newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אין שום דבר אנטישמי בהחלטת אונסק"ו בעניין חברון

מאת:
השאירו תגובה
א א א

החלטת אונסק"ו להכיר במערת המכפלה ובעיר העתיקה של חברון כאתרי מורשת פלסטיניים עוררה שוב, כצפוי, את תסמונת טורט האנטישמיות של הפוליטיקאים הישראליים, מליברמן ועד למירב מיכאלי, שכינתה את ההחלטה "מחורפנת", לא פחות.

אני תוהה כמה מהפוליטיקאים הללו טרחו בכלל לקרוא את לשון ההחלטה לפני שאצו רצו להשמיץ אותה בטוויטר. אם קראו ולא הבינו, זה אולי חמור אפילו יותר. על כל פנים, אולי ראוי להבהיר: בניגוד למה שישראל מנסה להציג, אונסק"ו לא עוסק במהות הדתית של אתרי המורשת או עבור מי הם קדושים ועבור מי לא. זה לא הרבנות הראשית. אונסק"ו עוסק בשתי שאלות: האחת, האם אתר מסויים ראוי להיכלל ברשימת אתרי המורשת העולמיים, ובהנחה שכן, באיזו ישות מדינית נמצא האתר.

גם קבר אסתר ומרדכי הוא אתר ישראלי?

כפי שכתב כאן יוני מזרחי, מאז שאונסק"ו הכיר בפלסטין כמדינה ב-2011, לפלסטינים יש אפשרות להציג מועמדות של אתרים לקטגוריה הזו. על העובדה שמערת המכפלה ראויה להיחשב כאתר מורשת עולמית אין חולק הרי. גם ישראל לא כופרת בכך.

מה שאונסק"ו קבע הוא שהאתר הזה נמצא בשטחה המדיני של הישות ששמה פלסטין. זה הכל. ולא רק שהוא לא כופר בזיקה היהודית לחברון ולמערת המכפלה, ההחלטה מכירה בזיקה הזו באופן מפורש. למעשה, בכל פעם שההחלטה מתייחסת לחברון היא מזכירה אותה קודם בשמה העברי ורק לאחר מכן בשמה הערבי, והיא גם מכירה במילים מפורשות בכך שהיא מקום עליה לרגל עבור שלוש הדתות: היהדות, הנצרות והאסלאם. גם הפלסטינים, בהצעה שהציגו בפני הארגון, מציינים זאת מפורשות.

אפשר לומר שההחלטה הזו מנוגדת למדיניות הפוליטית הישראלית, אבל מטופש לומר שהיא החלטה אנטי-יהודית. לא-ישראלי איננו לא-יהודי. החפיפה הזו קיימת רק בדמגוגיה המניפולטיבית הישראלית. בדיוק כשם שקבר אסתר ומרדכי בעיר המדאן שבאיראן הוא אתר יהודי ומוכר ככזה על ידי השלטונות האיראניים, אבל אף אחד לא יעלה על דעתו שמדובר באתר ישראלי. כשם שכנסיית הלחם והדגים הוא אתר קדושה נוצרי, אבל בתחומיה של ישראל. כלומר ישראלי.

אם נתניהו ובנט טוענים שכל מי שמכיר בפלסטין הוא אנטישמי, זה עניין אחר.

> כל כך התרגשתי מהרב-תרבותיות במוזיאון ישראל, עד שפתחתי את האוזניות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf