newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מנהל גימנסיה הרצליה: חינוך לסולידריות יותר חשוב מהוראה

זאב דגני הוביל בשבוע שעבר את ההפגנות נגד מעצרה של תלמידת בית הספר גנה אנטיגו ותלמיד ביאליק רוגוזין ראלף אפאן, שהפכו למפגן כוח מרשים - וצו הגירוש בוטל בינתיים. לדבריו, "הדרך הנכונה לחנך לעולם מוסרי ורגיש יותר היא דרך אקטיביסטית"

מאת:

שבוע סוער עבר על בית הספר גימנסיה הרצליה. ביום רביעי שעבר בבוקר, עצרו פקחי הגירה את תלמידת כיתה ז' בבית הספר, גנה אנטיגו, מביתה בדרום תל אביב. יום למחרת בית הספר שבת, וכ-1,000 תלמידים הפגינו מול בית המעצר גבעון, שבו היתה עצורה גנה.

ביום שישי התקיים דיון בבית הדין לעררים, שבו הוחלט לשחרר את גנה ואת ראלף אפאן, תלמיד בית הספר ביאליק רוגוזין שנעצר ביחד עם אמו בתחילת השבוע, בערבות. ביום ראשון, בהחלטה תקדימית, ביטל בית הדין את צו הגירוש של שתי המשפחות – וקבע כי טובת הילדים לא נלקחה בחשבון.

מנהל גימנסיה הרצליה, זאב דגני, הוביל בשיתוף המורים והתלמידים את ההחלטה לשבות ולהפגין לאחר מעצרה של גנה. לדבריו, זה היה צעד הכרחי, כמעט טבעי. "הדרך הנכונה לחנך לעולם טוב, מוסרי ורגיש יותר היא דרך אקטיביסטית. לכן עודדתי אותם להפגין על זכויות יסוד של ילדים. אני שלם עם זה. זה התפקיד שלי כמחנך", הוא אומר בפגישה בבית הספר, שבכניסה אליו נתלו שלטים "ברוכה הבאה גנה" ו"התגעגענו", שהכינו התלמידים. לדברי דגני, "התלמידים מרגישים, סליחה על המילה, גאווה".

זאב דגני, מנהל הגימנסיה הרצליה, במהלך הדיון בבית הדין לעררים של גנה בת ה-13 ואמה (צילום: אורן זיו)

מנהל גימנסיה הרצליה, זאב דגני, במהלך הדיון בבית הדין לעררים של גנה בת ה-13 ואמה (צילום: אורן זיו)

לדבריו, "לפעמים אני אומר שעדיף שהתלמידים לא ישמעו מה קורה בחוץ – ראש ממשלה מושחת, שר חינוך שרוצה להוציא את זכויות האזרח מלימודי האזרחות ולהכניס את חוק הלאום. עד שמגיע מקרה כזה, שיוצר עמידה של תלמידים מול מציאות לא מצונזרת. פתאום אתה רואה ילדה מגורשת, התיק שלה נשאר על המיטה. זה כבר לא מסונן. זה לא ביבי אמר ככה וככה. זאת משטרת ההגירה שבאה לילדה ושמה עליה אזיקים. אי אפשר לא להתעמת עם זה. עשו בשבילי את העבודה, שאני אוכל לומר לתלמידים – לא שותקים".

אחרי ההודעה אתמול (ראשון) על ביטול הגירוש של גנה וראלף, דגני מעיד שהוא "בירידת מתח". אך מבחינתו המאבק ממש לא הסתיים. "אם מגדירים נכון את התפקיד של מוסד חינוכי, החינוך לסולידריות קודם ללמידה של דיסציפלינות. המשמעות של החינוך היא קודם כל לרגישות, לדאגה, ואז למוכנות לצאת למאבק ולהתנגדות למגמות חזקות של הפוליטיקה היום, שהיא פוליטיקה מנוכרת ואטומה לאחר, ולא רגישה לבני נוער".

"להפגנה יש גם היבט תרפויטי"

במציאות הפוליטית והאווירה הנוכחית במשרד החינוך, דגני הוא מקרה נדיר של מנהל שלא חושש להביע את דעתו בנושאים פוליטיים ואף להניע את התלמידים לפעילות אזרחית. "יש מורים שאומרים – צריך ללמד אנגלית, מתמטיקה, עברית לבגרות, וזה הכל. אבל הגידול של בית הספר בשנים האחרונות הוא מבחינתי הבעת אמון של קהילה שאומרת – ככה אנחנו רוצים שהילדים שלנו יתחנכו, עם תעודה חברתית-פוליטית, עם חופש הבעת דעה, עם רגישות לאחר".

דגני רואה את המעצר של גנה כחלק ממגמות רחבות יותר. לדבריו, "אנחנו חברה חולה. הפוליטיקאים מעודדים הפרד ומשול, הפחדה ושנאה, ויש לגיטימציה למעשים לא מוסריים". לדבריו, אי אפשר לנתק את מעצרי הילדים מהכיבוש: "אי אפשר שלא לראות שאלימות המופנית החוצה, תמיד חוזרת פנימה. קודים לא מוסריים שמפעילים כלפי האחר נכנסים פנימה. מחוקקים שמעבירים חוקים לא מוסריים, ואז הפרת החוק הופכת לאישיו ולא מהות החוק".

ביום המעצר של גנה ברביעי שעבר, בשעה שש וחצי בבוקר, קיבל דגני טלפון מהמורה דניאל לוי, שמעורבת במאבק נגד הגירוש. "יצאתי מהבית בלי לצחצח שיניים, טסתי לדרך חייל השריון, שם הבית של גנה, אבל כשהגעתי כבר לקחו אותה", הוא משחזר. לאחר מכן, הוא הגיע עם המחנכת ומורים נוספים למתקן ההגירה בבית דגן, שאליו נלקחו גנה ואמה. "ראינו אותה דרך הסורגים. השומרים אמרו שעשו לאם שימוע ושהיא רוצה לחזור לפיליפינים, מה שהיה פשוט שקר וכזב".

גנה ואמה נלקחו משם לבית הכלא גבעון, ודגני חזר לבית הספר. החדשות על המעצר כבר התפשטו לכל התלמידים. "הבנו שצריך לצאת למאבק", הוא מספר. "גייסנו עשרה אוטובוסים, וביקשנו מהתלמידים בשכבה ז' להביא אישורים מההורים כדי שיוכלו לצאת להפגנה למחרת".

הפגנה מול כלא גבעון של תלמידי בתי ספר בתל אביב, נגד מעצר וגירוש תלמידים (צילום: אורן זיו)

הפגנה מול כלא גבעון של תלמידי בתי ספר בתל אביב, נגד מעצר וגירוש תלמידים (צילום: אורן זיו)

דגני שוחח באותו יום עם ג'לאל טוחי, מנהל בית הספר ביאליק רוגוזין, שבו לומד ראלף בן ה-10 שנעצר ביום שני שעבר. "אנחנו יותר חזקים, אז עזרנו להם עם ההסעות". לדבריו, הוא קיווה שבתי ספר נוספים יתגייסו, אך רק תלמידי עירוני א' נענו והצטרפו למאבק.

ההפגנה עצמה נהפכה למפגן כוח מרשים. קרוב ל-1,000 תלמידים חסמו את כביש הגישה לכלא, דפקו על החומות ולא איפשרו לניידת משטרה לעבור. הסוהרים והשוטרים נראו מופתעים, וניסו לשכנע את דגני להזיז את ההפגנה. התלמידים התעקשו להישאר. לדברי דגני, הדבר גם עזר לתלמידים להתמודד עם הפחד והכאב אחרי המעצר של חברתם לשכבה: "אני חושב שליציאה להפגנה ולהזדהות יש גם היבט תרפויטי מסוים".

"ההטרוגניות מוכיחה את עצמה"

לבית הספר, שממוקם ליד כיכר המדינה בתל אביב, יש אולי תדמית "צפונית", אך בשנים האחרונות חל שינוי בהרכב התלמידים בו. לדברי דגני, העובדה שכשליש מתלמידי בית הספר הם מדרום העיר ויפו ו-10% מהם ערבים וילדים של מבקשי מקלט ומהגרים גרמה למפגן המרשים. "ההטרוגניות מוכיחה את עצמה בשעת מצוקה כדרך הנכונה, היא משמשת כיסוד לסולידריות", הוא אומר, ומספר בגאווה ש-90% מההורים של תלמידי שכבת ז' נתנו אישור לילדיהם להצטרף להפגנה. "זה היה מעורר התפעלות. ידעתי שהם מבינים את המנדט של בית הספר".

בסוף השבוע שעבר הפגינו כ-100 תלמידים, מורים והורים מחוץ לבית הדין לעררים של משרד המשפטים, בזמן הדיון לגנה, ראלף ואמותיהם. לדברי דגני, "אי אפשר לנתק את ההחלטה השיפוטית מהמחאה. הייתי בדיון, ראיתי את השופט מסתכל עלי ומקבל החלטה בניגוד לכל ההחלטות הקודמות. בית הדין כמעט תמיד אישר את החלטות משרד הפנים. בתוך הדיון, אי אפשר היה להתעלם מהצעקות של הילדים שהפגינו למטה. הכל ביחד הוביל להחלטה הדרמטית".

גנה, ראלף והאמהות שלהם, לפני דיון בבית הדין לעערים בתל אביב (צילום: אורן זיו)

גנה, ראלף והאמהות שלהם, לפני דיון בבית הדין לעררים בתל אביב (צילום: אורן זיו)

במשרד החינוך בחרו עד עתה לשמור על שתיקה, ולא פנו לדגני בנוגע למחאה שיזם. לדבריו, "אני לא יודע אם זו שתיקה רועמת או שהם עסוקים בשמירה על הכיסאות שלהם. אבל זה בכלל לא משנה מה עשויה להיות התגובה. אני עושה את זה כי זה מרגיש נכון. לא קיבלתי הנחיה לעשות או לא לעשות".

המעורבות של בית הספר בנושא הגירוש התחילה כבר בשנה שעברה. 12 תלמידים בו נמצאים בסכנת גירוש, ובשנה שעברה עצרה משטרת ההגירה מהגרות עבודה מהפיליפינים, שהן אמהות לילדים שנולדו בארץ ולומדים בבית הספר, ואילצה אותן לחתום על מסמך שיעזבו בתום שנת הלימודים. דגני מספר כי "בשנה שעברה ההגירה חטפו אמהות של שני תלמידים מכיתה ז', הכניסו אותן לכלא ושיחררו אותן אחרי שהתחייבו להתפנות עד 15 ביוני. הן חתמו כי לא היתה להן ברירה, ואז נכנסנו לפעולה. יצרנו קשר עם התנועה הקיבוצית ומצאנו להן בית למהלך הקיץ".

באותה תקופה, התלמידים הצטרפו להפגנות והקימו קבוצה בשם "ואהבת", הנאבקת בגירוש. בתחילת שנת הלימודים, הבטיח מנכ"ל רשות ההגירה, שלמה מור יוסף, ליו"ר הדירקטוריון של בית הספר שלא יבוצעו מעצרים בדרך לבית הספר וחזרה מיום הלימודים. מבחינת דגני ואחרים, המעצרים האחרונים היו הפרה של ההבטחה הזאת.

אחרי שגנה חזרה ביום ראשון ללימודים, בבית הספר מנסים לחזור לשגרה. מבחינת דגני, האתגר כעת הוא לשקם את האמון של התלמידים במבוגרים. "מעבר לפחד, היתה פגיעה באמון שלהם בנו. פתאום באים ועוצרים חברה שלהם, ואיפה אנחנו היינו כדי למנוע את זה? בדיעבד יצאנו למאבק, אבל ברגע ההתרחשות מי שניצח זה הרוע. עכשיו צריך להגיד להם שבעולם יש גם אנשים טובים ודברים יפים. אנחנו משתדלים להראות את זה".

"יש אכזבה מהשלטון, מהחברה וממשרד הפנים". מנהל גימנסיה הרצליה זאב דגני עם קצין משטרה בהפגנה מול כלא גבעון נגד מעצר וגירוש תלמידים (צילום: אורן זיו)

מנהל גימנסיה הרצליה זאב דגני עם קצין משטרה בהפגנה מול כלא גבעון נגד מעצר וגירוש תלמידים (צילום: אורן זיו)

הפגנה מול משרד הפנים בתל אביב בקריאה לשחרורם של ראלף ואמו, מהגרת עבודה מהפיליפינים, ב-28 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

הפגנה מול משרד הפנים בתל אביב בקריאה לשחרורם של ראלף ואמו, מהגרת עבודה מהפיליפינים, ב-28 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

הפגנה מול כלא גבעון של תלמידי בתי ספר בתל אביב, נגד מעצר וגירוש תלמידים (צילום: אורן זיו)

הפגנה מול כלא גבעון של תלמידי בתי ספר בתל אביב, נגד מעצר וגירוש תלמידים (צילום: אורן זיו)

הפגנה מול כלא גבעון של תלמידי בתי ספר בתל אביב, נגד מעצר וגירוש תלמידים (צילום: אורן זיו)

הפגנה מול כלא גבעון של תלמידי בתי ספר בתל אביב, נגד מעצר וגירוש תלמידים (צילום: אורן זיו)

הפגנה מול כלא גבעון של תלמידי בתי ספר בתל אביב, נגד מעצר וגירוש תלמידים (צילום: אורן זיו)

הפגנה מול כלא גבעון של תלמידי בתי ספר בתל אביב, נגד מעצר וגירוש תלמידים (צילום: אורן זיו)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf