פלסטינים מישראל מילאו את רמאללה ביום כיפור: "כאן מכבדים אותנו"

בימי ה"עוצר" של החג נוהרים פלסטינים ישראלים רבים אל בתי המלון בבית לחם, בשכם, ביריחו וברמאללה. הם מבקרים בקבר ערפאת, קונים בשווקים ומבלים במסעדות ובברים. "בטבריה או בים המלח המחירים בשמים, ויותר חשוב – לא נזכה לכזה יחס וקבלת פנים יפה"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עבור יהודים חילונים רבים, יום כיפור הוא יום מנוחה ושקט. עבור דתיים זהו יום תפילות. אבל עבור הפלסטינים בישראל זהו יום העוצר, המצור והכלא, שמלווה בתחושת מחנק גדולה. לא מדובר רק בהגבלת חופש התנועה, אלא גם בחופש להיות מיעוט שחי במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית ודמוקרטית. לכן, פלסטינים רבים החליטו לברוח מה"עוצר" הזה של יום כיפור לגדה המערבית. וגם אני ביניהם.

בתי המלון בבית לחם, בשכם, ביריחו וברמאללה היו תפוסים עד אפס מקום. כמוני גם פלסטינים רבים אחרים, שלא אוהבים שאומרים להם מתי מותר לצאת מהבית ומתי לא, מצאו נחמה בעיר רמאללה. העיר, תושביה ונהגי המוניות שלה קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובחיבוק חם.

המבקרים מילאו את העיר, הסתובבו ברחובות, קנו בשווקים ומילאו את בתי הקפה, המסעדות והברים עד שעות הלילה המאוחרות. פתאום רמאללה הפכה להיות עיר האורות שלא נרדמת.

רבים מהפלסטינים תושבי ישראל שביקרו ברמאללה במהלך יום כיפור הם זוגות מבוגרים שהגיעו בלי הילדים, או נשים שהגיעו ביחד בלי הבעלים והילדים לחופשה קצרה. היו גם זוגות צעירים שסחבו עגלות ותינוקות, ובדרכם החוצה מהעיר העמיסו שקיות של קניות.

במסעדת אלריף, אחת המסעדות המועדפות על הפלסטינים תושבי ישראל, פגשתי קבוצה מאורגנת של מאות אנשים, שהגיעו בחמישה אוטובוסים שיצאו מעכו, מכפר אלמכר ומג'דידה. סועאד עוף, מורה מאלמכר, ישבה בשולחן גדול עם עוד חמש נשים. היא יצאה לחופשה יחד עם אחותה, גיסתה ועוד שלוש חברות, כולן נשואות עם ילדים. הנשים הגיעו לרמאללה באחד האוטובוסים, שיצא בשמונה וחצי בבוקר כדי להספיק להגיע לפני סגירת מחסום קלנדיה.

קבוצת החברות שהגיעו באוטובוס מהצפון (צילום: סוהא עראף)

"התייחסו אלינו כאל בני בית". קבוצת החברות שהגיעו באוטובוס מהצפון (צילום: סוהא עראף)

לדבריה, "ברחתי מהבית ומהילדים ומהכביסה ומהניקיון ומהבישולים. זה כיף לקחת לעצמך חופש של יום רחוק מהבית והמטלות. כל אישה צריכה את הזמן הזה לעצמה. לפי דעתי על כל הנשים הנשואות לעשות חופשות כאלה לפחות שלוש פעמים בשנה. זה טוב לנו, וטוב לבעל שיתגעגע קצת".

חברתה של עוף, אולפת אסאדי, בעלת סופרמרקט מכפר אלמכר, סיפרה כי "זאת פעם ראשונה שלי ברמאללה, ואני נפעמת. לא ציפיתי לדבר כזה. איזו עיר מודרנית ויפה, איזה איכות של אוכל ובתי מלון. העיר ממש מדהימה. ואיך שאנשים קיבלו אותנו כאן, היה מדהים. הם כיבדו אותנו והתייחסו אלינו כאל בני בית".

מבקרים בקבר ערפאת: "הוא האבא של כולנו"

ומה עושות הנשים עושות ברמאללה? האטרקציה הראשונה שאליה הלכו היתה הקבר של ערפאת ומוזיאון ערפאת.

קבר עראפת ברמאללה (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש90)

"היה איש אמיתי, שחי בפשטות ומת בפשטות". קבר עראפת ברמאללה (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש90)

עוף, שביקרה כבר כמה פעמים בעיר, הוסיפה: "השינוי של העיר וההתפתחות שלה מדהימה. יש הרבה בניינים חדשים, המון מסעדות ובתי מלון. זאת לא פעם ראשונה שאני מבקרת בקבר של ערפאת. כל פעם שאני מבקרת שם אני מתרגשת מחדש. בכינו כולנו. חלקנו התפלל ליד הקבר. ערפאת הוא סמל, הוא האבא של כולנו".

הסיפור אולי המרגש ביותר ששמעתי מפלסטינים תושבי ישראל שביקרו בקבר ערפאת היה סיפורה של פהימה יסיין, תושבת עכו שהגיעה באחד מהאוטובוסים המאורגנים. יסיין דמעה בזמן ששיתפה אותי בחוויה שלה: "בכיתי בלי הפסקה ברגע שביקרתי בקבר של ערפאת. זו הפעם הראשונה שאני מבקרת אותו. הפעם הקודמת שהייתי ברמאללה היתה לפני 18 שנה. התפללתי ובכיתי במשך כמעט שעה.

פהיימה יסיין מעכו (צילום: סוהא עראף)

פהיימה יסיין מעכו (צילום: סוהא עראף)

"אבו עמאר היה בן אדם פשוט ועממי ונחמד, אין כמוהו ולא יהיה. פגשתי אותו בעזה מיד אחרי אוסלו. נסענו קבוצה של נשים מעכו לבקר בעזה. הוא עבר עם השיירה שלו, אנחנו עמדנו בשולי הכביש וצעקנו לו 'אבו עאמר, אנחנו נשות עכו אוהבות אותך'. הוא עצר את השיירה שלו, ירד מאוטו שלו לחץ לנו ידיים ובירך את נשות עכו. אין מנהיג כזה".

לא רק חמשת האוטובוסים שהגיעו מהצפון ביקרו בקבר ערפאת, אלא כל מי שפגשתי שם. בבית מלון חמישה כוכבים פגשתי שני זוגות – דיאב נקארה, רואה חשבון מחיפה, ואשתו רימא, שניהם בחולצות ורודות ורימא עם צלב גדול, ואת הכומר אמיל רוחאנא ואשתו. גם הם ביקרו בקבר ערפאת.

לדברי רימא רוחאנא: "ממש בכיתי ליד הקבר. התפללתי שם עבור ערפאת. כל מי שהיה ליד הקבר התרגש. הוא סמל, הוא היסטוריה". בעלה דיאב הוסיף: "זאת לא פעם ראשונה שאנחנו מבקרים את הקבר. לפני שנתיים היינו כאן וביקרנו אותו. כל פעם שאנחנו ברמאללה מבקרים אותו. אבו עמאר היה איש אמיתי, שחי בפשטות ומת בפשטות. עבורנו הוא המנהיג האחד והיחיד. לא יהיה עוד מנהיג כזה. הוא זה שייסד את פת"ח ואת אש"ף, בלעדיו לא היינו היום נכנסים לרמאללה. הוא פלסטין, ולא רק הסמל שלה".

הכנסות של 1.1 מיליארד שקל בשנה

את רוב הטיולים המאורגנים לשטחים מארגנות נשים. ערין שעבאן, תושבת עכו בת 40 וקוסמטיקאית במקצועה, התחילה לארגן אוטובוסים לגדה המערבית כבר לפני שלוש שנים. לדבריה, "החלטתי לארגן טיולים לגדה כי פעם ביקרנו אני ובעלי ברמאללה ונהנינו מאוד מהמלון ומהאוכל בעיר. אז התחלתי לארגן טיולים, כולל שינה בבית מלון ומסיבות, בבית לחם, ביריחו, בשכם וברמאללה".

ערין שעבאן, מארגנת הטיולים לשטחים, עם בעלה (צילום: סוהא עראף)

ערין שעבאן, מארגנת הטיולים לשטחים, עם בעלה (צילום: סוהא עראף)

לדבריה, "את הכל אני עושה דרך הפייסבוק ומהפה לאוזן. אני רק מכריזה על תאריך, ואנשים נרשמים. הבאתי שני אוטובוסים מלאים. סגרתי עסקה עם בורג (מגדל) פלסטין – בית מלון חמישה כוכבים. העלות של הטיול, כולל נסיעה באוטובוס, בית מלון וארוחת ערב היא רק 330 שקל".

שעבאן מספרת כי "אני לא מרוויחה הרבה, אבל אני ממש נהנית מזה. יחס כזה לא תקבלי בשום מקום. האנשים בשטחים ממש מכבדים אותנו, מקבלים אותנו יפה. היית צריכה לראות איזו קבלת פנים עשתה לנו מנהלת הבית מלון. היא חיבקה אותי. אם אעשה טיול כזה לטבריה או לים המלח או לאילת, קודם כל המחירים בשמיים, ויותר חשוב – לא נקבל כזה יחס וכבוד וקבלת פנים יפה עם חיוך מהלב".

המילים "קבלת פנים" ו"כבוד" חזרו על עצמן בכל שיחה שניהלתי. ככל הנראה, ההתרגשות הגדולה לפגוש את אחינו בגדה המערבית נובעת מהתחושה של הפלסטינים שהם דחויים בישראל, לא רצויים. בשטחים הם מרגישים שייכות וקבלה שהם לא מרגישים במדינה שמקפחת אותם, מפלה אותם לרעה ומחוקקת חוקים כמו חוק הלאום.

הקשר בין הפלסטינים תושבי ישראל לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה נותק ב-1948 עד 1966. עד סוף הממשל הצבאי היה נתק טוטלי. ואז באה המלחמה ב-1967, והגדה והרצועה נכבשו. באינתיפאדה הראשונה הקשר עם הגדה והרצועה התחזק מאוד, אבל אנשים לא ביקרו בתדירות בשטחים – גם בגלל העוצר והסגר שהוטל על השטחים וגם מכיוון שזה לא היה בטוח.

מאורעות אוקטובר 2000 ופרוץ האינתיפאדה השנייה היו נקודת תפנית בקשר בין שני חלקי העם שהופרד בכוח הנשק והכיבוש. הפלסטינים בתוך ישראל היו בהלם מהעובדה שהמשטרה ירתה עליהם אש חיה והרגה 13 צעירים. הם הבינו והפנימו שאין הבדל בינם לבין אחיהם בגדה המערבית. אשליית המדינה הדמוקרטית והתושבות התנפצה, והם חשו שהם נתפסים כמי שמהווים איום ביטחוני על המדינה.

אלחסבה, השוק המרכזי ברמאללה (צילום: סוהא עראף)

"אנחנו עם אחד, והם במצוקה יותר גדולה מאתנו". אלחסבה, השוק המרכזי ברמאללה (צילום: סוהא עראף)

בעקבות זאת, התחזקה מאוד הזהות הפלסטינית של הערבים במדינה והמודעות הפוליטית שלהם גברה. לצד זאת, התחזק גם הצורך שלהם בקשר קרוב עם אחיהם בגדה. מכוניות רבות חצו את "הקו הירוק" בדרך לשטחים, ביקרו קרובי משפחה, טיילו ועשו קניות – גם מכיוון שהקניות שם זולות בהרבה, וגם כסוג של סולידריות ותמיכה כלכלית בעם שחי במצור כלכלי. לפי נתוני לשכת המסחר הפלסטינית, ההכנסה השנתית של הגדה מהקניות והמסחר עם הפלסטינים בישראל מגיעה ל-1.1 מיליארד שקל.

שלט ברמאללה: "עין כרם - אנחנו נחזור לשם יום אחד" (צילום: סוהא עראף)

שלט ברמאללה: "עין כרם – אנחנו נחזור לשם יום אחד" (צילום: סוהא עראף)

וזה מגיע גם מהכיוון ההפוך. בצמתים הראשיים של רחובות רמאללה אפשר למצוא שלטים שעליהם מופיעים שמות הערים והכפרים שנעקרו מהם פלסטינים, בחלקם גם מצוין המרחק של העיר או הכפר מרמאללה, ונכתב בהם כי "יום אחד נחזור לשם". חלק מהמבקרים בעיר רואים את השלט של הכפר או העיר שלהם ומתרגשים. קבוצה של צעירים מהכפר תרשיחא שהתרגשו למראה השלט של כפרם עמדו והצטלמו איתו כדי לשלוח את התמונות לקרוביהם ומשפחותיהם במחנות הפליטים בלבנון.

"כל שקל שאני שם כאן הוא מבורך"

בית המלון גראנד פארק ידוע כבית מלון יוקרתי, שרוב האירועים הגדולים וההופעות החשובות מתקיימים בו. הוא אחד האהובים על הפלסטינים בישראל. רוזאליא עראר, פקידת קבלה מזה שנתיים במלון, אומרת: "יש בבית המלון 83 חדרים, כולם מאוכלסים על ידי הפלסטינים בישראל. ביום כיפור הגיעו אלינו 165 אנשים, כולם פלסטינים מישראל. והרבה התקשרו ואמרנו שאין מקום. אנשים הזמינו חדרים חודש לפני".

לדברי עראר, "בימים רגילים חדר זוגי עולה 450 שקל ללילה, בחג 700 שקל. בית המלון מפוצץ כל שנה בחגים של המוסלמים ובראש השנה ויום כיפור. גם בסופי השבוע 50%-60% מהאורחים הם פלסטינים של 48. בקיץ הם 70%-80% מהאורחים.

"הם מאוד אוהבים להגיע לרמאללה. הם נהנים מהאווירה הערבית של העיר, ושהם שומעים ומדברים ערבית בכל מקום. למרות שפעם אחת בא זוג עם ילדים מה זה נחמדים, וביקשו ממני בערבית להזמין להם מונית, אבל השתמשו במילה מונית בעברית. לא הבנתי מה זה, ושאלתי מה המשמעות של המילה, ואז הבנתי שזה טקסי. אותו דבר לגבי המעלית. בהתחלה צחקתי והם צחקו, אבל היום אם משתמשים במילים האלה, אני מבינה מה הם רוצים. הם ממש משתדלים לדבר בערבית נקייה, אבל לפעמים יש פליטות פה".

דיאב נקארה ואשתו ניסו להזמין חדר בבית מלון כרמל או גראנד פארק ללא הצלחה, ולכן חזרו למלון שבו התאכסנו לפני שנתיים. נקארה מספר: "החלטנו יום לפני יום כיפור להזמין חדר. בהתחלה חשבנו לנסוע לבית לחם, אבל לא היה חדר פנוי בכל העיר. ברמאללה ניסיתי שלושה בתי מלון, בנס מצאתי שני חדרים. החדר הזוגי עלה לנו 900 שקל ללילה. בימים רגילים עולה 650 שקל.

הזוג דיאב ורימא נקארה מחיפה (צילום: סוהא עראף)

הזוג דיאב ורימא נקארה מחיפה (צילום: סוהא עראף)

"אבל שיהיה להם לבריאות, כל שקל שאני שם כאן אני מרגיש שהוא מבורך. האנשים מקסימים. אני לא מרגיש שאני מבזבז את הכסף שלי, להיפך, אני משלם מהלב, מהנשמה. מגיע להם על היחס המדהים והכבוד שהם נותנים לנו. כך אני גם תומך בכלכלה הפלסטינית. אנחנו עם אחד, והם במצוקה יותר גדולה מאתנו".

את נאהד חורי, מטפלת ברפואה סינית מחיפה, פגשתי ליד עיריית רמאללה. היא הגיעה לבקר בעיר עם בעלה, ילדיה ואורחים מגרמניה. "זה לא הגון שאנחנו נשארים בבתים כי ליהודים יש חג", היא אומרת. "הם מדברים על דמוקרטיה, אבל לא מתנהגים בהתאם. אם הם רוצים להישאר בבית, שיישארו, אבל למה שאני אהיה בעוצר? הם כופים את זה עלינו.

"רציתי לבוא לכאן כי היה לי מאוד חשוב שהאורחים שלי מגרמניה יראו מה זה השטחים. יש המון סטראוטיפים על השטחים ועל העם הפלסטיני. רציתי שיראו במו עיניהם מה זה. הם היו בהלם והתרגשו מאוד. לקחתי את האורחים למוזיאון מחמוד דרוויש. בכיתי המון, התרגשתי לשמוע את הקול שלו מקריא משיריו. המוזיאון מדהים, בנוי ברמה בינלאומית. וגם למוזיאון ערפאת הלכנו. האורחים שלי התפעלו מכל דבר, מהאוכל, מהעיר התוססת והצעירה, מהאירוח".

חורי אומרת עוד כי "בין היתר רציתי לתמוך בכלכלה בשטחים. למשל, במוזיאון דרוויש הכניסה בחינם, אז הלכתי לחנות וקניתי שלוש כוסות שעליהן דרוויש או השירה שלו כסוג של תמיכה".

נאהד חורי (צילום: סוהא עראף)

נאהד חורי (צילום: סוהא עראף)

יסיין מעכו דווקא ברחה מהאלימות. לדבריה, "הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ, לא יכולתי עוד. אני לא מרגישה בטוחה בעכו. לפני שבועיים נהרג בחור צעיר שהכרתי די טוב. בכיתי עליו. כאן ברמאללה אני הולכת ברחובות בלי להרגיש מאוימת, בלי פחד מכדור תועה. היום בלילה יש מסיבה בבית המלון שלנו כוללת להקה וארוחת ערב. את משלמת 180 שקל והולכת, זה בחירה שלך. מחר לפני שאני חוזרת אסתובב בשווקים ואעשה קניות. הכל כאן הרבה יותר זול ואיכותי. לירקות, לפירות ולבשר יש טעם של פעם, לא מרוסס".

רימא נקארה החיפאית התאהבה במקומיים. לדבריה, "הם מאוד פשוטים ונחמדים. אתמול בלילה לקחנו מונית והנהג הציע שיעשה לנו סיבוב בעיר. שעה היה אתנו והסביר לנו על כל אזור, המליץ לנו על מקומות בילוי ועל מסעדות, ובסוף שאלנו אותו כמה והוא אמר 40 שקל. את הולכת למסעדה, השפע שהם מגישים לך והכמות של האוכל והשירות – לא תמצאי כאלה דברים בשום מקום בעולם.  אני ובעלי נוסעים המון לחו"ל, אבל אוהבים להגיע לשטחים יותר מכל מקום אחר".

פקקים של מוניות ברמאללה (צילום: סוהא עראף)

פקקים של מוניות ברמאללה (צילום: סוהא עראף)

בבתי המלון ברמאללה התחשבו באורחים ונתנו לעשות צ'ק אאוט עד שש בערב. יצאתי מהעיר בעשר בלילה, בתקווה שכולם כבר עברו במחסום בשש. אבל שיירת המכוניות עם הלוחיות הצהובות עוד עמדה שם, ולקח לפחות שעה ורבע לעבור את המחסום. למרות המחסום התחושה היתה שאין כבר קו ירוק. אחרי שחציתי אותו התפוגג הגבול, וכבר אין דרך חזרה.

סוהא עראף היא במאית קולנוע ותסריטאית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

אבו מאזן: "כשקראתי על יציאת יהודי עיראק - בכיתי"

הנשיא הפלסטיני אירח במוצאי שבת את משפחתו של יצחק בר משה, סופר ישראלי יוצא עיראק שכתב בערבית. הוא הבטיח להפיץ את ספריו ואמר: "פלסטינים צריכים ללמוד עברית מגיל הגן". דיווח בלעדי מהמוקטעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf