newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסירוב לעודה הוכיח: כחול לבן היא חלק מהדה-לגיטימיציה לערבים

סוללת הגנרלים והעיתונאי של כחול לבן מדקלמת כי הרשימה לא תוכל לשבת בקואליציה עם מי ש"לא מכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". אלא שהטיעון הזה לא מחזיק מים

מאת:

סוללת הגנרלים והעיתונאי של כחול לבן דחתה את ידו המושטת של איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת. בחבורה אולי הגיבו מתוך פק"ל המיועד להושטת יד של פלסטיני באשר הוא. על כגון דא נאמר: "הם לא מפספסים כל הזדמנות לפספס הזדמנות".

אנשי כחול לבן דיקלמו כי הרשימה לא תוכל לשבת בקואליציה עם מי ש"לא מכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". התירוץ הזה עולה בדרך כלל תוך תנועת אלכסון דיסהרמונית של צוואר וכתפיים, ונשלף כל אימת שעולה האפשרות של שותפות פוליטית בין יהודים לבין פלסטינים אזרחי ישראל. אבל הוא לא מחזיק מים. הנה ההסבר:

באופן טבעי, יש שני חלקים למשפט "הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי": 1. "הכרה במדינת ישראל; 2. קבלת הגדרתה כ"מדינה יהודית". לאמור: המדינה היא המסגרת, והיהודיוּת היא הייעוד של המדינה, וביניהם מתקיימים יחסי כלי ותוכן. הניסיון המגושם להלחים את שניהם לכדי מהות אחת מציב מכשול בפני עתידה של מדינת ישראל.

כל מי שישאל ולא יאטום את אזניו מלשמוע את התשובה, יֵדע כי האזרחים הערבים ומנהיגיהם אינם מערערים כלל על החלק הראשון – על עצם קיומה של מדינת ישראל. חברי הכנסת הערבים, וגם חברי הכנסת החרדים, לא מוותרים על השתתפות בפעולה המדינתית יום יום. הערבים – מחמת אי הכללתם בתוכן היהודי של המדינה. החרדים – מסיבות הלכתיות והיסטוריות. אלה ואלה מוצאים את הפתרונות המתאימים כדי להשתתף בסופו של דבר במשחק הפוליטי בישראל.

איימן עודה בהשבעת הכנסת העשרים (צילום: עמוד הכנסת)

כל חברי הכנסת הערבים לדורותיהם נשבעו אמונים לכנסת ולמדינה. איימן עודה בהשבעת הכנסת העשרים (צילום: עמוד הכנסת)

החרדים מצליחים, למרות הגבלות אמונתם, ליהנות מעוגת המשאבים; והערבים הרבה פחות. אבל אלה ואלה לא מוותרים על הזכות להשתתף בפוליטיקה; אלה ואלה מקבלים עול מלכות ונשבעים אמונים למדינת ישראל כדי לשרת את בוחריהם במוסדותיה. אלה ואלה דברי אלוהים חיים.

כל חברי הכנסת הערבים לדורותיהם נשבעו אמונים לכנסת ולמדינה. כל ילד בגן יבין זאת, וגם הקוקפיט של כחול לבן יודע את זה. אז למה הם אומרים ש"הח"כים הערבים לא מכירים במדינת ישראל"? הם אומרים את זה כחלק ממסע דה-לגיטימציה שהימין עורך לח"כים הערבים ולבוחריהם,  מזה שני עשורים. הם פשוט חלק מהקמפיין הזה.

מלחמת תודעה הרסנית

בעוד על המסגרת המדינתית אין ערעור, על התוכן – "מדינתו של העם היהודי" – יש דיון וגם ויכוח. במשטר דמוקרטי איתן, המקום לקיים את הוויכוח הזה הוא בכנסת ובציבור. דה-לגיטימציה של הדיון הזה הוא-הוא ערעור יסודות המשטר הדמוקרטי.

הדה-לגיטימציה של הימין לאזרחים הערבים היא החלק המרושע במיוחד של "ייהוד הארץ". זו מלחמת תודעה שהחלה בשנות ה-80 של המאה הקודמת, אחרי שנרגע הגל הראשון של כיבוש הארץ, עם מאיר כהנא ורחבעם זאבי. היא נשענת על אתוס תנ"כי עתיק, ואינה מכירה כלל במושגי האזרחות המודרניים.

ודוק: מרוב אהבת המולדת, מלחמת תודעה היא אולי ההרסנית מבין שאר סוגי המלחמה, כי אין לה הפסקות אש ושביתות נשק ולא הסכמי שלום בסופה. זו מלחמת חורמה במובן המילולי שלה, כי המושגים והתפיסות שהיא מקבעת נועדו להישאר במוחות בני האדם לעולם.

הסם שנוצר במלחמה הזאת חילחל אל מי התהום של הפוליטיקה בישראל והרעיל את בארות התודעה שרוב רובו של הציבור שותה מהם, גם כחול לבן. בהשפעתו ההרסנית, אפילו יתייבשו הגנרלים במעלה ההר שאותו רצו לכבוש, ולא יקבלו ספל אחד מן המים הטובים של האזרחות שעודה מושיט להם.

בניגוד לקמפיין של נתניהו, מצע החינוך של כחול לבן משקף עמדה שמרנית וימנית. הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

הורעלו ממי התהום של הדה-לגיטימציה של הערבים. הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

וחברי הכנסת הערבים, שמצננים את ההתלהבות של מנהיגם איימן עודה בטענה כי "אין על מה לדבר" – האם גם הם שתו מן המים המזוהמים האלה? או שהמסילות שהם נוסעים עליהן כבר עשרות בשנים מסיעות אותן קדימה באותו המסלול מכוח ההרגל? יש לקוות שמנהיגותו של עודה תצליח לסלול להם מסילות חדשות, שצוטטו מפיו בראיון ההיסטורי ל"ידיעות אחרונות": "מפוליטיקה של מחאה לפוליטיקה של השפעה".

למעשה, עודה מציע מסילות חדשות לכל האזרחים בישראל – יהודים וערבים גם יחד. וכדברי אמיר פאח'ורי במאמרו ב"שיחה מקומית", יש בכך רגע מכונן בהיסטוריה הפוליטית של הארץ המסוכסכת הזו. מן הצד היהודי, המסע שלפנינו ארוך במיוחד וכולל שינוי פנימי עמוק, שעיקרו שינוי מעמיק ברוח הציונות ובפרקטיקה שלה. על כך בעיון נפרד.

שולי דיכטר הוא מחבר הספר "מבעד לכוונות הטובות" ושימש כמנכ"ל עמותת יד ביד לחינוך דו-לשוני בשנים 2011-2018

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf