newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לילה בצור באהר, בבית שבבוקר הפך לערימת אבק

שכונת ואדי אל-חומוס שבכפר צור באהר בירושלים המזרחית יושבת על שטחי A ו-B, ובתיה נבנו באישור הרשות הפלסטינית. זה לא מנע ממאות שוטרים וחיילים להרוס שם עשרות דירות, בעוד דייריהן נגררים החוצה באישון ליל. הפעילה הירושלמית סהר ורדי עשתה איתם את הלילה

מאת:

3:00 בבוקר

מתעוררים. הצבא הגיע. יוצאים, מגיעים למבנה ממנו כבר פינו את הפעילים שהיו בתוכו ובעל הבית, פצוע, עוד נמצא בפנים מחכה לאמבולנס. זה מבנה שעוד לא אוכלס. 9 קומות של דירות שתוכננו להיות העתיד של אנשים.

3:30 בבוקר

מתיישבים בסלון המשפחה בקומה השנייה של מבנה שמשקיף על רב הקומות בו מהנדסים עובדים ללא הרף לחבר חומר נפץ במקומות הנכונים כדי לפורר את המבנה. אנחנו שואלים את המשפחה מה הם רוצים לעשות אם יגיעו החיילים. "אנחנו נשארים", הם אומרים. יש שם ארבע ילדות וילד יחד עם ההורים והסבא והסבתא. הם נשארים בחדרים שלהם אחרי שהם מגישים לנו קפה. אחרי הקפה אנחנו קמות למטבח לשטוף את הכוסות ופתאום עוצרות באמצע. יש טעם לשטוף את הכוסות אם כל המטבח שסביבן יהרס עוד כמה שעות? אני עוד אופטימית. אולי, לפחות לעת עתה, לפחות להיום, הם יהרסו רק את המבנים הלא מאוכלסים. אולי, לפחות להיום, הם יהרסו עתיד של אנשים אבל לא יפנו אותם מההווה שלהם.

שטחי A ו-B. שכונת ואדי אל-חומוס, צור באהר (באדיבות פרי ג'רוזלם)

3:42 בבוקר

הצבא מסיים להוריד חתיכה מהגדר. כן. מה ששמעתם, הצבא חתך חתיכה מכובדת מהגדר שאמורה לשמור על גדר ההפרדה (שאמורה לשמור עלינו או איזה שקר שכזה), כדי לאפשר לכוחות להתאסף, לפנות ולהרוס את הבתים יותר בקלות. והם אכן מתאספים. אוטובוס אחרי אוטובוס אחרי אוטובוס מלאים בשוטרים חמושים. אנחנו סופרים תשעה אוטובוסים. בהערכה שמרנית 300 שוטרים, עם כל הג'יפים של מג"ב אפשר לעגל לפחות ל-400, אולי יותר. לפנות ולהרוס 11 מבנים.

המבנים עצמם קיבלו אישור בנייה מהרשויות הרלוונטיות – הרשות הפלסטינית (המבנים נמצאים בשטחי A ו-B) – אבל לצה"ל זה לא מספיק טוב. זה קרוב להם מדי לגדר ששומרת על הגדר. זאת שהם הרגע חתכו כדי לאפשר את ההריסה כדי לשמור על הגדר שהם הרגע חתכו כדי לאפשר את ההריסה כדי לשמור על הגדר כדי…

כמה כוחות חמושים צריך כדי להרוס 11 מבנים? שכונת ואדי אל-חומוס, צור באהר (באדיבות פרי ג'רוזלם)

5:15 בבוקר

השוטרים כבר מתקבצים בכוחות עצומים מחוץ לבית. אחת הילדות, אולי בת 5, משמיעה את How far I’ll go מהסרט מואנה. אולי איזה ניסיון להעצמה ברגע שאין לה בו שום כח. אולי סתם תזכורת שהיא ילדה בת 5.

5:21 בבוקר

דפיקות בדלת. בעל הדירה יודע מי זה, והולך ופותח את הדלת. עשרות שוטרים רעולי פנים, חמושים, באפודים וקסדות נכנסים לבית ומודיעים למשפחה שהם צריכים לצאת. "לך תמצא לי מישהו שיכול להגיד להם את זה ב… נו… ערבית", אומר מי שכנראה אחראי על הכח. אבל הוא לא מחכה. קודם כל הם גוררים החוצה את שני דיירי הבית הגברים על רקע צעקות הילדים. ואז את הנשים והילדים. ואז את הפעילים שעוד נותרו בבית. כוסות הקפה הלא שטופות נשארות מאחור.

5:40 בבוקר

בעל הבית, הסבא, יושב על מדרגות של בית סמוך אליו לקחו אותו אחרי שקרס ביציאה מביתו שלו. הוא פשוט יושב שם, על כסא פלסטיק לבן ובוהה קדימה. הוא לא יכול לראות את הבית שלו מהחצר של הבית השכן, אלא רק מסתכל קדימה ובוהה בחלל בדממה. הדמעות עומדות לו בעיניים אבל יש שם משהו עמוק הרבה יותר. חוסר אונים. עצב עמוק. איום שהפך למציאות.

תמיד בשם שקר הביטחון. בני משפחה נגררים מחוץ לביתם לקראת הריסה, שכונת ואדי אל-חומוס, צור באהר (באדיבות פרי ג'רוזלם)

6:40 בבוקר

כל הרהיטים והחפצים של המשפחה מונחים בערימה מרושלת מחוץ לבית. מזרונים הפוכים, רגלי עץ של רהיטים מבצבצות להן, ואפשר רק להניח שכמה שברים של כוסות קפה לא שטופות.

7:35 בבוקר

הזרוע הארוכה של הבולדוזר מטפסת עד מעל הקומה השנייה ויורדת על הבטון היצוק. מכרסמת בו לאט לאט עד שהוא נכנע וחתיכות בית מתחילות לנשור אחת אחת. לפני כמה שעות עוד ישבתי שם בפנים ושתיתי קפה בסלון של משפחה.

סהר ורדי, פעילה ב-פרי ג'רוזלם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf