הילד של אף אחד הולך לכלא

כותבת אורחת: נועה קאופמן

אם כבר מדברים על הילדים של כולנו, אנצל זאת כדי לדבר על הילדים של אף אחד.

לפני שבתי מאיה נולדה לא היו לי ילדים, אבל לביתנו ולליבנו נכנס נער אחד, שהפך לחלק מהמשפחה. הוא אפילו קורא לי ספק בצחוק ספק ברצינות "אמא", והוא היה הדבר הכי קרוב לילד שהיה לי באותה תקופה הזויה.

הוא העביר חלק גדול מחייו הצעירים במחנות פליטים לקטינים ואף נכלא לחודשים ארוכים כשניסה לצאת מאותם מחנות, וכשהבין שעתיד אין שם, עשה את הדרך לכאן, לישראל. בגיל 16.5 הוא שוחרר מסהרונים לאחר חודשיים של כליאה, וחי בגינת לוינסקי.

רצה הגורל ודרכנו נפגשו והוא עבר להתגורר איתנו. נער מתבגר עם סיפור חיים שונה מכל נער שהכרתי עד אז ובלי שפה משותפת. עברו השנים, החיים התגלגלו וגילגלו אותנו ובסופו של דבר גם הוא עזב את הקן ועף לעבוד בעבודה שמצאנו לו במלון באילת. הוא די פרח שם, עשה חברים, הצטיין בעבודה וסוף סוף נהנה קצת מהחיים. היינו נפגשים כמה פעמים בשנה – הוא מבקר אותנו ואנחנו אותו.

לפני שבועיים הילד של אף אחד נכלא בחולות. בלי משפט, בלי עבירה. איש לא הפגין למענו, לא חסם כבישים במחאה ואף ראש ממשלה (וגם לא שלי יחימוביץ') לא קראו לשחרר אותו. בעוד 12 חודשים הוא ישוחרר ולא יורשה לחזור לאילת, היכן שביסס את חייו, וגם לא אלינו לת"א. יצטרך שוב, בגיל 22, להתחיל מאפס.

נועה קאופמן עובדת ופעילה עם פליטים ומבקשי מקלט מזה עשור. בחמש השנים האחרונות מרכזת את תחום זה בעמותת קו לעובד

> הקורבן של אלאור אזריה הוא לא טוהר הנשק