"אפרטהייד אקלימי": הישראלים אדישים, הפלסטינים חסרי אונים

שינוי האקלים מאיים על כולם, וישראל/פלסטין צפויות להתחמם בקצב מהיר יותר מאזורים אחרים. הפלסטינים שחיים תחת הכיבוש הם הקבוצה הפגיעה ביותר להשפעות המסוכנות. אך חוסר האיזון ביחסי הכוחות הופך את המאבק המשותף בקטסטרופה לכמעט בלתי אפשרי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

יולי 2019 היה, לפי חוקרי האקלים באירופה, החודש החם ביותר שתועד אי פעם. שנה בלבד אחרי שהפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים של האו"ם פירסם את הדו"ח פורץ הדרך שלו, שמזהיר בפני האסון האקלימי הקרב, הטמפרטורות עלו לרמות חסרות תקדים במקומות כמו אלסקה ושוודיה, יערות נשרפו כליל בסיביר, קרחונים נמסו בגרינלנד, וערים שלמות בהודו נותרו ללא מים.

לנוכח הטמפרטורות העולות, ההתייחסות לקריסת האקלים ולהשפעותיה על האנושות הפכה לסוגיה מרכזית על סדר היום של ממשלות, פוליטיקאים ותנועות צדק חברתי ברחבי העולם. ישראל/פלסטין, שממוקמת גם כך באחד האזורים החמים בעולם, צפויה להתחמם בקצב אפילו מהיר יותר מאשר אזורים אחרים.

אך סקרי דעת קהל שבחנו את התייחסות הישראלים לנושא מצאו מידה רבה מאוד של אדישות למשבר הקרב, כך שכמעט לא מופעל על ממשלת ישראל לחץ ציבורי בנוגע לסוגיה. לא התבצע סקר דומה בשטחים הפלסטינים הכבושים, אבל הכיבוש המתמשך של הגדה המערבית והמצור על עזה מגדילים את סכנת האסון האקלימי עבור הפלסטינים, ולא מאפשרים לרשות הפלסטינית לעשות שום דבר בעניין.

בסוף השנה שעברה, קבוצה של חוקרים ישראלים פירסמה את התחזית המפורטת הראשונה לגבי משמעות שינויי האקלים עבור ישראל-פלסטין. התוצאות היו מבהילות: לעומת תקופת ההשוואה של 1981-2010, ב-30 השנים שיתחילו ב-2041 הטמפרטורות צפויות לעלות עד 2.5 מעלות, ורמת המשקעים צפויה לרדת בעד 40% באזורים הלא צחיחים של המדינה.

לפי אחת החוקרות, פרופ' הדס סערוני מאוניברסיטת תל אביב, החום והלחות שחווים ישראלים ופלסטינים שחיים לאורך החופים בחודשי הקיץ צפויים להחמיר. לדברי סערוני, כבר כיום יש לנו כמעט 24 שעות של עומס חום (אי הנוחות האקלימית למחיה, שדורשת מאמץ יתר בקירור הגוף) בקיץ, אך בשעות הערב והלילה העומס נוטה להיות פחות כבד. "המצב יחמיר: עומס החום ימשיך להיות כבד ביום, ולא תהיה הקלה בלילה", אומרת סערוני. וכמו כמעט כל דבר שקשור לשינוי האקלים, גם עומס החום לא יתפזר באופן שווה. מחקר שביצעה לאחרונה עיריית תל אביב-יפו צופה כי הטמפרטורות בשכונות העניות יותר בדרום העיר יהיו גבוהות עד 7 מעלות מאשר בשכונות הצפון המבוססות יותר.

אף שסערוני מגלה אופטימיות מפתיעה לגבי השפעות שינוי האקלים על גובה פני הים ("הים יעלה בכמטר אחד בלבד, אבל רק לקראת סוף המאה. בעזרת הטכנולוגיה, יש לנו זמן להסתגל"), היא וחוקרי אקלים ישראלים אחרים חוששים יותר ויותר מהמידבור הזוחל. עם טמפרטורות גבוהות יותר ופחות גשמים, המדבר – שכבר מכסה את רוב שטחה – יזחל בעקביות צפונה, אומר פרופ' מרסלו שטרנברג, אקולוג, גם הוא מאוניברסיטת תל אביב.

אך בלי מחקר נוסף, קשה מאוד לומר כיצד יתקדם המידבור ולאן יגיע. "כמה מחקרים, כולל המחקר שלי, מראים שהטריטוריה שלנו עמידה בפני שינויים בכמות המשקעים בתוך טווח השונות הטבעי", אומר שטרנברג. "אבל שינוי האקלים יביא לטמפרטורות מחוץ לטווח הזה – ופשוט אין לנו מושג מה תהיה המשמעות של זה". מה שנראה בטוח הוא שהשריפות המשתוללות שפוגעות בישראל ובשטחים יותר ויותר בשנים האחרונות ימשיכו לזרוע הרס בימי הקיץ.

פלסטינים מנסים לכבות שריפה בשדה חיטה בכפר סאלם, מזרחית לשכם. (צילום: הייתאם שתאיה/ פלאש 90)

"הרשות הפלסטינית נמצאת בפרדוקס"

פלסטין חתומה על ​אמנת המסגרת של האו"ם בדבר שינוי האקלים. אך כתוצאה של השלטון הצבאי הישראלי בגדה המערבית והמצור על רצועת עזה, לפלסטינים אין כמעט שליטה על משאבי הטבע שלהם, אין יכולת ליישם באופן מלא את האמנות שהם חתומים עליהן או לבצע פרויקטים לאומיים, ואין אפשרות לתכנן תוכניות מעשיות כדי להסתגל לקריסת האקלים.

בגדה המערבית, אספקת המים רגישה במיוחד להשפעות שינוי האקלים. לפי דו"ח מ-2013 של ארגון זכויות האדם הפלסטיני אל-חק, צריכת המים הביתית לנפש בישראל גדולה פי 4-5 לעומת הצריכה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. המתנחלים הישראלים בגדה המערבית צורכים בערך פי 6 יותר מים מהאוכלוסייה הפלסטינית שחיה באותו שטח.

כמה קהילות פלסטיניות, בעיקר אלה שחיות באזורים של הגדה המערבית שנמצאים תחת שליטה צבאית מלאה, אינן מחוברות כלל לתשתיות מים, וצריכות לעבור מרחק של כמה קילומטרים כדי לקנות מים – שהם לעתים קרובות יקרים ובאיכות מפוקפקת. בינתיים, הצבא הישראלי מקשה מאוד על השגת אישורים להקמה של מאגרי מים חדשים, ואלה שנבנים ללא אישורים נהרסים בשגרה על ידי הרשויות.

לפי אל-חק, מגזר המים בשטחים הכבושים ובישראל מתאפיין בניצול יתר א-סימטרי של משאבי המים המשותפים, במיצוי של מאגרי המים לטווח ארוך, בהידרדרות באיכות המים, וברמות ביקוש גדלות והולכות למים בשל קצב צמיחת האוכלוסייה המהיר. בינתיים, באזור נרשמת ירידה באספקת מים לנפש – עול שמוטל באופן חסר פרופורציה על גבה של האוכלוסייה הפלסטינית.

לדברי ד"ר עבד אל רחמן תמימי, מנהל קבוצת ההידרולוגיה הפלסטינית, אף שלישראל יש יכולת טכנולוגית להתאים את המגזר החקלאי שלה לשינויי האקלים, החקלאות בגדה המערבית צפויה להיעלם בתוך עשור. המצב בעזה מורכב עוד יותר בגלל המצור הישראלי, שהוביל בין השאר לניצול יתר של משאבי מים תת-קרקעיים שמרוקן את אקוויפר החוף. בשל כך, 90% מאספקת המים נהפכה בלתי ראויה לשתייה.

לטענת תמימי, "לעזה אין כל תקווה בשום תחום כל זמן שהמצב הפוליטי שם נותר בלתי פתור". הוא מאמין שבתוך חמש עד שש שנים, החקלאות, המים והכלכלה בעזה לא יוכלו להתקיים עוד. תמימי מסביר כי פתרונות כמו התפלה – שמספקים גם מים נקיים ובריאים לשתייה וגם השקיה סדירה של גידולים חקלאיים – הם מותרות שתושבי עזה פשוט אינם יכולים להרשות לעצמם: "מי ישלם שם 1.5 דולר למטר מעוקב?"

זינה אגא: "הכיבוש יוצר מצב שבו לפלסטינים אין אפשרות לפתח בפועל את היכולות להתמודד עם האיום הקרוב מאוד של שינוי האקלים"

"מים הם כבר היום משאב במחסור באזור", אומרת זינה אגא, עמיתת מדיניות במכון המחקר הפלסטיני אל-שבכה, שמתמקד בהצטלבות בין סוגיות האקלים לכיבוש הישראלי. "שינוי האקלים פשוט משמש כמכפיל איומים".

אגא אומרת כי על הנייר, הסכם שלום בין ישראל לפלסטין היה אמור לפתור את משבר המים בגדה המערבית. אך הסכמי אוסלו, סדרה של הסכמי ביניים שהיו אמורים להוביל להסכם קבוע לפני שני עשורים, רק החמירו את המשבר. התוצאה היא ש-80% ממשאבי המים בשטחים נמצאים תחת שליטה ישראלית.

ובינתיים, חיילים ישראלים משמידים באופן תדיר מערכות איסוף מים מסורתיות קטנות, שמשמשות פלסטינים באזורים של הגדה המערבית שנשארו תחת שליטה צבאית ישראלית מלאה במסגרת הסכמי אוסלו.

לדברי אגא, "מתחילים לראות מדיניות רשמית של גניבת מים ומשאבים, שנתמכת ומחוזקת על ידי אוסף של חוקים ומדיניות ורישיונות ואישורים ודיונים בבתי משפט, שמשמשים כדי לגנוב מים פלסטיניים. מצד שני יש גם סוג של גישה מעשית יותר, שבמסגרתה מופיע צה"ל, מכריז על שטח צבאי סגור וגונב  ישירות את המשאבים. זוהי המדיניות הפעילה של מדינת ישראל".

אגא אומרת כי המדיניות של ישראל בגדה המערבית מהווה "אפרטהייד אקלימי".

פלסטינים מצטיידים במים מצינורות של אונר"א במחנה הפליטים רפיח. (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"מה שקורה בפלסטין הוא דוגמה ברורה של קבוצה אתנו-דתית אחת שמקבלת עדיפות בגישה למשאבים טובים יותר מאשר קבוצה אחרת, רק על בסיס דת ואזרחות. הכיבוש יוצר מצב שבו לפלסטינים אין אפשרות לפתח בפועל את היכולות להסתגל ולהתמודד עם האיום הקרוב מאוד של שינוי האקלים", אומרת אגא.

אמנם המשרד לאיכות הסביבה ברשות הפלסטינית פירסם תוכנית הסתגלות כזאת, שקיבלה את תמיכת תוכנית הפיתוח של האו"ם, אך אגא טוענת שתוכניות כאלה הן "כמעט פארסה".

"גם אם נניח שלרשות הפלסטינית יש יכולת לתכנן 40 שנה מראש, עדיין אין לה את היכולת לחזות מה יקרה מחר. הרשות הפלסטינית נמצאת בפרדוקס: תכנון עתידי שנוגע לקרקע שאין לה כל שליטה עליה. מכל כיוון שבו נבחן את העניין, הרשות חסרת אונים".

למרות זאת, אגא מאמינה שלרשות הפלסטינית יש תפקיד ביישום של אסטרטגיות ארוכות טווח בניסיון להסתגל למציאות הקיימת, בין השאר באמצעות עימות עם ישראל בעניין מדיניות המים; קידום חקלאות בת קיימא ואגרו-אקולוגיה; והקמה מחדש של קואופרטיבים חקלאיים, שמייצגים את האינטרסים של החקלאים, ושהיו נפוצים מאוד בשטחים בשנות ה-80 של המאה שעברה.

כמה ארגונים לא ממשלתיים ואקטיביסטים בשטחים מנסים למלא את החלל הזה. אגודת טבע פלסטין, למשל, מנסה לבצע את הסקירה המקיפה הראשונה של הצמחייה והציפורים בפלסטין, כדי לנסות להבין טוב יותר את השינויים במגוון הביולוגי בגלל שינוי האקלים. המכון הפלסטיני למגוון ביולוגי וקיימות ומוזיאון הטבע הפלסטיני באוניברסיטת בית לחם מובילים תוכנית לשימור המגוון הביולוגי הייחודי של המדינה, ולחקר של סוגיות מורכבות בנושאי הרס שטחי מחיה והידרדרות סביבתית שנובעים גם משינוי האקלים וגם מהפוליטיקה של הסכסוך.

פעילים פלסטינים בגדה המערבית הקימו יוזמות סביבתיות כמו ספריות זרעי המורשת, שמשמרות מורשת ומגוון ביולוגי חקלאיים בפלסטין, וגם אגרו-אקולוגיה וחקלאות קהילתית, שנועדו לקדם ריבונות בתחום המזון לצד צמצום הנזקים הסביבתיים של החקלאות.

תשומת לב מיוחדת למוכנות צבאית

ביולי 2018, ממשלת ישראל אימצה את "התוכנית הלאומית להסתגלות לשינוי האקלים", הכוללת המלצות ל-30 תוכניות פעולה שנועדו להתמודד עם ההיבטים השונים של שינוי האקלים, ובהם מים, אנרגיה ובריאות הציבור. התוכנית מתייחסת גם לסוגיות ייחודיות לשיקולים הפוליטיים והכלכליים של ישראל, כמו תיירות מותאמת אקלים; אפשרות השימוש באנרגיה גרעינית; וכיצד שינוי האקלים ישפיע על המזרח התיכון בכללותו, כולל סוגיית הפליטים, נתיבי סחר חדשים, ומחסור במזון ובמים.

תשומת לב מיוחדת מוקדשת לסוגיות של מוכנות צבאית. התוכנית כוללת המלצות שנוגעות למוכנות החומרית והאסטרטגית של צה"ל, שנעות ממדי החיילים ומיקום הבסיסים ועד לחקר "השפעת שינוי האקלים על מדינות מוסלמיות" ויצירה של הסכמי סיוע הדדי. התוכנית, עם זאת, אינה מפרטת את מקור המימון של כל אחת מתוכניות הפעולה, ואינה מספקת הערכת עלות כללית.

שוטר מג"ב בשמירה מול חקלאים פלסטינים בקוסרה שבגדה המערבית. (צילום: נתי שוחט/ פלאש 90)

ייצור האנרגיה בישראל עדיין מבוסס כמעט כולו על דלקים מאובנים (פחם, נפט, גז טבעי). במדינות רבות בעולם, השיח בענייני אקלים התמקד בהפסקת ייצור של אנרגיה מבוססת דלקים מאובנים – תחת לחץ ציבורי כבד, ממשלות במדינות כמו גרמניה וקליפורניה הכריזו על תוכנית מעבר ל-100% אנרגיות מתחדשות עד 2050 – אבל בישראל הסוגיה אינה מעוררת עניין פוליטי. בתחילת 2018, משרד האנרגיה הישראלית הציע תוכנית למעבר מ"דלקים מזהמים" כמו פחם ונפט לשימוש בגז טבעי. התוכנית כיוונה ליעד לא שאפתני במיוחד של ייצור 17% מצורכי האנרגיה מאנרגיות מתחדשות (שמש, רוח, ביוגז) עד 2030, עם יעד ביניים של 10% עד 2020.

לדרישה לייצור של אנרגיה מ-100% אנרגיות מתחדשות יש מתנגדים אפילו בתנועה הסביבתית בישראל. בזמן שארגון מגמה ירוקה האקטיביסטי הצטרף לדרישה הזאת, החברה להגנת הטבע בישראל – הארגון הסביבתי הוותיק ביותר במדינה, מחזיקה בעמדה שחוות לייצור אנרגיות שמש ורוח מסכנות את הגיוון הסביבתי הנדיר ויקר הערך של ישראל – חוות לייצור אנרגיות שמש הורסות את שטחי המחיה של חיות יבשתיות, וחוות לייצור אנרגיות רוח הורגות ציפורים.

"אנו מעריכים שפאנלים סולריים על גגות ומשטחים אחרים יכולים לספק לפחות שליש מצורכי האנרגיה של ישראל", אומר דרור בוימל, ראש מחלקת התכנון בחברה להגנת הטבע. "השאר יצטרך להגיע ממקורות אחרים – או מגז טבעי, או ממדינות אחרות באזור שאין להן מחסור בקרקעות ושחיי הבר בהן פגיעים פחות".

טורבינות רוח ברמת הגולן. (צילום: פלאש 90)

מאבק משותף או נורמליזציה של הכיבוש?

מחקר שפירסם מרכז המחקר Pew לרגל יום כדור הארץ השנה מצא שרק 38% מהישראלים סבורים כי שינוי האקלים הוא איום מרכזי. מ-26 המדינות שהשתתפו במחקר, ישראל היתה במקום האחרון. המחקר לא כלל את הפלסטינים בשטחים הכבושים.

התנועה הסביבתית בישראל מחממת מנועים בהתאם. בעבר הקבוצות הסביבתיות נטו להתמקד בסוגיות "רכות" יותר, כמו מיחזור, כיום קריסת האקלים נמצאת בראש סדר היום שלהן, ורבים משוכנעים שרק פעולה רדיקלית תצליח למנוע את האסון.

"פעילי סביבה כבר לא נחשבים 'חמודים' כמו בעבר", אומרת יערה פרץ, ראש מחלקת מדיניות במגמה ירוקה. פרץ היתה אחת מהמארגנות המרכזיות של מצעד האקלים השנה, הגדול ביותר שהתקיים בישראל עד כה, עם כמה אלפי מפגינים במרכז תל אביב שדרשו מממשלת ישראל לנקוט בפעולה מיידית.

"הדו"ח של הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים הוציא אנשים מחוץ לאזור הנוחות שלהם", היא אומרת. "אנחנו מתעוררים לעובדה שהמצב חמור מאוד, ומה שקורה ברחבי העולם עוזר. אנשים רוצים להיות מעורבים – ועכשיו זה הזמן להיות יצירתיים".

אחת ממגמות השינוי הגדולות ביותר, לדברי פרץ, היא המעורבות הגוברת של אזרחים צעירים בישראל – גם יהודים וגם פלסטינים – שכיום מובילים את התנועה, בעזרתם של פעילי מגמה ירוקה. תלמידי תיכון, שפועלים בהשראת גרטה תונברג, הפעילה השוודית הצעירה שנהפכה אייקון של המאבק נגד שינוי האקלים, השביתו את הלימודים כמה פעמים וצעדו לכנסת, כשהם קוראים למחוקקים להתחיל להתייחס לסוגיה ברצינות. "הילדים האלה הרבה יותר חכמים מאיתנו", אומרת פרץ.

"חשבתי תמיד שהבעיות קורות מכיוון שמישהו אחר מקבל את ההחלטות", אמרה למא גנאים באירוע בגדה השמאלית בתל אביב באמצע יולי. גנאים, תושבת סח'נין שבצפון ישראל, היא אחת המארגנות של שביתות התלמידים. לדבריה, "ארגון השביתות האלה היה הזדמנות להוביל משהו. לא אעמוד מהצד ואתן למישהו אחר להחזיק בהגה בסוגיה כל כך קריטית".

קבוצות סביבתיות ותיקות כמו מגמה ירוקה והחברה להגנת הטבע אינן עוד הקול היחיד שמתייחס לאקלים בישראל. תנועת הפעולה הישירה המרד בהכחדה (Extinction Rebellion) פתחה באחרונה סניף בישראל. תנועת השמאל עומדים ביחד, שהתמקדה עד היום בעיקר במאבק בגזענות ובכיבוש ובתמיכה בזכויות עובדים, אימצה באחרונה את שינוי האקלים כסוגיה מרכזית במצע שלה.

גרטה, הצעירה השבדית שהחלה את מחאת האקלים, הפכה מודל לחיקוי גם לצעירים בישראל. ההפגנה היול מול הכנסת (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

גרטה, הצעירה השבדית שהחלה את מחאת האקלים, הפכה מודל לחיקוי גם לצעירים בישראל. (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"יש תחושה בקרב אקטיביסטים שכאשר הם עוברים מהפגנות אקלים להפגנות למען השלום, הם רואים פרצופים אחרים לגמרי", אומר עילי אברמוביץ', פעיל בעומדים ביחד. "זה פשוט לא אותם אנשים. אבל אם מסתכלים במה שקורה במקומות אחרים בעולם, רואים שרוב מפלגות השמאל שמות את האקלים בראש סדר היום שלהן".

אברמוביץ' אומר שחזון התנועה שלו מבוסס על הרעיון שכל מאבק נגד שינוי האקלים צריך להיעשות בשיתוף עם איגודי עובדים וקבוצות פלסטיניות. "אנחנו מאמינים שכאשר הסביבה נפגעת אנשים נפגעים, ומי שנמצא בסיכון הגבוה ביותר הם קבוצות האוכלוסייה העניות ביותר והמדינות העניות ביותר. המאבק שלנו חייב להיות אזורי, וכמובן שהוא חייב להיות מאבק יהודי-ערבי".

אך בזמן שפעולה משותפת של ערבים ויהודים בסוגיות שקשורות לאקלים היא טבעית בעיני פעילים אזרחי ישראל כמו גנאים ואברמוביץ', פעילים ואקדמאים פלסטינים מהגדה המערבית עומדים בפני מערכת שיקולים מסובכת הרבה יותר. אף שהם מבינים כי אי אפשר להימנע מתכנון אזורי, הם חוששים שכל דיון בשותפות עם ישראלים בענייני אקלים שאינו מתייחס לכיבוש ישמש רק לנורמליזציה של מצב פוליטי, שבו הקהילות הפלסטיניות הן פגיעות ביותר לשינוי האקלים.

אפילו בשמאל הישראלי, שילוב ידיים עם התנועה הסביבתית לא תמיד נראה כמו חיבור טבעי. "יש מי ששואלים, 'מה הקשר בין השמאל לבין התנועה הסביבתית? אתם מפריעים לנו להמשיך להיאבק בכיבוש'", אומר אברמוביץ'. "אנשים לא לגמרי מבינים את ההזדמנות שיש לנו ליצור מאבק רחב יותר תוך התמודדות עם קריסת האקלים".

פרץ אומרת כי למרות האופטימיות שלה, עדיין קשה לגרום לישראלים, אפילו לכאלה שמעורבים במאבקי צדק חברתי אחרים, לראות את שינוי האקלים כאיום מיידי. "המאבק הסביבתי נתפש כמאבק של פריווילגים, במיוחד כשרבים כל כך מאמינים שאין דבר חשוב יותר מהביטחון שלנו", היא אומרת. "קשה לדבר עם אנשים על איך הופכים את המקום הזה לטוב יותר. המנטליות הרווחת היא שאנחנו צריכים להכיר תודה שיש לנו מדינה משלנו – והשאלה אם זו מדינה טובה או צודקת, זה כבר עניין משני".

מתן קמינר הוא אתרופולוג וחבר ועד באקדמיה לשוויון. בסמה פאהום היא דוקטורנטית להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. עדו קונרד הוא עורך המשנה במגזין +972.

המאמר הופיע לראשונה באנגלית ב-972+. תרגום: יונית מוזס

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

מרוב גזענות, ארדן שכח שהוא עצמו קידם מקלטים לנשים ערביות

גלעד ארדן הזהיר שממשלה עם איימן עודה עלולה להביא לנו הקמת "עוד מעונות לנשים מוכות" במגזר הערבי. הוא לא זכר שוועדה שהוא עומד בראשה אישרה הצעה דומה. אבל כשההצעה באה מעודה, אין לו בעיה לזלזל בביטחון הנשים הערביות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf