הודו למדה מישראל לדכא את קשמיר. עכשיו תור ישראל ללמוד ממנה

הקשר בין הציונות ובין הלאומנים ההינדים הוא ארוך ימים. במשך שנים ארוכות, הודו חיקתה בקשמיר את האופן שבו ישראל דיכאה את הפלסטינים. עכשיו, עם הסיפוח הישיר של קשמיר, לישראל יש מה ללמוד מהודו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשבועות האחרונים ראינו הסלמה חדה במתחים במדינת ג'אמו וקשמיר הכבושה על ידי הודו, אחרי שראש הממשלה נארנדרה מודי ביטל את האוטונומיה רבת השנים של המדינה, יצר עימות – ודירדר את האזור לכאוס.

הודו הורתה לכל התיירים ועולי הרגל לפנות את השטח, ובה בעת שלחה עשרות אלפי חיילים חמושים וסגרה למעשה את כל רשתות התקשורת. החיילים האלה מצטרפים לכוח כיבוש המוערך במאות אלפים, במה שנחשב לאחד האזורים עם הנוכחות הצבאית הגדולה בעולם.

אבל לדיכוי של הודו כלפי הקשמירים אי אפשר להתייחס בחלל ריק. בעשורים האחרונים, הקשרים המתהדקים של הודו עם ישראל יצרו מצב שבו הדיכוי של קשמיר קשור ליחס של ישראל לפלסטינים.

ביטול הסעיפים המבטיחים ניהול עצמי בקשמיר יאפשרו להודו להרחיב את השליטה הקולוניאלית שלה באזור. חיילים הודים בפעולה בקשמיר (Tasnim News Agency/CC BY 4.0)

ביטול הסעיפים המבטיחים ניהול עצמי בקשמיר יאפשרו להודו להרחיב את השליטה הקולוניאלית שלה באזור. חיילים הודים בפעולה בקשמיר (Tasnim News Agency/CC BY 4.0)

הכיבוש ההודי של קשמיר והקמתה של ישראל ב-1948, שהביאה לגירושם של מאות אלפי פלסטינים, אירעו במרחק של חודשים ספורים זה מזה. ביולי 1949, שנתיים אחרי שהודו ופקיסטאן הכריזו על עצמאותן מהשלטון הבריטי, שתי המדינות חתמו על הסכם ליצירת קו הפסקת אש, המחלק ביניהן את אזור קשמיר. השלטון ההודי בקשמיר הוביל לעשורים של תסיסה.

אף שהנוכחות ההודית בקשמיר מעולם לא הגיעה לרמה של קולוניאליזם התיישבותי כמו במקרה של פלסטין, שם חלקים נרחבים של האוכלוסייה הקיימת גורשו והוחלפו באוכלוסייה של מתיישבים, הודו שמרה על נוכחות צבאית כבדה באזור – ופעלה כמדינת משטרה כלפי האזרחים והפוליטיקאים בקשמיר.

את שורשי הסולידריות של הקשמירים עם הפלסטינים אפשר למצוא כבר בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, כאשר תנועת השחרור הקשמירית ביקשה לחבור למאבקים אנטי-אימפריאליסטים אחרים בעולם. זו גם היתה התקופה שבה הודו קשרה לראשונה קשרים עם ישראל. אף שראש הממשלה דאז ג'וואהארלאל נהרו תמך בעניין הפלסטיני, הוא הרשה לפתוח קונסוליה ישראלית במומבאי ב-1953. הקונסוליה אספה מידע על "חוק רכוש המפונים", ששימש מודל לחוק נכסי נפקדים הישראלי – מכשיר חוקי שאפשר לישראל להפקיע אדמות השייכות לפליטים הפלסטינים.

בשלבים הסופיים של המלחמה הקרה היינו עדים לשיפור דרמטי ביחסי הודו-ישראל. ב-1992, בזמן שנראסימה ראו, איש הקונגרס הלאומי ההודי, שימש כראש ממשלה, הודו וישראל כוננו יחסים רגילים והודו פתחה שגרירות בתל אביב בינואר. שני גורמים מסבירים את ההתפתחות הזו – ושניהם קשורים לפריצת האינתיפאדה הראשונה נגד הכיבוש הישראלי, כמו גם ההתקוממות החמושה בקשמיר נגד השלטון ההודי בסוף שנות ה-80.

הגורם הראשון נבע מדעיכתה של ברית המועצות, מה שאילץ את הודו לחפש ספק חדש של נשק וטכנולוגיה צבאית. ישראל, שכלכלתה הכושלת באותם ימים חייבה אותה להיכנס לשווקים חדשים, שימשה כפרטנר אידיאלי. הקשרים התחזקו עוד יותר כאשר ארצות הברית הטילה סנקציות על מכירות נשק להודו, לאחר שזו ערכה ניסויים גרעיניים ב-1998. הסנקציות האלה גרמו לכך שהודו הפכה ללקוחה הגדולה ביותר של ישראל לנשק וטכנולוגיה צבאית – מורשת שממשיכה עד היום.

מאז שנות ה-90', הודו הפכה לאחד הלקוחות הגדולים של נשק ישראל. נתניהו וראש הממשלה מודי בביקורו בישראל (צילום: קובי גדעון . לע"מ)

מאז שנות ה-90', הודו הפכה לאחד הלקוחות הגדולים של נשק ישראל. נתניהו וראש הממשלה מודי בביקורו בישראל (צילום: קובי גדעון . לע"מ)

הסיבה השנייה היא ההיגיון הדומה בהודו ובישראל שעמד מאחורי דיכוי המחאה העממית בשטחים הכבושים וההתקוממות החמושה בקשמיר: שתי המדינות הדגישו נושאים כמו ביטחון, מלחמה בטרור והאיום מצד האסלאם הקיצוני. ב-1992 שר ההגנה דאז שאראד פאוואר הודה בקיומו של שיתוף פעולה הודי-ישראלי במלחמה בטרור – כולל חילופי מידע על מה שמוגדר 'קבוצות טרור', תיאוריות לאומיות וניסיון מבצעי. במלים אחרות: אסטרטגיות, שיטות וטקטיקות של כיבוש ושליטה. זה הוביל לשינוי עמדתה של הודו בנוגע לפלסטין, והיא חיקתה את ישראל בכך שהתעקשה שקשמיר היא עניין הודי פנימי.

בין ציונות ולאומנות הינדית

הקשרים בין הודו וישראל התהדקו עוד יותר עם עלייתה של מפלגת בהארטיה ג'נאטה, BJP, בשנות ה-90. ה-BJP, שהיום מודי מוביל אותה, דבקה באידיאולוגיה המוכרת בשם "הינדוּדְטְוָוה", או לאומנות הינדית. ההיסטוריה של הקירבה בין הלאומנים ההינדים ובין הציונות תועדה יפה על ידי פרופ' סואנטרה בוסה (Sumantra Bose) מלונדון סקול אוף אקונומיקס, שמצא ששורשיה נטועים כבר בשנות ה-20, כאשר וינאיאק דאמודאר סאווארקאר, אבי ה"הינדודטווה", תמך בהקמתה של מדינה יהודית בפלסטין. ה-BJP ולאומנים הינדים אחרים הפכו את החיקוי של הפרויקט הציוני לאובססיה ברצונם להפוך את הודו, החילונית ביסודה, למדינה אתנוקרטית הינדית.

רבות מהשאיפות וההצעות המדיניות של ה-BJP הן חיקויים של הפרקטיקות הקיימות של ישראל בפלסטין. בולטת במיוחד בהקשר הזה היא השאיפה להקים בקשמיר התנחלויות להינדים בלבד, בסגנון ישראלי, כדרך להוביל לשינויים דמוגרפיים. כך לדוגמה, ראשטריה סוואיאמדוואק דאנג (RSS), ארגון הינדי לא ממשלתי וצבאי-למחצה שה-BJP הוא חלק ממנו, חותר כבר זמן ארוך לבטל את חוקי התושבות בקשמיר, ששמרו על ההרכב הדמוגרפי שלה.

השינויים האלה מקבלים השראה באופן ברור ממודל ההתנחלויות הישראלי, כפי שביטא זאת חבר הפרלמנט מטעם ה-BJP ראווינדאר רָאיְנה, שהצהיר ב-2015 כי הודו תשתמש בצבאה כדי להגן על ההתנחלויות להינדים בלבד בג'אמו וקשמיר. סוג כזה של אבטחה והגנה ידרוש הרחבה של המערך הביטחוני, שכבר כיום מגביל את שגרת החיים של רוב הקשמירים, וישמש כתירוץ להצדקתה של עליית מדרגה ברמת השליטה והפולשנות.

מלבד המטרות המדיניות המקבילות, השיח שמשתמשים בו תומכי המשטר הנוכחי בהודו מזכיר ססמאות ישראליות ותיקות. גם ישראל וגם הודו מתיימרות להיות דמוקרטיות למופת, חרף היחס שלהן לחלקים נרחבים באוכלוסיות הנמצאות תחת שליטתן. בנוסף, גם ציונים וגם לאומנים הינדים טוענים שעצם קיומן של מדינות מוסלמיות רבות בעולם יוצר צורך במדינה הינדית ויהודית. השיח הזה ממחזר את השקר שלפיו פלסטינים ומוסלמים הודים יכולים לכאורה לחיות במקום אחר, אבל בחרו לחיות בפלסטין או בהודו רק כהתגרות ביהודים ובהינדים.

בה בעת, שלל של טקטיקות שהודו משתמשת בהן כדי לשלוט באוכלוסייה האזרחית בקשמיר דומות להפליא לאלה שישראל משתמשת בהן בפלסטין. הן כוללות "מעצרים שרירותיים, הוצאות להורג ללא משפט, היעלמויות כפויות, עוצר, עונשים קולקטיביים, מעצרים מינהליים, אונס ופגיעה מינית, דיכוי של חופש הדיבור וההתאספות, הריסות בתים וכולי", כפי שנכתב במאמר שפורסם לאחרונה.

עשורים של סולידריות

קשר הסולידריות בין הפלסטינים והקשמירים הוא עמוק, ואת מקורותיו אפשר למצוא כבר בסוף שנות ה-60, אז פרצו מהומות בקשמיר במחאה על התנהגותה של ישראל במסגד אל-אקצא, שהסתיימו בהרוגים ובהטלת עוצר. מאז אפשר לומר באופן כללי שהסולידריות של הקשמירים עם פלסטין עברה שלושה שלבים, שיש ביניהם חפיפה מסוימת.

בשלב הראשון, שתחילתו בשנות ה-60, עמדה "חזית משאל-העם הקשמירית", שהגדירה את הודו כ"מדינה אימפריאליסטית" השוללת את זכותה של קשמיר להגדרה עצמית. בכך, תנועת השחרור הקשמירית התייצבה לצד מטרות כלל-עולמיות דומות, כמו המאבק הווייטנאמי נגד ארצות הברית, המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה והמאבק הפלסטיני נגד ישראל. החוקר הקשמירי מוחמד ג'ונאיד כותב שפלסטין "הפכה למטפורה מעוררת השראה בקרב הקשמירים לתיאור מצבם שלהם, ושיקפה פחד עמוק מפני טיהור אתני, הפקעת קרקעות וארכיטקטורה הולכת ומתהדקת של כיבוש".

בשלב השני, שהחל במהלך שנות ה-80, בסיס הסולידריות לבש אופי דתי יותר. התקופה הזו הצטלבה עם הג'יהאד האפגאני נגד ברית המועצות, שהביא באופן עקיף לעלייתן של קבוצות של התנגדות אסלאמית חמושה כמו חמאס בפלסטין וחיזב אול-מוג'הידין בקשמיר. במקום ששיח הסולידריות יתבסס על שפה של אנטי-אימפריאליזם ולאומיות, הוא התאפיין ברעיונות של ג'יהאד וסולידריות אסלאמית. הנטייה הזו אפילו התחזקה במהלך שנות ה-90, עם עלייתה של ה-BJP, שהביאה להתגברות המתחים בין הקהילות ולאיום על החיים המוסלמיים בהודו.

הלאומנים ההינדים רוצים לחקות את שיטות השליטה הישראלית בגדה המערבית ולהקים התנחלויות הינדיות בקשמיר. כוח הודי מפטרל בקשמיר (Jrapczak/CC BY-SA 3.0)

הלאומנים ההינדים רוצים לחקות את שיטות השליטה הישראלית בגדה המערבית ולהקים התנחלויות הינדיות בקשמיר. כוח הודי מפטרל בקשמיר (Jrapczak/CC BY-SA 3.0)

השלב השלישי הנוכחי בסולידריות הקשמירית-פלסטינית בא כתגובה לקשרים המתפתחים בין הודו וישראל. האמירה של פלסטינים וקשמירים כי ישראל והודו הן משטרים מדכאים דומים כבר אינה מדויקת: רבים רואים בהן היום כשותפות בכיבוש. כפי שמוכיחה התגובה חוצת המגזרים בפלסטין לאירועים האחרונים, הסולידריות עם קשמיר לובשת חשיבות מעשית הולכת וגוברת.

כלי של כניעה

ביטול סעיפים 35A ו-370 בחוק ההודי סוללים את הדרך לנוכחות הודית בקשמיר, שתגדיל את הדמיון לנוכחות הציונית בפלסטין ההיסטורית, שכן היא תאפשר למדינה ההודית לשלוט באופן ישיר בקשמיר, בלי להזדקק לפרלמנט הקשמירי – שגם אותו היא ביטלה לאחרונה. יותר מכך, היא מקלה על מימוש תוכניות לשנות את ההרכב הדמוגרפי של קשמיר, בכך שתאפשר להודים מכל רחבי המדינה לרכוש נכסים ולהתיישב בקשמיר תחת חסותה של הנוכחות הצבאית ההודית – כפי שההרכב הדמוגרפי של הגדה המערבית ממשיך להשתנות על ידי בנייה של התנחלויות ליהודים בלבד.

הפרלמנט הקשמירי והפוליטיקאים המובילים בו, עומאר עבדוללה ומחבובה מופתי, שימשו כבר תקופה ארוכה כמתווכים המנהלים את ה"ילידים" בשם הכוח הכובש, ומקלים בכך על הכיבוש -באופן דומה למה שעושה הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בגדה המערבית. כפי שאדוארד סעיד התייחס בזמנו להסכמי אוסלו כ"מכשיר לכניעה פלסטינית", כך קשמירים רבים רואים את הסכם אינדירה-שייח מ-1975 כבגידה בתנועות השחרור שלהם בעבר. ההסכם איפשר לשייח עבדוללה, לשעבר מנהיג קשמירי פופולרי, להפוך לראש ממשלת ג'אמו וקשמיר בתמורה לוויתור על התביעה הקשמירית הוותיקה להגדרה עצמית.

עם השינוי חסר התקדים במעמדה המשפטי של ג'אמו וקשמיר ממדינה עם מעמד מיוחד לשטח השייך למדינה ההודית המאוחדת בלי פרלמנט משלה, השליטה הקולוניאלית ההודית על המחוז השנוי במחלוקת תחזק את אמצעי הכפייה ההודיים המייצגים את האינטרסים של הודו. זו התפתחות מכרעת, שהפלסטינים החיים באזורים שבהם הכיבוש הישראלי נעזר ברשות הפלסטינית צריכים לעקוב אחריה מקרוב.

ככל שהדברים מתקדמים, מתברר יותר ויותר כי התהליכים הקולוניאליים בקשמיר ובפלסטין נעשים תלויים זה בזה. מה שישראל עושה בפלסטין סביר שיקרה בקשמיר – ומה שהודו עושה בקשמיר סביר שיקרה בפלסטין. במאבק לפרק את האפרטהייד הישראלי ואת הקולוניאליזם ההתיישבותי שלו, חיוני לעקוב אחרי ההשלכות העולמיות שלהם. סביר מאוד שכדי להתמודד עם התהליכים האלה – שיש ביניהם תלות הדדית – יש צורך במאבק בעל פנים רבות.

עבדאללה מואסווס הוא מרצה פלסטיני למחקרי מדיה ומדע המדינה. הוא בוגר בית הספר למחקרי המזרח ואפריקה (SOAS) ואוניברסיטת אקסטר, והמחקרים שלו מתמקדים בקשרים בין המזרח התיכון ודרום אסיה. מוזמנים לעקוב אחריו בטוויטר: KarakMufti@

המאמר הופיע במקור ב-972+ . תרגם: מירון רפופורט

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

אלפים חסמו את כביש 65 במחאה על רצח צעיר מהכפר עארה

אחרי סוף שבוע רווי אירועי אלימות, מחו התושבים על אוזלת ידה של המשטרה נגד הפשע המאורגן. "אנחנו מתלוננים – והם סוגרים תיקים מחוסר ראיות", טען אחד המפגינים. ח"כ לשעבר ואאל יונס: "בכל מדינה מתוקנת ארדן ונתניהו היו מתפטרים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf