"צוק איתן": כמו פרק חדש בסדרת טלוויזיה מוכרת

יולי 2014, ישראל מתקיפה בעזה. אותו הסרט. ואתו אותו סרט גרוע של הצדקות ותירוצים, הסברים ודגֵשים (הם יורים עלינו!) איך האנשים בישראל (היהודים) מוכנים כל כך בקלות – שוב – להשתתף, לירות, לתמוך, לא לערער ולא להרהר?

יתכן שהסיבה היא שאין מדובר בסרט אלא בפרק בסדרת טלוויזיה. מישהי כתבה שאנו אוהבים סדרות יותר מסרטים כי צפייה בסרט, בשונה מפרק בסדרה, היא כניסה אל הלא מוכר. הסרט דורש מאמץ, מן הזיהוי של הדמויות ועד המעורבות בחייהן.

זה לא שהיהודים בישראל כל כך ממהרים להשתכנע מן הטיעונים המטופשים ביותר. גם לא כולם מתאמצים וטורחים להשתכנע. במובן מסוים ובמידה מסוימת האנשים משוכנעים מראש (משוכנעים ולא משוכנעים, משוכנעים ויודעים אחרת). אבל בעיקר, לא חיוני להשתכנע: בחברה היהודית בישראל לגווניה השונים, "הצוק האיתן" נחווה כתכנית חדשה בסדרה מוכרת, ולפחות מתוך כך אהובה.

המקום על הספה המהוהה (או הכיסא במשרד בבסיס המודיעין או חיל האוויר, בינתיים גם בטנק) מכין עצמו לצורתנו. והנה עוד מבצע נועז – או מערכה? או תגובה הולמת? לא חייבים להחליט בין הגרסאות. העיקר: אנו מזהים ביחד עם ה'מבצע' את התיאורים והעיגונים והנימוקים והצידוקים שיוכלו להלום אותו, יודעים להשתמש בהם, להמציא אותם, לחדד ולהרחיב ולחבר לפי הצורך. אם הכרזנו על אחד מהם – "אין ברירה" נניח – אולי עוד אין לנו תשובה איך ומה בעצם הוא מתאר או מנמק. למה אין ברירה אלא להפציץ בעזה? מאיזו בחינה אין ברירה? אם ידחקו בנו נשיב גם על כך.

יותר משחשוב לנו לבסס את עמדתנו, חשוב לא לחשוב, לא לראות, לחסום את התביעות – ואת ההזדמנויות – לדרכים אחרות של מעורבות. אנחנו עייפים, ורוצים רק לראות טלוויזיה.

כותבת אורחת: הילי רזינסקי