ילד השמנת של תעשיית הבידור הישראלית שוב יצא "חתרן"

אני קוראת הבוקר באתר איראני ראיון עם שאהין נג'פי בעקבות ההופעה המשותפת שלו עם אביב גפן בתל-אביב, ונצבט לי הלב.

נג'פי הוא אחד המוזיקאים האיראניים המעניינים, הביקורתיים והאמיצים ביותר. ממקום מגוריו בגרמניה הוא שר נגד שלטון אנשי הדת, נגד השחיתות, נגד הדיכוי הפוליטי של האופוזיציה באיראן. עד כה רשומות על שמו כבר כמה וכמה פתוות שדנות אותו למוות, ולפני כמה שנים, בקבוצת פייסבוק שנפתחה במיוחד לצורך הזה, מאות אנשים התנדבו לרצוח אותו במו ידם בגין "הכפירה" שהואשם בה על ידי הרשויות.

אביב גפן, מאידך, הוא ילד השמנת האולטימטיבי של התרבות הישראלית ומגלם פחות או יותר את כל מה שאני מתעבת בה – כישרון בינוני שהגיע לפסגת התעשייה על גב העץ המשפחתי שהנפיק בעיקר גנרלים ועסקנים פוליטיים שמרנים שנגדם הוא עצמו כביכול מתמרד, אבל ממצה עד תום כל טיפת פריבילגיה שהם מקנים לו. החתרנות שהוא כל כך אוהב לייחס לעצמו מתבטאת בהשתתפות בתוכניות ריאליטי עתירות רייטינג בפריים-טיים, ובהשתלחויות גזעניות באמנים מזרחים.

> שני אבות, פלסטיני ויהודי, מוצאים תקווה דרך סולידריות 

נכון, אי אפשר להשוות את המחיר שאמן איראני משלם על חתרנות לזה של אמן ישראלי. המשטרים שונים, בישראל לא מוציאים פתוות על חייו של אדם בגלל שירים ואמנים לא נאלצים לגלות לחו"ל כדי להשמיע את הביקורת שלהם (כלומר רק אם אתה יהודי. אם את משוררת פלסטינית את יכולה למצוא את עצמך במעצר מתמשך גם על שיר מינורי שפרסמת בפייסבוק). אבל גפן איננו בשום מובן אמן חתרני גם במושגים ישראלים; כאשר גוש שלום פנו אליו למשל שיבטל את הופעתו בפסטיבל האהבה בים המלח כיוון שמדובר בשטחים הכבושים, תשובתו היתה שהוא "לא מערב שיקולים פוליטיים בהחלטות שלו איפה להופיע".

איזה שיקולים הוא כן מערב, כפי הנראה? כתמיד, שיקולי תדמית ורייטינג. הופעה לצד שאהין נג'פי מעמידה אותו על במה אחת עם אחד האמנים האמיצים והביקורתיים שיש, וככה גפן מנכס לעצמו מלב תל-אביב את החתרנות שמישהו אחר משלם עליה באיומים על חייו. הבחור שהיה כל חייו יקיר הממסד ותעשיית הבידור המקומית, הנסיך לבית גפן שחווה את הצלחת המוזיקאים המזרחים כמלחמת תרבות, עומד על במה אחת עם שאהין נג'פי בקטע של "אחוות הרדיקליים הנועזים". על הדרך, כפי שמתאר בן שלו ב'הארץ', גפן רתם את ההופעה המשותפת גם למעט "הסברה" מהסוג הישן והטוב כשאמר משהו כמו "תראו איזו דמוקרטיה יש לנו, שמישהו מאיראן יכול לבוא לכאן בלי לפחד". אשרי הדמוקרטיה הישראלית שגפן הוא דוברה.

אפשר וצריך למתוח ביקורת גם על נג'פי עצמו שהסכים לקחת חלק בפארסה הזו (והכתב שמראיין אותו אכן עושה זאת בצורה יפה מאוד), אבל צריך לזכור שבזירה שבתוכה נג'פי פועל, הופעה בישראל היא חלק מהמעשה החתרני נגד השלטון שאותו הוא מבקר, זאת שבירת טאבו נוספת, דבר שנג'פי מתמחה בו כנראה. כלומר לפחות מבחינתו, זה המשך לקו העקבי של להכניס אצבע לעין של השלטונות האיראניים ולחתור תחת תמונת העולם שהם משווקים, ובשביל זה צריך אומץ, גם אם לא מסכימים עם החלטתו (וזה קשור גם להרבה בורות של פעילים פוליטיים איראנים לגבי מצב הפלסטינים, למרבה הצער). לכל הפחות, זה מעשה אמיץ מצדו, גם אם בעייתי מאוד פוליטית.

אביב גפן, לעומת זאת, סימן לעצמו "פעולה חתרנית" נוספת על החגורה בהופעה המשותפת הזו, כשהמקסימום שהוא הסתכן בו זה שההופעה תיפול חלילה על יום צילומים של דה ווייס או תוכנית ריאליטי אחר שהוא מתעשר ממנה, או על עצרת שלום כלשהי. בכל זאת, זה לא יהיה זה אם גפן לא ישיר שם את "לבכות לך" ההו-כה-חתרני שלו.

> חדר עם נוף לבטון מדכא: בנקסי פותח מלון ומיצג בבית לחם

השיר 'נקי' ש"זיכה" את שאהין נג'פי בפתוות המוות: