הבחירות בפורטוגל: התקווה של השמאל חיה, בועטת ומצליחה
הפורטוגלים הביעו ביום ראשון שביעות רצון משיתוף הפעולה הנדיר בין מפלגה סוציאליסטית מסורתית למפלגות שמאל רדיקלי. אם גם הפעם יצליחו הצדדים להתגבר על התהום הפעורה ביניהם, תוכל פורטוגל לא רק להראות שיש חלופה לצנע, אלא גם להציע אלטרנטיבה אחרת של ממש
בימים שבהם מצבן של התנועות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה אינו מבשר טובות, ניתן למצוא בכל זאת נקודת אור ותקווה לעתיד דווקא בפורטוגל. ואולי גם ניתן לשאוב ממנה השראה ליישום מוצלח של מדיניות כלכלית שמאלית מרחיבה אל מול לחצי הצנע הניאוליברליים. הפורטוגלים עצמם הביעו את תמיכתם ואישורם למדיניות הזאת ול"קואליציית ההתנגדות לצנע" שמיישמת אותה בבחירות שהתקיימו ביום ראשון במדינה.
פורטוגל היתה מהמדינות שנקלעו למשבר חוב בעקבות המשבר הפיננסי של 2008, וב-2011 נטלה הלוואת חילוץ בהיקף של 78 מיליארד יורו מה"טרויקה" (הנציבות האירופית, הבנק המרכזי האירופי וקרן המטבע הבינלאומית), ונכנסה ל"תוכנית" שכללה צעדי צנע קשים. "קואליציית ההתנגדות לצנע" עלתה לשלטון בפורטוגל בבחירות שהתקיימו בסוף 2015, והיא מיישמת מאז 2016 צעדים סוציאל דמוקרטיים – חרף התנגדות מצד האיחוד האירופי ואיומים בהורדת דירוג האשראי של המדינה.
"ומה עם העתיד שלי?" – מפגינה נגד צעדי הצנע בליסבון (צילום: Pedro Ribeiro Simões)
את הקואליציה מובילה המפלגה הסוציאליסטית (שמאל-מרכז) הפורטוגלית, שבראשה עומד ראש הממשלה אנטוניו קושטה. היא כוללת שתי שותפות רדיקליות יותר – מפלגת CDU, שהיא ברית בין הירוקים למפלגה הקומוניסטית הוותיקה של פורטוגל; וה"בלוק השמאלי", מפלגת השמאל הרדיקלי הצעירה יותר, שקמה ב-1998.
הקואליציה הזאת הובילה שורה של צעדים שביטלה את מרבית צעדי הצנע שנכפו על פורטוגל. בראש ובראשונה, בוטלו הקיצוצים בפנסיות ובמשכורות במגזר הציבורי. כמו כן, העלתה הקואליציה את שכר המינימום ועצרה שורה של הפרטות.
כל זה נעשה תוך שמירה על צמיחה שנתית של 1.5% עד 3% מאז 2015. שיעור האבטלה, שזינק לכמעט 18% תחת משטר הצנע ב-2014, ירד באוגוסט 2019 ל-6.2%, בין השאר הודות לגידול בהגירה לפורטוגל ממדינות כמו ברזיל וטורקיה ולהפיכת המדינה ליעד תיירותי בולט. הכלכלה הפורטוגלית מפגינה יציבות רבה יותר מכמעט כל המדינות שנפגעו מהמשבר ב-2008, ולכן משכה גם משקיעים רבים מחו"ל.
למרות העלאת השכר וביטול ההפרטות, נמנעה ממשלת הקואליציה מהעלאת מסים, ומימנה את המדיניות הזאת באמצעות הגדלת הגירעון מעל הגבולות שהתיר האיחוד האירופי – ובכך עוררה את זעמו. אך לאחר שההרחבה התניעה את הצמיחה, הגירעון הממשלתי של פורטוגל התכווץ בחזרה מאז 2017, והיא צפויה לסגור את השנה עם גירעון קרוב לאפס (כ-0.2%).
אף שבתחילת דרכה היתה הקואליציה הזאת דחויה בבריסל, עם ההצלחה הכלכלית נהפכה פורטוגל לסיפור הצלחה אירופי, ואנשי האוצר שלה נהיו בני בית במוסדות האיחוד. שר האוצר הפורטוגלי, מריו סנטנו, אף נבחר לעמוד בראש היורוגרופ (קבוצת שרי האוצר של גוש היורו) ב-2018. ההצלחה הפורטוגלית סיפקה גם את התקווה שלה הזדקק השמאל האירופי נואשות, בעיקר לנוכח הכישלון היווני בהתנגדות לצנע במחצית הראשונה של 2015.
בעקבות ההצלחה, נהיה בן בית במוסדות האיחוד. ראש ממשלת פורטוגל, אנטוניו קושטה (במרכז), בפגישה במועצה האירופית בבריסל, ב-2017 (צילום: המועצה האירופית)
"העם הפורטוגלי מרוצה מהסידור שלנו"
בבחירות שנערכו ביום ראשון בפורטוגל אוששו האזרחים, כאמור, את תמיכתם בממשלת הקואליציה. השמאל הגדיל את כוחו ב-15 מושבים בפרלמנט לעומת הבחירות הקודמות. המפלגה הסוציאליסטית זכתה ב-106 מושבים (מתוך 230, ובסך הכל 37% מהקולות), 20 יותר מאשר בבחירות ב-2015 ומרחק נגיעה מ-116 המושבים הדרושים עבור רוב בפרלמנט. הבלוק השמאלי שמר על כוחו (19 מושבים), והמפלגה הקומוניסטית איבדה 5 מושבים וירדה ל-12.
לעומת זאת, שתי מפלגות הימין הבולטות במדינה – המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת העם-הנוצרים הדמוקרטים – איבדו יחד כ-25 מושבים לעומת הבחירות הקודמות. מפלגת הימין הקיצוני "מספיק!", הגרסה הפורטוגלית לגל הימין הקיצוני הפופוליסטי ששוטף את המערב, זכתה במושב אחד בלבד. במושב אחד זכתה גם מפלגת Livre, שמסונפת כיום לתנועת השמאל הפאן-אירופית DIEM25 שמוביל שר האוצר היווני לשעבר יאניס וארופקיס (שבעצמו הכניס 9 חברים לפרלמנט בבחירות שהתקיימו ביוון ביולי, אך לא זכה להצלחה במדינות אחרות ברחבי האיחוד בבחירות לפרלמנט האירופי שהתקיימו במאי השנה).
הפתעת הבחירות היתה מפלגת PAN – אדם-חיות-טבע, שזכתה לחמישה מושבים. הצלחתה משקפת במידה רבה את התחזקותן של תנועות ירוקות בכל רחבי אירופה בתקופה האחרונה, על רקע משבר האקלים. הירוקים בפורטוגל הם שותפים ותיקים של המפלגה הקומוניסטית, ולכן PAN הליברלית מהווה אלטרנטיבה עבור ירוקים ותומכי זכויות בעלי חיים שחוששים מהרדיקליות של הקומוניסטים. קושטה הכריז לפני הבחירות ואחריהן שהוא רואה ב-PAN שותפה פוטנציאלית לקואליציה.
המפלגה הסוציאליסטית סימנה מטרה להשיג רוב מוחלט לבדה בבחירות. לפני הבחירות רמז קושטה כי יעדיף למשול בממשלת מיעוט של הסוציאליסטים לבדם מאשר להמשיך בקואליציה עם השמאל הרדיקלי. הקואליציה הזאת זכתה בפורטוגל לכינוי "Geringonça", כלומר פתרון מסורבל ומאולתר – כינוי ששיקף בהתחלה לעג מצד יריביה, אך בהמשך אומץ ככינוי חיבה.
עם זאת, תוצאות הבחירות הבהירו לקושטה שאפילו אם יצרף את PAN לקואליציה, הוא ימשיך להזדקק לשותפותיו הרדיקליות. בראיון אחרי הבחירות הוא אמר כי "נראה שהעם הפורטוגלי מרוצה מהסידור שלנו, ונראה אם נוכל להמשיך בו".
כוח משמעותי בפוליטיקה הפורטוגלית
המשא ומתן הקואליציוני כבר התחיל, אך כדי להבין את האתגר שעומד בדרך להמשך השותפות – שלפחות לפי הפורטוגלים עבדה כל כך טוב בשנים האחרונות – יש להבין איך היא נוצרה מלכתחילה.
קואליציית ההתנגדות לצנע קמה בסוף 2015 כמעט כנגד כל הסיכויים. לא רק שממשלות קואליציה אינן נהוגות בפורטוגל, אלא שתהום פעורה בין המפלגה הסוציאליסטית לשתי חברות הקואליציה הרדיקליות והקטנות יותר.
"בלוק השמאל" בהפגנה נגד הצנע בליסבון, ב-2014 (צילום: Pedro Ribeiro Simões)
כאן טמון אחד המאפיינים החשובים, שהפכו את המקרה הפורטוגלי למעורר תקווה כל כך עבור סוציאליסטים רבים ברחבי העולם: מדובר בשיתוף פעולה נדיר למדי בין שמאל-מרכז מסורתי לשמאל הרדיקלי באמת במדינה, למען מטרות משותפות של מאבק בצנע וקידום מהלכים כלכליים שמאליים אמיתיים. למעשה, ניסיון כזה בדיוק נכשל ממש לאחרונה מעבר לגבול בספרד, שהולכת בנובמבר לבחירות בפעם הרביעית בארבע שנים.
יש להדגיש שלא מדובר בקואליציה כפי שאנחנו מכירים בישראל. לבלוק השמאלי ול-CDU אין שרים בממשלה. הן תומכות בממשלה ברוב ההצבעות – ובמיוחד בהצבעות אמון ובהצבעות על התקציב – בתמורה לצעדים שתומכים באג'נדה שלהן. וגם ההסכם הזה לא תמיד מחזיק: בחלק מההצבעות הצביעו שתי המפלגות נגד מהלכי הממשלה.
גם הבלוק השמאלי וגם ה-CDU הן גלגולים של השמאל הרדיקלי הישן של פורטוגל, שמעולם לא היה קרוב לשמאל-מרכז המסורתי. בעוד שה-CDU הוא איחוד בין המפלגה הקומוניסטית הוותיקה לירוקים, הבלוק השמאלי מאגד בתוכו קבוצות שמאל רדיקלי שהמפלגה הקומוניסטית השאירה מאחור לאורך השנים, ובהן קבוצות טרוצקיסטיות ופורשים שונים מהמפלגה. שתי המפלגות חולקות קו שמאלי בלתי מתפשר והתנגדות לאיחוד האירופי – הרחק מהקו המפוייס והפרו-אירופי ההיסטורי של המפלגה הסוציאליסטית.
שתי המפלגות מקבלות ביחד בין 15%-20% מהקולות בפורטוגל מאז 2005. בבחירות ביום ראשון הן קיבלו ביחד 16%. זהו כוח שמאלי רדיקלי כמעט חסר מתחרים באירופה. למפלגה הקומוניסטית היתה נוכחות היסטורית משמעותית בפוליטיקה הפורטוגלית, והיא הגיעה לכמעט 20% מהקולות בשנות ה-70 וה-80. חשוב מכך, היא היתה מעורבת עמוקות במאבק נגד הקולוניאליזם הפורטוגלי ונגד משטר ה"מדינה החדשה" הדיקטטורי של אנטוניו סלאזר, ששלט במדינה מ-1933 עד להפלתו במהפכת הציפורנים ב-1974.
יחד עם קבוצות שמאליות אחרות, המפלגה הקומוניסטית היוותה את ההתנגדות העקבית ביותר לדיקטטורה, ואת המהפכה שהפילה אותה לבסוף הובילו קצינים צעירים, רובם בעלי השקפה שמאלית רדיקלית. בולט מכולם היה אולי אלברו קונהאל, שעמד בראש המפלגה הקומוניסטית מ-1961 במשך כ-30 שנה, והיה ממובילי ההתנגדות העזה ביותר למשטרו של סלאזר. מורשת התנועה למען הדמוקרטיה בהובלת השמאל היא אולי הסיבה המרכזית לכוחו הרב יחסית של השמאל הרדיקלי במדינה.
כמה רחוק שמאלה אפשר ללכת?
בשלהי הקדנציה של קואליציית ההתנגדות לצנע התחילו להישמע קולות בשמאל הפורטוגלי שמטילים ספק במחויבותה של הממשלה להתנגדות אמיתית לצנע, ויש אפילו מי שמכנים אותה "ממשלת צנע-לייט".
המבקרים מצביעים על כך שבכמה תחומים – בעיקר תשתיות, בריאות וחינוך – ההוצאה הציבורית נותרה מהנמוכות באירופה ואפילו הצטמצמה מעט תחת ממשלתו של קושטה, והמחויבות החדשה לגירעון נמוך מטילה ספק רב על הכוונה לשנות את המצב הזה.
בנוסף, יש מי שמותחים ביקורת על הפריחה התיירותית, וטוענים כי היא פוגעת בפורטוגלים רבים. זאת, מכיוון שלמרות צמצום האבטלה, כמה אזורים – ובעיקר מרכזי ערים – נהפכו לגיהנום של משכורות נמוכות ומחירי שכירות מאמירים שמסייעים רק לרוכשי נדל"ן מחוץ למדינה.
יש מי שטוענים כי הפריחה התיירותית פוגעת בפורטוגלים. ליסבון (צילום: יונית מוזס)
חמור מכל עבור השמאל, ממשלת קושטה עשתה מעט מאוד כדי לבטל את הרפורמה בשוק העבודה מ-2012, שכללה מתקפה על מגוון סוגים של זכויות עובדים – מחופשות עד זכויות התאגדות וייצוג. אבל גם מבקריה החריפים ביותר של הממשלה בפורטוגל אינם מכחישים את החשיבות של הנראטיב שמבססת הצלחתה – ניפוץ האשליה שלפיה אין כל אלטרנטיבה לצנע.
לא ברור עדיין כיצד הבלוק השמאלי וה-CDU יתייחסו לפערים הישנים והחדשים בינם לבין המפלגה הסוציאליסטית במשא ומתן הקואליציוני הנוכחי. בבלוק השמאלי יש כבר מי שמתארים בצער את המפלגה כשבויה של המפלגה הסוציאליסטית, וקוראים לחזור לרדיקליות ולבנייה מחודשת מלמטה של המפלגה.
עם זאת, קשה להאמין שמפלגות השמאל הרדיקלי יפנו עורף לקואליציה, כמו פודמוס בספרד, ויסתכנו בעלייתה של ממשלת ימין שיכולה לבטל את כל הישגיה – במיוחד לנוכח הופעתה של תנועת "מספיק!" והחשש מפני התחזקותה. השאלה היא כמה רחוק הן יכולות ללכת בניסיון לגרור את המפלגה הסוציאליסטית שמאלה איתן, בייחוד לנוכח העובדה שהפעם היא זקוקה רק לשותפה אחת מהשמאל הרדיקלי כדי להשיג רוב, ולא לשתיהן.
פורטוגל היא כנראה ההצלחה המשמעותית ביותר של השמאל האירופי מאז המשבר הכלכלי בתחילת העשור, ודאי מחוץ לסקנדינביה. בניגוד למצב בכמעט כל מדינה אחרת בעולם המערבי כיום, בפורטוגל מחנה השמאל מחזיק בהגה באופן בלעדי. אם יבחר להתמכר לחיבוק של האיחוד האירופי, פורטוגל יכולה לחזור לקיפאון וצנע. אבל אם יצליח השמאל להצעיד את המדינה להמשך המדיניות המרחיבה והסוציאליסטית, תוכל פורטוגל להפוך לא רק לדוגמה לכך שצנע אינו האופציה היחידה, אלא להציע אלטרנטיבה אחרת של ממש.
מעין גלילי הוא מפעיל הדף סוציאל דמוקרטיה מהעולם
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
