newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האלימות הבלתי נראית של הכיבוש

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בכפר הקטן אל-וולאג'ה, בפאתי ירושלים, מתרחש סיפור דרמטי, שכמעט אף ישראלי – כולל כאלה שגרים ממש בצמוד אליו – לא מכיר.

במסגרת תכנון גדר ההפרדה נקבע שאל-וולאג'ה יוקף כמעט מכל הכיוונים בחומה, באופן שיאפשר המשך שליטה ישראלית רציפה ומלאה בכל השטח שסביבו, שמחבר בין גילה לבין גוש עציון. בעיקר תשמר השליטה באזור שמתהדר בטרסות מופלאות ומעיין קסום של תושבי הכפר – שבימים אלה ממש הופכים לגן לאומי שישרת את תושבי ירושלים. אותם, ולא את תושבי הכפר, שמתחזקים זה עשרות ומאות בשנים את מבני הטרסות, ושמביאים את צאנם לשתות במעיין.

בעבר, בתחילת עבודות בניית הגדר, התושבים יצאו להפגנות נגד הבנייה, נגד הפקעת האדמות, נגד הפיכתם לכלא שמנותק מהעולם. הייתי שם אז, בסביבות 2007, בהפגנות שקטות, מנומסות מאוד, של שלטים וסיסמאות, ללא אלימות. הייתי שם גם כשהתושבים פנו לבג"ץ וביקשו עזרה, ולא קיבלו אותה. כן, היו שינויים מסוימים בתוואי הגדר, והתוכנית המקורית להקיף את הכפר בחומה מכל הכיוונים, 360 מעלות, התמתנה מעט. ועדיין – את הטרסות והמעיין שלהם מאבדים התושבים לטובת ההתנחלויות הקרובות ואזור הנופש של תושבי ירושלים.

> ביה"ד החזיר לעבודה יו"ר ועד שפוטר בשל "עלילת שווא" ביטחונית

אחרי תקופה של הפסקה בבנייה, היום ב"הארץ" מפרסם ניר חסון כתבה נרחבת על הסיפור של אל-וולאג'ה ועל הכוונה לחדש את בניית החומה באזור. הכתבה מתארת בדיוק איך השילוב של גדר, שתוכננה בצורה מאוד מסוימת ומחושבת, עם "ערכי טבע ונוף" והכרזה על גן לאומי, משתלבים יחד במהלך הנישול המתמשך. היא מתארת איך ישראל סיפחה חלק מהכפר מבלי לתת תושבות לאזרחים, שהפכו פתאום לשוהים בלתי חוקיים בתוך בתיהם. היא מתארת איך התושבים, שכבר הפסיקו להפגין, ניסו בכל הכלים הלא אלימים שיש להלחם ברוע הגזרה, ולהדוף את הגדר לכיוון הקו הירוק.

אבל אף אחד לא הקשיב. אף אחד לא מקשיב עדיין. עוד סיפור קטן של נישול, של אלימות של הכיבוש, שלא מעניין אותנו. זה אולי סיפור דרמטי, וקורע לב כשמכירים את המקום, את יופיו ואת תושביו, אבל לרובנו הוא פשוט עובר ליד האוזן.

תקראו את הכתבה הזאת של ניר חסון. ואם תושבי וולאג'ה יחדשו את מאבקם – בואו נהיה שם איתם.

> להמשיך לשבור שתיקה מול הרדיפה הפוליטית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf