newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תל אביב עולה באש ותל אביב עולה באש

חוץ מ"מוות לערבים", אי אפשר לטעות בזעם שמפעפע בקרב מפגיני הימין נגד "תל אביב". הטייסים של גדעון לוי, אלה שבאמת דופקים את הערבים, הם כנראה יגיעו לעצרת הבאה לזכר רבין

מאת:

למעגל הפנימי שהקיף את הוואן, לא היה דגל להניף. הם הניפו מקלות באוויר, בבדים התכסו בעצמם. החבר׳ה קפצו ושרו בהתלהבות מדבקת.

פלסטין עולה באש, פלסטין עולה באש.

פלסטין עולה באש ופלסטין עולה באש

(המנגינה: מי שלא קופץ אדום)

עמדו שם קרוב לשלוש מאות מפגיני ימין. רובם המוחלט גברים בגילאי 20 עד 30. השעה היתה עשר וחצי. מפגיני השמאל כבר הלכו לאחר שהמשטרה, כך ציין בלעג אחד מהם, פיזרה אותם מחשש לאלימות. מפגיני הימין שבאו לכאן מראשון, רחובות, התקווה, מעונות אוניברסיטת תל אביב, ומירושלים, נותרו עדיין. הם סבבו את הכיכר. נעים לפי גחמות חיילי מג״ב שהניסו אותם מצד לצד.

בסופו של דבר התמקמנו בפינת השופטים אבן גבירול. הרכבים שעברו בצומת צפרו לעידוד, המפגינים שרו במלא הכוח והגרון, התנועה נעצרה ושוחררה חליפות. רק הטלוויזיה דיווחה על הפסקת אש.

הפעם האחרונה שראיתי את הכיכר סוערת כך, היתה לאחר הניצחון הלאומי ההיסטורי של מכבי תל אביב בפיינל פור. אני לא צריך לחפש בגוגל את מה ששמעון פרס אמר אז, דברים כדורבנות מן הסתם, אודות אחדות ״העם״ סביב ״הניצחון״. האחדות נזרעה אז בהמון המפזז עד זרא, ונפרעת בימים האלה שוב ושוב ושוב.

נתקלתי בכמה שבאו לשוחח עם המפגינים, או לנסות. אנחנו לא דיברנו על עזה וחנין זועבי ומוחמד אבו ח'דיר. דיברנו על איך הם הגיעו לפה, מאיפה, היכן הם שירתו ומה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים.

איפה תשרת בצבא?

ליאור, בן 19 מראשון, עטוף בדגל.

עדיין לא יודע.

(תאריך הגיוס עוד פחות מחודש)

לא יודע אומר שתהיה ג׳ובניק, לא?

תומך לחימה.

מה זה תומך לחימה?

אל תדאג, אני אזיין ערבים.

שלוש מאות צעירים בין 20 ל-30. איך הם לא בצבא/מילואים? התשובה ברורה: רוב הקהל מורכב מג׳ובניקים, כאלה שלא עשו צבא או כאלה שלא השלימו את השירות.

לא תראו פה את הטייסים של גדעון לוי, את הגולנצ׳יקים הגיבורים משג׳אעיה, או בחורינו מהצנחנים. אלה שדופקים ערבים על אמת לא מגיעים לפה כעת, הם בטח יבואו לעצרת לזכר יצחק רבין. נמצאים כאן אלה שכמעט ולא משפיעים על דבר. בוודאי לא על המלחמה בעזה. לא היו להם מספיק "נתונים אישיים" כדי לעבור את המיונים והגיבושים. שקמיסטים.

המג"בניקים התעוררו והחלו רצים לעבר הצומת, תוך רגע נסוגו המפגינים בבהלה. הם אלה שהיכו את השמאלנים מכה נמרצת? את אותם מתאמני חדר הכושר, אלה שנשלחו לחוג טאקוונדו מגיל שש? כנראה שהגעתי באיחור, כי לי נשארו מפגיני הימין הכרסתניים והדי נרפים, שהגיעו באוטובוס, ובו יוחזרו לשם.

אט אט נאספים שוב. השירה שוב עולה מהצומת שמול הכיכר. השיר מוכר, המילים שונות.

תל אביב עולה באש, תל אביב עולה באש

תל אביב עולה באש ותל אביב עולה באש

אי אפשר לטעות במה שמפעפע בקרב המפגינים כלפי "תל אביב". אי אפשר לטעות בכך ששורשי המשטמה הזאת נטועים בזמנים אחרים.

הם מביטים על הבניינים השוקטים סביב, על המגדלים שבאופק. הם לעולם לא יגיעו לשם. הם יודעים את זה, אני יודע את זה. מסתכלים על הרכבים שמחליקים בנחת לפרישמן, על הברים מסביב לכיכר שמוכרים בירה ב-40 שקל, מחיר כרטיס הלוך חזור לחור שממנו באנו. חמתם שפוכה, ובצדק. חמתם שפוכה בצדק.

אני עומד בלב הפגנת הנגד של אנשי הימין שהתקבצו מול הכיכר, ויודע היטב שלמרות מה שהם שרים בגרון ניחר, הלב שלי עם הסאבטקסט של הזעם הזה.

> שוב: פעילי שמאל הותקפו בסיום ההפגנה נגד המלחמה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf