newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החורבן שקורה לנו מול העיניים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אחיה שץ

כל יום אני נלחם, אבל היום זה זמן אבל. רגע לעצור ולחשוב על התהליך שהוביל ל"חורבן הבית". חורבן בית לא קורה ביום אחד. זה תהליך שלוקחים בו חלק כוחות שונים, במודע או שלא, בפסיביות או אקטיביות, בשתיקה ועצימת עיניים, מתוך קנאות או אופורטוניזם או האל יודע מה.

תמיד יש בו מנהיגים ציניים, הסתה וניצול פחדים. יש גם חלוקה לרעים ובוגדים ואויבים לשנוא ולהילחם בהם, כדי שהציבור יפנה אליהם את תשומת הלב במקום לראות את התהליך. התהליך הוא רע בפני עצמו, התהליך הוא החורבן במקטעים קלים לעיכול. יש אנשים שמתריעים מפניו, שרואים את ההתדרדרות. אחרים שותפים לו ורובם פשוט אדישים. את מי שצועק "תהליכים!" – תוקפים. הרי זה חלק מהתהליך – לאטום את האוזניים ולאיים על מה שמאיים על התהליך הקדוש. כשהחורבן כבר ברור לכולם, זה בד"כ כבר מאוחר מדי. ואז כולם כבר נגדו.

עוד בנושא

    זה קורה מול עינינו: הכיבוש. אנחנו מחריבים בית יום יום, שעה שעה, כבר חמישים שנה. כולנו חלק בתהליך החורבן הזה – בפרויקט הענק שמחריב בית למיליוני אנשים, מתוך טיפשות או עיוורון או הדחקה שזה לא משפיע עלינו גם. חורבן בית זה ממש ממש מה שאנחנו עושים בשטחים לעם הפלסטיני. ובחורבן שלהם אנחנו מחריבים גם את עצמנו. עושים את זה לעם שגם ככה לקחנו לו את הבית שלו כי הוא היה פעם הבית שלנו, וכי החריבו אותנו מבלי שאפילו היה לנו בית.

    וככה במקום לבנות כאן שכונה אנחנו מחריבים את הבית – גם שלנו וגם שלהם. שנים שאני מבקר בשטחים, כל שבוע אני שם. וכל פעם זה עצוב וכואב מחדש. המציאות המיוחדת שלנו (חורבן ותקומה) הייתה אמורה לחדד את חוש האחריות שלנו על מעשינו, אבל כל יום שזה לא קורה, זה רק הופך הכל לעצוב ומצער יותר. דורות על גבי דורות של לוחמים נשלחים לשטחים כדי לאכוף שליטה בכוח ולדכא עם אחר, לשלול מהם זכויות יסוד. ועושים את זה באלימות, בדיוק כפי שמשטר צבאי עובד, כי אין דרך אחרת – רק בכוח ובאלימות אפשר לשלוט בעם אחר.

    הכי כואב לי לראות את ישראל עוצמת עיניים כי היא לא רוצה להרגיש לא נוח או נעים עם עצמה. כואב לדעת שאין לנו רצון לדעת מה זה אומר יומיום של כיבוש ומשטר צבאי על עם אחר. האדישות הזאת מסוכנת, מעוורת, מערפלת את הרגש. היא הופכת אותנו לחסרי לב ואחריות.

    מרגיש לי קצת מגוחך להיות אבלים על חורבן הבית ההיסטורי שלנו בזמן שאנחנו מחריבים את הבית שלנו ושל האחר, ממש עכשיו. עלינו ללמוד מההיסטוריה במקום להתרפק עליה. אז עכשיו אבלים. מחר חוזרים להילחם נגד חורבן הבית – יש לנו תהליך לעשות.

    אחיה שץ שירת כלוחם ומפקד ביחידת דובדבן בין השנים 2005-2008, וכיום מנהל הקמפיינים של ארגון שוברים שתיקה

    > בתשעה באב אנחנו אבלים על העוול שעדיין לא סילקנו 

    א א א
    ועוד הערה לסיום:

    הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

    כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

    אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

    הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
    תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

    לחצו כאן
    "רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

    "רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

    "לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

    כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

    X

    אהבת את הכתבה הזאת?

    כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
    silencej89sjf