומהניצול ועכשיו עוברים הלאה. רגע, חלקֵנו עוד לא הגענו ליהנות מהם באופן מלא. ״השמאל״ קמצן. ״השמאל״ מצדו – זאת אומרת אלה שמוצאים עצמם בשושלת אוליגרכיית הקרקעות הציונית או מזדהים עם המוסדות ועם המורשת שלה – מתבשם במלנכוליה כמצב קיומי. ״נגמרה לי המדינה״, סיכם שמעון שבס לפני שיצא לעשות לביתו בשלל מדינות מזרח אירופה. הכול נחרב ונהרס במסגרת תפיסת המציאות של ״השמאל״, שרצה נורמליזציה של הכיבוש והנישול, ודווקא בשל כך מואשם שהוא מדיר ומסתגר. בהקשר של רצח רבין, הציטוט המפורסם של המהפכן הצרפתי פייר ורניו (1753-1793) "המהפכה היא כמו סטורן הטורף את בניו", יפה גם למהפכה הציונית ולחזרתיות שפוליטיקת הטינה מבקשת.

המתנחלים הפכו לגיבורי תרבות כי הם הדרך שלנו לחזור ל-1948. מתנחלים תוקפים חקלאים פלסטינים בגדה (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש90)

המתנחלים הפכו לגיבורי תרבות כי הם הדרך שלנו לחזור ל-1948. מתנחלים תוקפים חקלאים פלסטינים בגדה (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש90)

אורן יפתחאל מסביר שאת הכיבוש האנכי, בצורת הסיפוח־למעשה של השטחים הכבושים, משלים הכיבוש האופקי, שעניינו העמקת הכיבוש תוך מלחמות זהוּת תמידיות בתוככי החברה הישראלית. זה ניכר בדיכוי ההצבעה במגזר הערבי באמצעות הפחדה, אמצעי להשוואת המעמד של פלסטינים אזרחי ישראל לזה של אלה שאינה אזרחים אבל נתונים תחת שליטת הצבא הישראלי. שלטון המתנחלים בממשלת ישראל, העושה הכול על מנת להשוות את מעמד אזרחי ישראל הפלסטינים לזה של הפלסטינים בשטחים, מסייע להפוך את המתנחלים לגיבורי התרבות של הזרם המרכזי בישראל. המתנחלים הם הסוכנים שלנו להתקרב לרגע של 48'. זו הסיבה שלפלסטינים, גם אם הם מודחקים לחלוטין, נתון תפקיד מרכזי בפסיכולוגיה של הטינה הפנים־ציונית – אנחנו חייבים אותם כדי למחוק אותם שוב ושוב מחדש.

משמעותה של הדרה

המאבק נגד הדרה אמור להוביל לצדק מכליל ולשוויון בקרב כל חלקי החברה הישראלית. אבל למעשה ההדרה שמניעה את הפוליטיקה הישראלית היא ההדרה מהגירוש של 48'. יכול להיות שיש פוטנציאל לפוליטיקה מזרחית פרוגרסיבית, כפי שהיה נהוג לחשוב בשנות התשעים (״הרב עובדיה יוסף יביא שלום״), אבל הפוליטיקה המזרחית והרוסית שלמעשה מתקיימת במציאות של מוסדות השלטון הישראלי, היא הפוליטיקה של הטינה על שלא ניתנה להם ההזדמנות להיות חלק מהגזל ושלא ניתנה להם האפשרות לקחת חלק גדול יותר בביזה. גם כשבראש מפלגת העבודה עומדים עמיר פרץ או אבי גבאי, ההאשמה התמידית נגד ״השמאל״ היא שהוא מדיר את המזרחים, זאת בשעה שבראשות הליכוד לא עמד מזרחי מעולם. במובן זה, הקריאה ״עכשיו תורנו״ של תנועת תור הזהב, או החיבור של משוררי ערספואטיקה עם מירי רגב, הם ביטויים ספציפיים של המאבק המזרחי, שמראים מה מטרת המאבק בעצם. איך אפשר להסביר את ההיסטוריה של פוליטיקה מזרחית לעומתית, שבה התחולל מעבר חד מהפנתרים השחורים, עם הדרישה הרדיקלית לשוויון, לאלי ישי כשר הפנים מטעם ש״ס שאמר על מבקשי המקלט: "רוב האנשים שבאים הנה הם מוסלמים שחושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן?"

הטראומה כאירוע מקנֶה משמעות ומעניק חיים משפיעה על כולם. הממד שנתניהו כאַב מתירני מוסיף בשלב הנוכחי לתיעול התשוקה לשחזר את 48' הוא העבריינות שלו. דווקא בהיותו מואשם בעבירות הוא מצליח להגיע למעמדה של האליטה המושמצת שאותה יצא להרוס. בניגוד לאולמרט ולקצב שקלונם איתם, נתניהו, אולי כמו דרעי (המורשע שישב בכלא וחזר למשרד שבו ביצע את פשעיו), יכול להמשיך הלאה. הוא עתה במעמדם של אריאל שרון או משה דיין. במובן זה, במסגרת פוליטיקת הטינה, מה שעושה את נתניהו אטרקטיבי הוא היותו עבריין. שרון ודיין היו בניה הבכורים של מדינת ישראל כי הם המציאו לעצמם את הכללים. החוקים לא נגעו להם. ממש כמו מדינת ישראל עצמה, שאין לה גבולות והיא מנהיגה זמניות נצחית בכיבוש השטחים ובדיכוי הפלסטינים החיים בהם. התובנה של רועי רוזן במאמר ״אהבה לא קלה״ על הסרט של אבי מוגרבי ״איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון״ משנת 97' (בתוך: ״דוקומנטלי: מאמרים על קולנוע דוקומנטרי ישראלי״, עורכת: מעין אמיר, עם עובד, 2007), טובה גם כאן: "שרון מגלם מצב שבו המדינה עצמה מבקשת להיות ללא גבולות ומכאן גם שללא חוק. זהו, אולי, גם הסבר מסוים לעובדה שבישראל חקירה משטרתית, הרשעות וגינויי ועדות חקירה אינם מחבלים בקריירות פוליטיות אלא להפך: יש בהם ראיה לכשירות ולהתאמה לשלטון. שרון, פורע החוק האולטימטיבי, הוא, מבחינה זו, האנשה איקונית של הכיבוש. מושא האהבה מגלם את פריעת החוק, שהיא הישראליות". אי־החוקיות של המדינה, היותה פושעת בעצמה. זוהי ההאנשה של ההיגיון העברייני שנתניהו מצליח ליצור. הוא נכנס לפנתיאון, כמו דיין על שער המגזין ״טיים״. הוא עתה פניה הטבעיות של מדינת ישראל.

שרון היה פורע החוק האולמטימטיבי. נתניהו נתפס כיורש שלו. נתניהו מבקר בצוללת שנקנתה מגרמניה (צילום: לע"מ)

לכן מצבו המשפטי של נתניהו לא מעלה את שאלת השוויון האזרחי במובן שהוא מעל החוק ואני לא. לתומכי הימין לא מפריעות כל ההנחות שכבר נעשו לנתניהו. להפך, מה שעושה אותנו ישראלים הוא ההזדהות עם המעמד הזה של להיות עבריין. לקראת בחירות 2019א׳ סיפר בריאיון אבנר הררי, "המחסל של העולם התחתון", שהוא מתכנן להקים רשת תעמולה ולגייס מצביעים לליכוד בבתי הכלא. במושגים תיאורטיים, ההזדהות עם העבריין שבשלטון מאפשרת גישה לאלימות המכוננת שיצרה את המצב הישראלי – הגירוש ב־48'. אתגור האלימות המשמרת, שהיא האלימות של החוק הישראלי, היה אמור לערער את המבנה שנקרש בשלב האלימות המכוננת, אבל ההתקפות מימין על המשטרה, על בית המשפט העליון ועל הפרקליטות לא מערערות את המצב הישראלי של כיבוש והנאה מפירות הגירוש, אלא מכוונות כפוליטיקת טינה עולצת של ״אצולת הכפית״ בשאיפתה להתחבר בעצמה לאלימות המכוננת שממנה הודרה, לטעמה.

המקדש והשואה

בתרבות שנידונה לחזרה כפייתית (כיבוש הארץ בידי יהושע ומלחמת 48', יציאת מצרים ושיבת ציון, גלות בבל וגלות ישראל), גם הרגע הזה קורא את עצמו כחזרה על סיפור תנ״כי. מעשה דוד ובת שבע בספר שמואל ב' מספר איך דוד המלך מתצפת על בת שבע שמתרחצת על גג ביתה, מזמין אותה אליו, שוכב איתה ומכניס אותה להיריון. זאת בעוד בעלה, אוריה החתי, נשלח על ידו להילחם בבני עמון. כדי להסתיר את חטאו מוסיף דוד עוולה על עוולה וגורם למותו של אוריה במלחמה, ואז נושא את בת שבע לאישה. למרות תוכחת נתן הנביא שמופיעה בתנ״ך, חז״ל אומרים "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". הפרשנות האורתודוקסית העכשווית גורסת שהעובדה שדוד המשיך להיות מלך ישראל גם לאחר שחטא ופשע, והמסורת שהמשיח יבוא מזרעו, מוכיחות שבעצם לא מדובר בפשע אלא במעידה. הרב דוד חי כהן מישיבת מרכז הרב אפילו תוקף את הקורבן אוריה החתי וקובע שמי שמוצאים את דוד אשם הם המקטרגים "שבחלקם באים ממחנה ישראל הנאמן לתורה ולמצוותיה, הם מדמים בעצמם כאילו הם נאמנים ואוהבים את מידת האמת יותר מאלה המלמדים זכות שנחשדו במשוא פנים ובכיסוי שלא בצדק על חטא כפול הכרוך בגילוי עריות ובשפיכות דמים גם יחד".

מנהיגים פשיסטים מגיעים ליד ושם במסגרת הדיל – הכרה בסיפוח תמורת הכחשת השואה. נשיא ברזיל בולסונארו בפגישה עם נתניהו בישראל (צילום: לע"מ)

כל המעשייה הזאת באה לתאר את הסיטואציה הישראלית הנוכחית, שבה הפשע הוא הוכחה לבחירה האלוהית ולבכירות המוסרית, והקורבן הוא האשם האמיתי. במובן זה, האמונה שנתניהו יבנה את המקדש ברוח האחרון בי"ח עיקרי התחייה של לח"י מ־1940, "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה", ויספח שטחים כפי שהבטיח במסע בחירות 2019א', מוכיחה שהוא אשם בפשעים שבהם הוא חשוד, אבל כל האומר שחטא אינו אלא טועה. נתניהו שזר כמה חישוקים בין מצבו המשפטי, מעמד ההבטחה האלוהית ואף הכחשת השואה. חישוק אחד מחבר את פרויקט סיפוח השטחים עם העבריינות של נתניהו. התיקים בממשלה קשורים קשר ישיר לתיקים של נתניהו במשטרה וליכולתה של הממשלה הנוכחית או העתידית למצוא דרכים לבטל או לדחות את המשפט; חישוק אחר מחבר את הסיפוח עם הכחשת השואה. מנהיגים פשיסטים – בעצמם אבות מתירנים לסוגיהם מברזיל, מהונגריה, מאוסטריה, מפולין, מהפיליפינים ועוד – באים ליד ושם בירושלים ועל הדרך אמורים להשאיר בעיר את השגרירויות של ארצותיהן. למשל, ז'איר בולסונארו, נשיא ברזיל, מתעל כאָב מתירני הן את הדיקטטורה הצבאית והן את שלטונו של נשיא ברזיל ז'טוליו ורגאס, ששיתף פעולה עם הנאצים, ובין היתר שלח כמתנה להיטלר את אשתו היהודייה של מנהיג המפלגה הקומוניסטית בברזיל לואיס קרלוס פרסטס, אולגה בנאריו, קומוניסטית גרמנייה שנרצחה ב־1942 במחנה השמדה נאצי. לא פלא שבולסונארו אמר שהנאצים היו שמאלנים.

נתניהו נהג לטעון שראשי ממשלה המואשמים בשחיתות נוטים לפתוח במשא ומתן עם הפלסטינים כדי לזכות בהגנת האליטות מצעדים משפטיים. למעשה, "אצולת הכפית" מיישמת גם את המהלך הזה בחיקוי מלא. במקרה זה נתניהו מקדם את סיפוח השטחים כדי להציל את עורו ממשפט. עפרי אילני כתב על השיח הפוליטי הישראלי שעובר לדבריו תנ״כיזציה, ״כלומר נע מהקוטב של השואה לקוטב של התנ״ך״. כדוגמה הביא אילני את נאום קהיר של אובמה שביסס את זכות הקיום של ישראל על השואה, ולעומתו נאום התשובה של נתניהו, נאום בר־אילן, שביסס את זכותה של ישראל על הארץ על סמך התנ״ך (עפרי אילני, ״מהר סיני לאושוויץ ובחזרה״, ״מוסף הארץ״).

כמו כל פוליטיקאי ציוני מהזרם המרכזי, גם נתניהו נקרע בין שיח הביטחון שמעוגן בטוטאליות של השואה (הכור בדימונה, הסכמי השלום, תהליך אוסלו, ההתנתקות, חומת ההפרדה), לבין שיח המשיחיות שמעוגן בטוטאליות של ההבטחה האלוהית לארץ הקודש (חידוש בית המקדש, ההתנחלויות בארץ האבות, סיפוח השטחים הכבושים, החלת החוק העברי). נתניהו מצא פתרון מקורי כשהאשים את הפלסטינים בתוכנית הפתרון הסופי של הנאצים. בנאום בקונגרס הציוני ב־2015, נתניהו טען שהיטלר התייעץ עם חאג' אמין אל־חוסייני, כדי לדעת מה לעשות עם היהודים, וזה אמר לו ״שרוף אותם״, כך לפי נתניהו.

נתניהו מצא פתרון מוצלח: לטעון שהפלסטינים הם שיזמו את "הפתרון הסופי". היטלר בפגישתו עם חג' אמין אלחוסייני בברלין

נתניהו מצא פתרון מוצלח: לטעון שהפלסטינים הם שיזמו את "הפתרון הסופי". היטלר בפגישתו עם חג' אמין אלחוסייני בברלין

אחרי ההתנתקות ב־2005, מסבירה חביבה פדיה, הפכה תנועת חידוש המקדש לכוח פוליטי. זה נועד להעמיד את ההבטחה האלוהית בבסיס ההיגיון הפוליטי של ישראל. עליית חמאס לשלטון והטילים מעזה היו הוכחה בעיני מי שהיה צריך הוכחה, שההבטחה האלוהית עולה בכוחה על הטיעון הביטחוני, שממילא לא מספק ביטחון. נפילתו למשכב של שרון, ראש הממשלה של ההתנתקות, הייתה הוכחה נוספת להבטחה האלוהית. המקרה המוזר שבו האתר הנאצי "דיילי סטורמר" מכריז שגם בנו של ראש ממשלת ישראל מודה כי היהודים שולטים בעולם – כל זאת בעקבות קריקטורה אנטישמית ששיתף – מהווה מעין לולאה שבה ״אצולת הכפית״ הישראלית מכופפת את טינתה כמו אורי גלר, ועתה ישראל ניצבת לצדם של הנאצים בני ימינו.

בנסיבות של קריסת המשטרים במזרח התיכון ותמיכת הנשיא דונלד טראמפ, נתניהו משוחרר מהמצע שעליו עומד הטיעון הביטחוני המסורתי – הטוטאליות של השואה. מבחינתו, השואה אינה מהווה עוד גורם המעגן את ההיגיון המדיני הישראלי. כשיש חיכוך בין שני היסודות, פוליטיקת הטינה הישראלית מובילה את האב המתירני לבכר את הטוטאליות של ההבטחה האלוהית. הפשיסטים מכחישי השואה והאוונגליסטים מקדמי המשיח הם ידידינו הטובים ביותר בתמיכתם בבניית המקדש. הפרדוקס של נתניהו הוא שאם הוא לא ימשיך לעודד הכחשת שואה, הוא עלול למצוא עצמו בכלא.

יהושע סימון הוא עורך שותף של עיתון מעין ועורך מערבון. המאמר התפרסם בדפוס בגיליון מעין 15 (קיץ 2019).

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf