משבר האקלים גורם לייאוש קשה, אך העתיד עוד לא אבוד

משבר האקלים מתפתח כבר כמה עשורים. רבים מאתנו גדלו בצל התחזיות הקודרות, ואולי לכן אנו נוטים לנסות לא לחשוב על זה יותר מדי, לא להתעסק בזה – ולקוות לטוב. תרחישי הזוועה נשמעים תמיד בלתי נתפשים בעוצמתם, אבל גם מרוחקים – הרחק בעתיד והרחק מיכולתנו להשפיע על התממשותם. וכאשר אנו מעזים לרגע, מישירים מבט אל המשבר, מבררים אלה צעדים נדרשים ואלה עומדים כרגע על הפרק – עולה תחושת ייאוש קשה.

בניגוד למה שאולי ציפינו, מסתבר ששינוי האקלים הוא לא רק תהליך הדרגתי שמחריף לאטו ואולי נוכל בעתיד להשיב לאחור בהדרגה, אלא תהליך עם מעגלי היזון חוזר – כמו הפשרת הקרקע הקפואה בקטבים ("permafrost") שעלולה לשחרר פחמן עתיק אל האטמוספרה, אשר יאיץ את ההתחממות עוד יותר – היוצרים נקודת אל-חזור שאליה אנחנו מתקרבים מאוד. מסתבר, לדאבוננו, שהמאבק ההדרגתי של העשורים האחרונים לצמצם את הרס הסביבה פשוט כבר לא מספיק, והמדע משרטט עבורנו חלון זמנים צר להחריד (עד שנת 2030) ליישם שינויים מרחיקי-לכת בכל העולם (צמצום של 45% בפליטות פחמניות).

גרוע מכך, תאגידי האנרגיה שאחראים לבעיה עוצמתיים מתמיד ונחושים כתמיד להמשיך בשלהם. ואם קיווינו שההנהגה הפוליטית תעמוד מולם ותדרוש לעמוד ביעדי המדע וההסכמים הבינלאומיים, אנו נוכחים שרוב המפה הפוליטית בארץ אדישה לנושא, בעוד מנהיגים בעמדות קריטיות, כמו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא ברזיל ז'איר בולסונרו, פועלים בנחישות דווקא לפרק הגנות סביבתיות ולהאיץ את קריסת האקלים.

לאור כל אלה, תחושות הייאוש טבעיות ומובנות, אפילו הגיוניות. קל להסיק שהעתיד אבוד. אבל הייאוש, הרמת הידיים, קבלת הקריסה כעובדה מוגמרת – אינם מסקנה נכונה כלל. העתיד אינו כתוב מראש. יותר מתמיד, הוא בידינו.

תנועת אקלים חדשה בעולם של משברים

העולם נמצא במשבר רחב ומורכב, לא רק ביחס לאקלים. האירועים הגיאו-פוליטיים של העשור האחרון – המשבר הכלכלי של 2008-2009, האביב הערבי, תנועת האוהלים Occupy, משבר החוב היווני, פלישת רוסיה לאוקראינה, חזרת הימין הקיצוני לבמה באירופה, ברקזיט, בחירתו של טראמפ, ולאחרונה המחאה המתגברת למען דמוקרטיה בהונג קונג וההפגנות נגד השלטון הצבאי במצרים – כל אלה ועוד מצביעים על משבר נרחב במערכות השלטוניות של העולם.

מצב זה יוצר אי-ודאות לגבי העתיד, ויש סיבות טובות לדאוג מהכיוון שאליו הולכת הפוליטיקה העולמית, לא רק בכל הנוגע למשבר האקלים המחריף והולך. מאידך, יש גם סיבות מצוינות לתקווה, וחוסר היציבות יכול גם להיות הזדמנות היסטורית לשינוי חיובי.

אחרי שתנועות למען איכות הסביבה דישדשו בשולי הזירה הפוליטית במשך עשרות שנים, והסתפקו לרוב במטרות צנועות כמו צמצום השלכת אשפה בים ובשמורות טבע ובמעבר הדרגתי וידידותי-למשקיעים לאנרגיה ירוקה, בשנים האחרונות, ובפרט בשנה האחרונה, אנו עדים לעלייתה של תנועת אקלים מסוג חדש. תנועת האקלים הזאת מתבלטת במעורבות גבוהה (ואף הובלה) של בני ובנות נוער, בדרישות מרחיקות לכת ודחופות (בהתאם למסקנות המדע) – ובנחישות ואנרגיה שלא נראו במאבק ציבורי מזה זמן רב.

הנוער מוביל את הדרך

באוגוסט 2018, גרטה תונברג החלה לשבות מלימודיה בבית הספר התיכון בשטוקהולם כדי לקיים הפגנת יחיד מול הפרלמנט השוודי בדרישה שממשלתה תפעל בדחיפות נגד קריסת האקלים. תוך כמה חודשים התגבשה סביבה תנועה עולמית של בנות ובני נוער, ששובתים מלימודיהם בכל יום שישי ומפגינים למען עתידם. הפגנות הנוער נמשכות בערי אירופה וכמה מקומות אחרים בעולם על בסיס שבועי, והן קיימו ימי פעולה בינלאומיים שבהם מיליוני תלמידים שבתו והפגינו בחודש מארס ושוב בסוף ספטמבר השנה.

המחאה בסוף ספטמבר כללה הפגנות בקנה מידה חסר תקדים בכל רחבי העולם, והפגינה התחזקות עצומה בחצי השנה הזאת. בעוד במארס סך המפגינים ברחבי העולם היה כ-1.5 מיליון איש , בספטמבר הפגינו בגרמניה לבדה 1.4 מיליון איש ביום אחד, ובכל העולם הפגינו במשך "השבוע למען העתיד" לפחות 6 מיליון איש.

וזוהי רק ההתחלה. התנועות ממשיכות להגביר את הלחץ, להפגין ולשבות – ולהשבית את ה"עסקים כרגיל" שזורעים את הרס האקלים יום-יום, שעה-שעה. תנועת "המרד בהכחדה" (XR) יצאה בשבוע האחרון בשורה של הפגנות והפרות סדר בברלין, אמסטרדם, לונדון, פריז, ניו יורק, וערים נוספות במשך שבוע של "מרד בינלאומי." בלונדון פעילי התנועה חסמו צירים מרכזיים, אמהות הניקו את תינוקותיהם במחאה בפרלמנט, וניסו לחסום את שדה התעופה. בישראל התנועה פתחה את שבוע הפעילות ביום שני בבוקר כאשר פעיליה הדביקו את עצמם לבניין הבורסה במחאה על השקעות בתאגידים מזהמים.

המרד בהכחדה הוא דוגמה טרייה ובולטת לגל החדש של תנועת האקלים, אבל בפירוש אינו הדוגמה היחידה. ארגוני סביבה ותיקים והרבה ארגונים פוליטיים לא נשארים אדישים להחרפת המשבר ועליית המודעות אליו, ונהנים גם מהכוחות החדשים הזורמים לתוך התנועה. בארץ אפשר למצוא בחזית המאבק למשל ארגוני סביבה מוכרים כמו "מגמה ירוקה" וסניף ישראל של "גרינפיס". במקביל תנועות וארגונים פוליטיים, במיוחד בשמאל, הולכים ומעלים את משבר האקלים לראש סדר העדיפויות שלהם, כמו למשל בתנועת עומדים יחד.

פעילות תנועת האקלים מתקיימת – או יכולה להתקיים – בכל מקום: ברחובות וכיכרות הערים, בבתי הספר, במקומות העבודה, במוסדות השלטון, במפלגות הפוליטיות, בעמותות, בתקשורת, ברשתות החברתיות, בסלון המשפחתי ובשולחן החג. כולנו יכולות ויכולים למצוא את דרכנו לתמוך בה ולקחת חלק בשינוי המסלול האקלימי שעליו אנחנו נמצאים. מי שלא מסוגלת לצאת אל הרחוב, מכל סיבה שהיא, יכולה להפיץ תכנים ברשת, להכין שלטים, או לעסוק בעבודה ארגונית. מי שמעדיף יכול לנהל שיחות אישיות, לחלק פליירים, להחזיק שלט או פשוט להיות נוכח בהפגנה.

מחאה מוצלחת זקוקה למשאבים, לאסטרטגיה וטקטיקה, לתקשורת על סוגיה, ולעוד הרבה דברים – אבל תמיד גם למספרים. עצם העמידה בכיכר העיר בעת הפגנה מהווה "הצבעה ברגליים", ותורמת למורל בתוך התנועה וליכולתה להראות כוח ולאיים על סדר הדברים הקיים. כפי שרבים מאתנו חווינו בשלל תנועות ומאבקים, השתתפות בהפגנות ופעילות יכולה בין היתר להיות גם תרופה נהדרת לתחושות הייאוש האישי – ולתת לנו את הכוח להמשיך ולפעול.

כתף אל כתף עם המדע

לתנועת האקלים הנוכחית יש יתרון חריג מאוד יחסית לתנועות מחאה אחרות. הפעם תוכן הדרישות ברור מראש. למחאה יש גיבוי מדעי גורף וחד-משמעי. מסקנות המדע בנושא ברורות ונגישות, ותוכניות מעשיות ליישומן מתרבות והולכות. כפי שמדגישות תונברג ותנועת שביתת הנוער, כל שהן מבקשת ממנהיגי העולם הוא שיקשיבו למה שאומרים המדענים – ויתחילו לפעול בהתאם. מדעני סביבה מתבטאים תדירות בתמיכה בהפגנות, ובגרמניה אף משתתפים במחאה במסגרת "מדענים למען העתיד" (Scientists for Future). תנועה פוליטית עם מסר כזה וגיבוי מדעי כזה היא מראה נדיר ביותר.

ואם מסקנות המדע מעוררות חרדה, חשוב גם להקשיב היטב ובזהירות – ולא רק לכותרות המבהילות בתקשורת. על אף האזהרות על נקודת אל-חזור, שינוי האקלים הוא עדיין תהליך הדרגתי. מנגנוני היזון-חוזר שההתחממות עלולה להפעיל אמנם יאיצו אותו ויחריפו את המצב, אבל גם צמצום משמעותי בזיהום, שאולי אינו מספיק לעצור את התהליך, ישפר באופן מוחשי את המצב במשך שנים ועשורים.

לכל שבריר מעלה נוסף של התחממות שתתרחש יש השלכות מרחיקות לכת, ולכל שבריר מעלה של התחממות שנצליח למנוע גם כן. אם רק נדחה בכמה שנים את שקיעתם של איים קטנים באוקיינוס והצפתן של ערי חוף ברחבי העולם, אך לא נצליח לבלום את עליית מפלס הים בטווח הארוך, אלה עדיין שנים שלמות שבהן התושבים יוכלו להיערך לאובדן מקום מגוריהם, וניתן יהיה למצוא עבורם פתרונות מיטביים, או במקרים מסוימים אף למנוע את ההצפה באמצעים הנדסיים.

מעבר לכך, הרבה מהשינויים שנדרשים בשביל לבלום את ההתחממות יכולים לשפר ישירות את תנאי החיים שלנו גם בעולם שמתחמם והולך – תחבורה ציבורית נגישה, יעילה ונקייה; יותר עצים וצל ברחובות הערים; אנרגיה שלא מזהמת את האוויר, הנהרות והים בתהליך הייצור שלה; ים שאינו מוצף באשפה; כל אלה דברים שראוי להיאבק עבורם אפילו אם נזכה ליהנות מהם רק בצל משבר אקלים שימשיך להחריף ללא מעצורים.

העולם משתנה – את זה אי אפשר להכחיש או לעצור. השאלה כעת היא איך ייראה השינוי הזה. ייתכן שבאמת נסתכל לאחור עוד כמה שנים ונגיד שפיספסנו את חלון ההזדמנויות ההיסטורי. אבל אם כולנו נעשה את מה שנוכל למען עתידנו המשותף, עדיין יש סיכוי שנוכל להסתכל לאחור בסיפוק על חלקנו בתנועה ששינתה את פני העולם.

זהו לא הזמן להתייאש, אלא הזמן להעז – להעז לחלום, להעז לעשות, ולא להעז לרגע לקבל את התרחישים הגרועים ביותר בתוך עובדה מוגמרת. אם נפעל כולנו יחד, אין לדעת מה נצליח לעשות.