בהחלטה חריגה חוייבו עותרים נגד מכירת נשק לפיליפינים בהוצאות משפט

ביום חמישי האחרון, 10 באוקטובר, נתנה השופטת גיליה רביד מבית המשפט המחוזי בתל-אביב את החלטתה בעתירה שהגיש עו"ד איתי מק בשם יותר מ-50 אזרחיות ואזרחים, בדרישה להפסיק את היצוא הביטחוני הישראלי לפיליפינים. כנהוג בעתירות מסוג זה, הדיון התנהל בדלתיים סגורות, ועל ההחלטה עצמה חל צו איסור פרסום. אלא שבאופן יוצא דופן, השופטת הטילה על העותרים הוצאות משפט על סך 10,000 שקל. ולא זו בלבד – ההחלטה על דבר הוצאות המשפט היא החלק היחיד מתוך פסיקתה שהותר לפרסום.

אף שההחלטה לקיים את הדיון בעתירה בדלתיים סגורות היא החלטה שגרתית בעתירות מסוג זה, קשה שלא לתמוה על מניעיה, כמו גם על מידת האפקטיביות שלה. שהרי כל טיעוני העותרים מתבססים כולם על חומרים גלויים – כולל פרסומים רשמיים שכבר פורסמו בתקשורת הישראלית והעולמית ואינם בגדר סוד.

כך למשל, העתירה המדוברת התבססה על פרסומים רשמיים ופומביים בפיליפינים שפירטו לפרטי פרטים את היצוא הביטחוני שנרכש מישראל, בין היתר בדפי הפייסבוק של המשטרה הפיליפינית, חיל הים הפיליפיני וחברת נשק בפיליפינים המתווכת בעסקאות נשק עם ישראל; וכן בדו"חות ופרסומים רשמיים של המשטרה, משרד הביטחון וסוכנות הידיעות הממשלתית בפיליפינים.

בביקור שערך נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה בישראל בראשית ספטמבר 2019, הוא הודה מול הנשיא ועיתונאים מישראל ומהעולם כי הורה לכוחות הביטחון שלו לרכוש נשק רק מישראל, מאחר שלהבדיל מארה"ב, גרמניה ואפילו סין – מדינת ישראל אינה מציבה שום מגבלות. גם השימוש שנעשה בנשק הזה אינו בדיוק בגדר סוד: על פי הערכות של ארגוני זכויות האדם, מאז כניסתו של דוטרטה לתפקיד נשיא הפיליפינים ביוני 2016, המשטרה הפיליפינית ומליציות מטעמה הוציאו להורג לפחות 12 אלף בני אדם ללא משפט במסגרת "המלחמה בסמים".

אם כל החומרים שעליהם מתבססת העתירה גלויים, מדוע הדיון התקיים בדלתיים סגורות? ומדוע הוטל צו איסור פרסום על ההחלטה בעניין? כתמיד, מילות הקסם הן "ביטחון המדינה", שדי לנופף בהן מול בתי משפט ישראליים כדי שהשופטים ייעתרו לכל דרישה של המדינה. זאת, לצד טענת המשיבה כי מכיוון שהמדינה לא תוכל להגיב פומבית על הדברים, שתיקתה עלולה להתפרש על ידי התקשורת באופן מסולף. כמובן, בהנחה שהתקשורת הישראלית מגלה עניין כלשהו בעתירות מסוג זה, שכמותן הגיש עו"ד מק רבות במהלך השנים, נגד עסקאות נשק של ישראל עם הגרועים שבמשטרים הדכאניים ברחבי העולם.

אלא שהתקשורת הישראלית לא רק שלא ממש מגלה עניין בעסקאות הנשק האלה, היא גם לא טורחת לאתגר את האיפול הכבד שהמדינה מנסה להטיל עליהן – אף שבמרבית המקרים, העתירות מוגשות "בזמן אמת", כלומר בזמן שבו מדינות היעד של הנשק הישראלי מבצעות הפרות קשות ואלימות של זכויות אדם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

לא פחות שערורייתי מהאיפול שמטיל בית המשפט לבקשת המדינה על הדיון בעתירה וההחלטה לגביה הוא החלק שהשופטת רביד – ששימשה בעבר במשך שנים ארוכות כפרקליטה תובעת משטרתית –  בחרה להחריג ממנה: הוצאות המשפט שגזרה על העותרים. אף שההחלטה עצמה לא פורסמה, העובדה שהשופטת חייבה את העותרים בהוצאות משפט לא משאירה הרבה מקום לספק באשר לתוכנה. גם זה דבר חריג.

לדברי מק, אף שגם בתיקים אחרים ההחלטות לא מתפרסמות פומבית, לא בכל מקרה שבה העתירה לא מתקבלת יש משום הפסד; במערכת המשפט הישראלית, לעתים עתירה מינהלית יכולה להתייתר או "לרדת מהשולחן" בעקבות הבנות ושינויי מדיניות שמתקבלים גם מבלי לקבל את העתירה עצמה. במקרה הזה, כאמור, פרסום הוצאות המשפט על העותרים שולל אפשרות זו.

חמור מכך: התנהלות זו של בית המשפט מעוררת תחושה קשה שיש בכך מסר לציבור ולעותרים פוטנציאליים בתיקים מעין אלה בעתיד – ראו הוזהרתם, זה עלול לעלות לכם ביוקר. "העתירות האלה מוגשות במצב אינהרנטי של חוסר שוויון", אומר מק, "כי המדינה מגישה את חומריה לבית המשפט במעמד צד אחד. ובסוף בית המשפט גם מעניש אזרחיות ואזרחים שבתוך המציאות הלא שוויונית הזאת בחרו לממש את החובה האזרחית שלהם ולמנוע שיתוף פעולה של מדינתם עם פשעים נגד האנושות".

לדברי מק, הוא כבר כמעט סיים לגייס את מלוא הסכום שבית המשפט הטיל עליו. "אני מקבל תמיכה גדולה מכל חלקי הציבור, ממש כולם, כולל אנשי ימין שמובילים מאבק ציבורי בנושא. יש משהו אנכרוניסטי בבקשות החוזרות של משרדי הביטחון והחוץ לקבל את צווי איסור פרסום האלה. זאת התנהלות שמגעילה את הציבור. משרדי החוץ והביטחון אולי מנצחים בקרב, אבל מפסידים במערכה. שום צו איסור פרסום לא יוכל למחוק את תמונות הזוועה שמגיעות מהפיליפינים".