מאה שנה לאסון המכונן של המזרח התיכון כולו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

היום לפני מאה שנים בדיוק, ב-16 במאי, 1916, נגזר דינו של האזור בו אנו חיים לאינספור מלחמות. זהו היום בו נחתם הסכם סייקס-פיקו לחלוקת הלבאנט ועיראק בין בריטניה וצרפת. את כל מה שקרה כאן מאז אפשר לקשור לאירוע המחורבן ההוא.

מעניין להפוך בעובדה שההסכם נחתם שנתיים וחצי לפני סוף המלחמה ושנה וחצי לפני הנצחונות הגורליים של מדינות ההסכמה על העות'מאנים. זאת בעצם הייתה חגיגה של פנטזיות, שנחגגה בילדותיות פרועה, (אחד הציטוטים של סייקס מהפרוטוקול הוא: "בואו נמתח קו מה-ו' של עכו עד ה-ק' של קירקוק".) אבל היא לא הייתה סתם השתטות רעבתנית. מאחורי הסכמי סייקס-פיקו הסתתר אינטרס דתי שעליו כמעט ולא מדברים, ושאותו אנחנו משרתים עד היום – בדם.

האינטרס הזה עלה לראשונה בחוגי ווסטמינסטר שנה קודם. הבריטים הבינו שארץ הקודש עשויה להחליף ידיים וראו זאת כאחריות, כשליחות והזדמנות לשמר את האתרים הקדושים לנצרות נגישים לצליינים. במסגרת ההסכמים הם בעצם העניקו לצרפת כל שטח אחר בעל ערך בתחומי סוריה הגדולה, בתמורה לזכות לשמור את פלשתינה לעצמם. את אותה פלשתינה התכוונו להעניק לציונים, מתוך מחשבה שיהודים יגוננו על האינטרס הנוצרי טוב יותר מהמוסלמים. כל זה עולה משיחות וממסמכים שעליהם חתומים בין היתר לויד ג'ורג', אדוארד גריי, הרברט סמואל וכמובן בלפור, אבל יותר מכל – מהמפה כפי שצוירה לבסוף.

זה עבד להם. כיום ארץ הקודש פתוחה לצליינים נוצרים מכל העולם ונעולה בפני מרבית המוסלמים. תיירי המערב חוצים את קווי ההסכם בקלילות יחסית, בעוד אנחנו לכודים בהם ובקווים חדשים שנוצרו בעקבותיהם. אנחנו, ובעיקר שכנינו לארץ הזאת, שההסכם ראה בהם פחות רצויים בה, משלמים את מחיר הדם והיאוש, ומצדיקים את זה באידאולוגיה ובשנאה ובקשקושים על דוד המלך.

מה שאנחנו חווים בין הקווים המסויימים שצוירו סביב הארץ הזאת הוא עוד כלום לעומת האסונות שהביאה הזחיחות הקולוניאליסטית על לבנון, סוריה ועיראק.

אם יש למזרח התיכון כולו תשעה באב, זה היום. צום קל לכולנו ועתיד אחר אינשאללה.

> בדרך לקואליציה הרצוג מוביל את "העבודה" לסוף דרכה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מר אראקאווה באחת מחממות פרחי היפעה שלו (צילום: טל טארו)

מר אראקאווה באחת מחממות פרחי היפעה שלו (צילום: טל טארו)

בחזרה לפוקושימה: כך נראים החיים אחרי אסון גרעיני

שמונה שנים אחרי התאונה הגרעינית שהובילה למותם של עשרות אלפים, אנחנו כמעט לא שומעים על התושבים שפעם התגוררו בעיירות מלאות החיים שננטשו ברגע – כמו מר יושיזאווה, שסירב לנטוש את פרותיו; או מגדל הפרחים אראקאווה, שהחלטתו לחזור עלתה לו בנישואיו – אך אינו מתחרט עליה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf