מורים ומנהלים למדו לשתוק. הגיע הזמן שיכריזו עצמאות

המדינה עושה כל מאמץ להשתיק את אנשי החינוך. הבעיה שהם הפנימו את הדיכוי ומצנזרים את עצמם. זו טעות: הכוח נמצא בידיהם, הם צריכים לדעת לנצל אותו ולסרב למבנה הכוח הקיים. מנהל בי"ס קורא לשינוי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הדיון הציבורי על החינוך אצלנו מחטיא את המטרה כיוון שהוא מנציח את מיקומם של אנשי חינוך כאחרונים להביע את דעתם ולהשפיע על עתידם. כל אחד יודע מה הכי נכון לעשות, אבל את נשות ואנשי החינוך לא רואים ממטר. מערכת החינוך היא אחת ממסגרות העבודה הגדולות בחברה שמושתקות על פי חוק, עקב האיסור על חבריה להביע דעה בפומבי. המערכת דוחה את הביקורת כלפיה ומונעת דיבור כן וגלוי לא רק בענייני השעה, אלא גם בדבר האפשרות שלחינוך יהיו משמעויות מגוונות ושונות. אמנם בסקנדל האחרון, בעניין טיפולי ההמרה, ראינו התעוררות של מנהלים ומורים, ואכן השר התקפל. ובכל זאת, זה היה מתבקש וצפוי. השאלה היא מתי יקומו אנשי חינוך ויתנגדו לסדר הקיים ביומיום, כבדרך שגרה.

לא רק המדינה אחראית להשתקתם של אנשי חינוך. באופן מפתיע, המדוכאים עצמם נהיים שותפים לדיכוים, דפוס הצנזור העצמי הוטמע. למשל, פרקטיקת הוראה ידועה שלא השתנתה במשך שנות דור בבתי הספר: שיעור אחר שיעור, מורה מעביר מידע לתלמיד שיושב מאחורי שולחן במשך 50 דק', ללא התייחסות לגוף הלומד. פרקטיקה זו מוּנעת מהחשש לאבד שליטה, ומטרת המשטור היא ליצור תלמיד סתגלן ובהמשך אזרח צייתן.

הפרת הסדר צריכה לעמוד במרכז החינוך, לא קבלת ההגמוניה. ילדים בשיעור משחקי בבית ספר עין ים בחיפה (צילום: בית הספר עין ים)

הפרת הסדר צריכה לעמוד במרכז החינוך, לא קבלת ההגמוניה. ילדים בשיעור משחקי בבית ספר עין ים בחיפה (צילום: בית הספר עין ים)

השאלה היא עד כמה המדינה מעוניינת באזרח פעיל, ביקורתי ומערער על תמונת המציאות, ועד כמה אנשי חינוך מוכנים להשתחרר מהמוכתב להם. עד מתי תתנהל המערכת מולם בשיח כוחני, היררכי, סמכותני, והם בתורם ינהלו שיח כזה עם מי שעומדים מולם. כל עוד אנשי חינוך מסכימים לכך שהאישי ייבלע בשטף טרמינולוגיה מנוכרת, הם חיים במציאות מאכזבת בה אינם משתהים כדי להתבונן בעצמם, אלא מתנהגים כרובוטים, מבצעים אוטומטית משימות המונחתות מלמעלה, כאילו לא היו השחקנים הראשיים בשדה החינוך אלא ניצבים בלבד.

נוח להתגולל על המערכת, על המשרד ועל השר (אלוהים ישמור), מאשר לעשות שינוי אמיתי. קשה יותר להבין שהשינוי מתחיל באנשי החינוך עצמם, ובסופו של דבר אינו זקוק לאישור של אף אחד. לכן, לא באמת חשוב מי הוא שר החינוך ומה הוא אומר, חשוב מי יהיו ומה יעשו אנשי החינוך. דרוש לשם כך אומץ, מכיוון שצריך להילחם בכוחות הדיכוי החיצוניים, ובעיקר אלה שכבר הופנמו. כששומעים לא מעט אנשי חינוך מדברים ורואים איך הם פועלים, אפשר להבין מה זה לא להיות ריבוני ברוח ובמעשה.

התתכן חריגה במערכת החינוך? זה תלוי בנכונותם של אנשי חינוך לראות בבית הספר מקום לעצמם, הזדמנות של כל לומד לחגוג את ייחודיותו, אחרותו, שונותו. ואכן, בשטח, מתחת לרדאר, מתרחשים דברים: קבוצות ויחידים מתמודדים עם המתח הנוצר בעקבות העימות עם הסדר ההגמוני. הם אינם יכולים לפרוש ממנו, ולכן נאלצים לפעול בתוכו, ליצור מעשה חינוכי שנשען על פעולת שחרור אוטונומית. מהמתח הזה בוקעת חדשנות חינוכית רעננה, יזמות ברוכה. כל מערכת חינוך זקוקה לאלה שמנסים בכל מאודם לא ללכת יפה בתלם, לברר את מקומם מול המדינה, להתעמת עם המוכתב להם ולהתנגד לניסיונות הכפפתם.

סדרת כתבותיו של אור קשתי ב"הארץ" סוקרת שורה של בתי ספר שמערערים על הסדר הקיים. בהקדמה לסדרה הוא מציין: "אלה אבני הבסיס של מערכת החינוך: תלמידים יושבים, מורים עומדים, מנהלים מפקחים. בקצה נמצאים שר שמודיע על 'הנחיות' ומנכ"ל שמפרסם חוזרים והם יתחלפו מחר בדומים להם. המכנה המשותף לכל התפקידים האלה הוא שליטה: ככל שהיא מתערערת, ככל שמתרחב הפער שבין בית הספר למציאות שסביבו – כך גדל הדחף להכתיב מה מותר ללמוד, איך אפשר לעשות זאת ומהם מנגנוני ההערכה… הדפוס המוכר של מפקח הנוזף במנהל שנוזף במורה שנוזף בתלמיד הוא מתכון בטוח לצייתנות. כיום לא די לדבוק בקיים: יש להצדיק אותו בכל מחיר, למחוק כל אפשרות אחרת. הסדר צריך להישמר…".

בית הספר עין הים בחיפה, אותו אני מנהל, הוא דוגמה לבית ספר שהפרת הסדר הקיים וערעורו, הטלת ספק, שאילת שאלות וחשיבה ביקורתית – עומדים בבסיס התפיסה החינוכית שהוא מפתח: חינוך משחקי. למרות חשיבותו המכרעת להתפתחותם של ילדים, בתי הספר שבויים בתפישה הרווחת: בשיעור לומדים, בהפסקה משחקים. משחק נחשב בזבוז של זמן, מנוגד ללמידה. עין הים מוביל שינוי פרדיגמטי: כשמשחקים – לומדים.

דמיינו שיעור בכיתה ג: התלמידים מתכנסים בחורשה, נחלקים לקבוצות ויוצאים לקטיף חידות – משימות התלויות על העצים. התלמידים מתבקשים לאסוף קבוצות של חומרים מהטבע – אבנים, עלים, אצטרובלים – למיינם ולארגנם בכמה אופנים. לאחר מכן עליהם למצוא הבדלים בצורות הארגון, לייצג ביטויים חשבוניים ולהסיק מסקנות. המטרה: לגלות את הפעולה החשבונית "כפל" ולהבינה.

התפיסה בבתי הספר היא שבשיעור מלמדים ובהפסקה משחקים. צריך לשבור את ההנחה הזו. ילדים לומדים תוך כדי משחק (צילום: בית הספר עין ים)

התפיסה בבתי הספר היא שבשיעור מלמדים ובהפסקה משחקים. צריך לשבור את ההנחה הזו. ילדים לומדים תוך כדי משחק (צילום: בית הספר עין ים)

אפשר להכיר יבשות ואוקיינוסים באמצעות תבנית המשחק ים־יבשה המצוירת על המגרש, בשעה שקופצים פנימה והחוצה; אפשר להבין את המשמעות הלשונית של זכר ונקבה ולהכיר מילים נרדפות והפכים באמצעות תבנית השבלול המצוירת בחצר ובאמצעות תבנית הלטאה המצוירת על רצפת המסדרון ליד הכיתה; אפשר ללמוד לקרוא באמצעות "מכבסת מילים": מצרפים אותיות למילים ותולים אותן באטבים על חבל כביסה במסדרון; כשלומדים על מדידת משקל אפשר להתנדנד בנדנדות בגן המשחקים הסמוך לבית הספר ולמצוא את נקודת האיזון; אפשר לגלות את כיווני השמיים כאשר משחקים "חפש את המטמון" ברחבי בית הספר או בשדה הבור; אפשר לאיית מילים חדשות באנגלית כאשר קולעים לסל, ואפשר ליישם עקרונות מדעיים ולהכיר סביבות חיים במשחק "הישרדות "בחוף הים. תל שקמונה יכול להפוך לפוליס יוונית, והוא גם מזמן לילדים אפשרות ללמוד על ששת ימי הבריאה, או על תולדות העיר חיפה בעת שהם חושפים את שרידי התל, במעין משחק בלשות.

הסירוב לרציונל החינוך הרווח, אי־ההסכמה הגורפת לסדר העולם שהוא מכתיב – זהו המבוא לחירות. חינוך משחקי הוא הזדמנות למימושה. חינוך משחקי מעורר שאלות של זהות, שייכות והשתייכות, והן מערערות על התפיסה החינוכית ההגמונית ומציבות סדר יום חינוכי חדש: עיסוק באדם וביחסים בין לומדים כמהות העשייה החינוכית. משמעותו הרחבה של סדר זה: היכולת של הלומדים לשחק במגוון האפשרויות שמעמיד הקשר האנושי, להיות מודעים לעצמם ולעולם הרגשות המניע אותם ולרכוש כלים המאפשרים להם משחקיות בתגובותיהם ובפרשנויותיהם. שינוי זה יוצר קונפליקטים חדשים, מעצב מחדש זהויות ישנות, ואף מכונן זהויות חדשות. בעיני, בית ספר הוא אתר זהות – מקום שבו יכולים הלומדים להגדיר ולעצב את זהותם יחד עם לומדים אחרים.

על בית ספר להיות תבנית נוף יוצריו, בעבורם ולמענם, ולכן על אנשי חינוך לתבוע את הזכות להגדרה עצמית ולקחת אותה לעצמם. או אז תיפתח אפשרות לממש חינוך טוב, שעיקרו השגת חיים עשירי משמעות, חינוך כמעשה של חירות.

ברוך יעקבי הוא מנהל בית הספר עין הים בחיפה, לאחרונה יצא ספרו "לומדים לשחק – חינוך משחקי כמעשה של חירות" (רסלינג)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

מרוב גזענות, ארדן שכח שהוא עצמו קידם מקלטים לנשים ערביות

גלעד ארדן הזהיר שממשלה עם איימן עודה עלולה להביא לנו הקמת "עוד מעונות לנשים מוכות" במגזר הערבי. הוא לא זכר שוועדה שהוא עומד בראשה אישרה הצעה דומה. אבל כשההצעה באה מעודה, אין לו בעיה לזלזל בביטחון הנשים הערביות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf