newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מוקדם להספיד את השמאל המעמדי, אבל כדאי להתחיל לבנות אותו

אחרי הבחירות האחרונות היו מי שטענו כי הניסיון להקים שמאל מסוג חדש שמתמקד בגישה מעמדית נכשל. אך הניסיון של צרפת וספרד מלמד שבהחלט יש לפרויקט שמאלי-עממי שמתפתח באופן אורגני מלמטה קהל - רק שזרם כזה לא קיים עדיין בפוליטיקה הישראלית

מאת:

בבחירות האחרונות לכנסת נקלעו חלקים נרחבים מהשמאל למבוי סתום. הן מרצ (שצירפה פורשים ממפלגת העבודה ואת אהוד ברק, ומיתגה עצמה מחדש בתור "המחנה הדמוקרטי") והן מפלגת העבודה (שהתחברה אל מפלגת גשר של אורלי לוי-אבקסיס) לא השיגו את פריצת הדרך המבוקשת – והשיגו רק 5 ו-6 מנדטים בהתאמה.

לנוכח תוצאות אלה, קבע עפרי אילני ב"הארץ" כי "הבחירות האחרונות היו ניסוי בהקמתו של שמאל מסוג חדש. כישלון הניסוי מחייב מסקנות דחופות". לשיטתו, הטענה כי "יש שמאל אחר" עמדה למבחן, בדמות רשימת העבודה-גשר. אי-הצלחתה של הרשימה מחייבת את השמאל הנוקט בגישה מעמדית "לבחון את הנחותיו. בכלל לא בטוח שבנקודה הנוכחית, למסר של השמאל החברתי יש קהל משמעותי".

עמדה קרובה ביטא גם יובל אילון, שכתב ב"שיחה מקומית" כי שמאל ישראלי המציע להתבסס על אינטרסים מעמדיים שוגה ב"אשליות מנותקות".

אילני מציע לשמאל "להביט נכוחה אל המציאות במאה ה-21, ולזהות את הכוחות ואת האינטרסים הפוליטיים הממשיים שקיימים בזמן הזה". מי הם הכוחות האלה ומה הם האינטרסים האלה? על כך אין הוא מרחיב את הדיבור. הבא נרים, לפיכך, את הכפפה, ונבחן את היכולת של השמאל הסוציאליסטי לנהל פוליטיקה במאה ה-21 – ולא רק בישראל.

כשאנו מדברים כיום על שמאל סוציאליסטי במאה ה-21, הכוונה אינה רק למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות המסורתיות. מפלגות מרכז-שמאל ישנות אלה – אשר אימצו במרוצת השנים את ההיגיון הניאו-ליברלי – קרסו ברובן בעקבות המשבר הכלכלי העולמי ב-2008.

הסוציאל-דמוקרטים היוונים (PASOK) ירדו מ-44% ל-8% בתוך עשור; הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים (SPD) קיבלו בבחירות האחרונות את התוצאה הגרועה ביותר שלהם מזה 85 שנה; והמועמד של המפלגה המקבילה בצרפת (PS) קיבל בבחירות לנשיאות לפני שנתיים רק 6% מהקולות והגיע למקום החמישי – התוצאה הגרועה בתולדות המפלגה. ברור כי מרצ והעבודה שייכות למשפחה זו של מפלגות.

לבעוט בממסד משמאל

המקרה הצרפתי מספק דוגמה מאלפת לסוג השמאל האחר שיש ללמוד ממנו: מול הפופוליזם הימני המסוכן של מארין לה פן, שונאת המהגרים והמוסלמים, התגבשה תשובה בדמות הפופוליזם השמאלי של ז'אן-לוק מלנשון, שהקים את תנועת "צרפת הבלתי-כנועה" (La France Insoumise). מלנשון הגיע למקום השלישי בבחירות לנשיאות, והיה מרחק 1.32% בלבד מהקולות מלדחוק את לה פן ולעלות במקומה לסיבוב השני מול עמנואל מקרון.

ז'אן לוק מלנשון, בעצרת של "צרפת לא-כנועה" במהלך הקמפיין לנשיאות 2017 (צילום: Tiraden, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

פופולרי בקרב מובטלים וצעירים. ז'אן לוק מלנשון, בעצרת של "צרפת לא-כנועה" במהלך הקמפיין לנשיאות 2017 (צילום: Tiraden, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

מעניין לנתח את הבסיס החברתי של השמאל העממי החדש בצרפת. "שמאל אמיתי אמור לייצג את האינטרסים של העניים ושל מעמד העובדים", כותב אילני. ובכן, ניתוח סוציולוגי של התוצאות בצרפת מעלה שמלנשון היה המועמד הכי פופולרי בקרב מובטלים (31% תמיכה, כשבמקום השני לה-פן עם 26%), הכי פופולרי בקרב צעירים בגילי 18-24 (30% תמיכה, כשבמקום השני לה-פן עם 21%), השני הכי פופולרי בקרב משקי הבית שהכנסתם נמוכה (25% תמיכה, כשבמקום הראשון לה-פן עם 32%), והשני הכי פופולרי בקרב עובדי צווארון כחול (24% תמיכה, כשבמקום הראשון לה-פן עם 37%).

בשכנתה מדרום של צרפת, ספרד, צמחה מפלגת פודמוס, בהנהגת פבלו איגלסיאס, מתוך המחאה החברתית ב-2011. כמו מלנשון, גם פודמוס נהנית מתמיכתם של צעירים ומובטלים, ובבחירות הראשונות שבהן השתתפה היא זכתה בחמישית מהקולות. רבים ממצביעיה נמנים עם השכבות החברתיות הנמוכות, שוויתרו בעבר על הצבעה בבחירות בגלל חוסר אמון עמוק בשיטה.

מלנשון ואיגלסיאס, ותנועות השמאל העממיות שאותן הם מנהיגים, ממחישות יפה את האופן שבו התיאורטיקנית הבלגית שנטל מוף מציעה להתמודד עם צמיחת הפופוליזם הימני (ז'איר בולסונארו בברזיל, ויקטור אורבן בהונגריה, ועוד). פרויקט שמאלי עממי, לדבריה, לא צריך להתקשט בנוצות של מכובדות וממלכתיות, אלא לייצר אפשרות לבעוט בממסד הניאו-ליברלי משמאל, במקום רק מימין.

מושגים חדשים לעם ולאליטה

הפופוליסטים-הימנים מלהקים את עצמם בתור מי שלכאורה מגינים על העם, אולם במקום להפנות את האצבע המאשימה כלפי מעלה, אל בעלי ההון, התאגידים והבנקים, הם מפנים אותה כלפי מטה – אל המהגרים, הפליטים, והמיעוטים.

בדומה לפופוליסטים הימנים, גם שמאל עממי יעמיד עצמו בתור מגן האינטרסים של העם מול האינטרסים של האליטה, אולם התוכן שיש לצקת בקטגוריות אלה שונה: המושג "עם" לא במובן האתנו-לאומני, אלא בתור רוב מי שחיים בחברה, שיש להם אינטרס בשינוי מהיסוד שלה, והמושג "אליטה" לא במובן התרבותי, אלא בתור המיעוט הקטן שמתעשר ומרוויח מהמצב הקיים, שיש לו אינטרס בשימור שלו.

בישראל, בשונה מבספרד ובצרפת (ובשונה גם מההתפתחויות המעניינות בשמאל הסוציאליסטי בארה"ב, דוגמת התנועה שסחפה לקונגרס את אלכסנדריה אוקסיו-קורטז), אין כיום פרויקט שמאלי-עממי שהתפתח באופן אורגני, מלמטה ולמשך זמן, עד שהעמיד את עצמו לבסוף במבחן של בחירות. משום כך, הקביעה של אילני כי בבחירות האחרונות "נעשה ניסיון רציני להתגבר על האנומליה של השמאל הישראלי" אינה משכנעת. אף מפלגה, מוצלחת ככל שתהיה, לא יכולה בקמפיין בחירות של 70 יום לשנות מציאות של 70 שנה. אין תחליף לעבודת עומק מתמשכת, משמעותית, ורצינית – וכזאת עדיין לא נעשתה.

איני מבקש ללמד סניגוריה על רשימת העבודה-גשר. אמנם מצעה הכלכלי-חברתי כלל דרישות פרוגרסיביות מובהקות, אולם היא דילגה מעל שאלת השלום הישראלי-פלסטיני וסיום הכיבוש, והיא לא היתה, וגם לא טענה להיות, רשימה יהודית-ערבית. משום כך, דעתי האישית היא שגדול המרחק בינה לבין סוג השמאל האחר שצריך לקום כאן.

ראשי העבודה-גשר, עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס, בתל אביב ב-15 בספטמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

דילגו מעל שאלת השלום וסיום הכיבוש. ראשי העבודה-גשר, עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס, בתל אביב ב-15 בספטמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

זרם כזה עדיין לא קיים כיום בפוליטיקה הישראלית, ונחוץ לבנות אותו – שמאל עממי, יהודי-ערבי, סוציאליסטי ושוחר-שלום; כזה שנוכח הן בערים הגדולות והן בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות; כזה שמדבר בעברית ובערבית; ומול האליטה של ההון וההתנחלויות שמדרדרת את כולנו לאסון – מארגן למאבק את העם.

אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת עומדים ביחד نقف معًا

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf